רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה

גזרים אינם בוכים

ח׳ בטבת ה׳תשס״ו ח׳ בטבת ה׳תשס״ו 08/01/2006 | מאת רחל גינזברג

הרופאים חשבו שמרסי טבק תישאר "צמח" כל חייה. בעלה, במסירות אינסוף ואמונה ללא גבול - הוכיח שהם טעו.

"הגאולה האמיתית היא החופש מדעות קדומות והיכולת לשבור את כבלי היאוש, בידיעה שא-לוהים נמצא אתך ועושה ניסים עבורך כל הזמן", אומר ד"ר יעקב טבק. והוא יודע על מה הוא מדבר.

לפני שבע שנים נגרמה לאשתו, מרסי, אי אספקת חמצן למוח לאחר התקף לב. התחזית שניתנה לה הייתה עגומה: היא תהיה "צמח" משותק (PVS) בשארית חייה. אך בניגוד לבעלה של טרי שיאבו, שכזכור עתר לבית המשפט בבקשה לנתק את צינורית ההזנה, מה שהוביל למותה מהתייבשות ורעב, ד"ר טבק ומשפחתו הוכיחו שסבלנות אין קץ, מסירות בלתי נלאית ואמונה בלתי נדלית - יכולים להחזיר "צמח" לחיק המין האנושי.

ד"ר טבק ואשתו מרסי עלו ארצה כזוג צעיר, לפני 30 שנה. יעקב, דוקטור לכימיה, הטביע את חותמו בתחום הכימיה התעשייתית והתאגידית. מרסי, גאון ספרותי, העפילה לצמרת עולם המו"לות היהודית. כעורכת ראשית בהוצאת פלדהיים, היא הייתה אחראית לרבים מהכותרים היהודיים הפופולריים כיום. היא הייתה מסוגלת לראות את הפוטנציאל הטמון בכתב יד שהגיע לתחתית ערימת ניירות הטיוטה, ולהפוך אותו לרב-מכר.

אך כל זה השתנה בבוקרו של ה-17 בנובמבר, 1997. מרסי חשה כאבים בלסת התחתונה, סימן ללחצים בלב אצל נשים. היא הלכה לנוח עד שהכאב ישכך, אך שלוש דקות לאחר מכן, היא כבר לא נשמה. כשיעקב מצא אותה, לא היה לה דופק. ביד אחת הוא החל מייד בהחייאה ובעיסוי חזה, וביד השניה התקשר לאמבולנס. 20 דקות והרבה שוקים חשמליים לאחר מכן, הדופק של מרסי חזר. "כאילו א-לוהים תפס את מלאך המוות בצוואר וזרק אותו מהחדר ברגע האחרון", נזכר יעקב. אך נזק מוחי חמור כבר נקבע.

תוך שעתיים, שונה שמה העברי של מרסי (דבר שעשוי לשנות לטובה את מזלה), וחלק ניכר מחסכונותיהם של בני הזוג ניתן לצדקה. בבוקר למחרת היא הייתה עדיין בחיים; נעזרת במכשיר הנשמה, אך נושמת כבר 80% בעצמה. צוות האחיות דיווח שיש לה רצון חזק לחיות.

"אותו בוקר ידעתי שהגיע תורי לתת לה. התכוונתי לטפל בה, בכל צרכיה, ככל שיידרש".

"מרסי נתנה לי 30 שנים נפלאות", אומר יעקב. "בעצם, נפגשנו בדיוק 30 שנה קודם לכן, בסוף השבוע של חג ההודיה ב-1967. זו הייתה אהבה ממבט ראשון, ואני עדיין מאוהב. אותו בוקר ידעתי שהגיע תורי לתת לה. התכוונתי לטפל בה, בכל צרכיה, ככל שיידרש".

הוא סעד אותה בכל יום, דיבר אתה, עודד אותה, אך לא הייתה כל תגובה. היא הייתה בתרדמת (קומה) עמוקה. לאחר עשרה ימים במחלקת טיפול נמרץ, הועברה מרסי למחלקה פנימית - ואז פקחה את עיניה. המשפחה התרגשה. זו הייתה התקדמות. במשך כמה שעות נדמה היה שהיא ערה, ואז היא נרדמה שוב. גם בזמן הערות, הצוות הנוירולוגי לא היה מסוגל ליצור איתה קשר. היא לא הגיבה לבדיקות המקובלות. לא הייתה כל תגובה כאשר בני המשפחה דיברו. לא הייתה כל הבעת פנים, רק מבט בוהה, ריק.

הנוירולוגים לא הותירו מקום לתקווה. גם אם היא נראית ערה, היא במצב של צמח. מקרים ספורים של חולים שהתעוררו לאחר תרדמת ממושכת, הם בעיניהם היוצא מן הכלל המחזק את הכלל, כאלה שאין להם עניין מדעי בהם. מצבה של מרסי נחשב לבלתי הפיך, הסכימו המומחים, ויעצו למשפחה להעביר אותה למוסד סיעודי.

ד"ר טבק לא היה מסוגל לסבול את המונח "צמח" כשזה הוצג בפניו לראשונה. מאז הַפּסיקה במקרה של טרי שיאבו, שבה התירו השופטים לנתק את שיאבו, השקועה בתרדמת, מצינורית ההזנה, ובכך לסיים את חייה - אומר ד"ר טבק, כי כמה אנשים בקהיליה הרפואית חשפו את צדו הנסתר, המכוער של מונח זה. "מאחורי המונח הזה מסתתרת אג'נדה רפואית", טוען ד"ר טבק. "קשה להתקשר רגשית לצמח. מערכת יחסים עם גזר מנוגדת לטבע האנושי. יש כאן מסר חבוי - אם אדם הוא צמח, ניתן לפרוס אותו לפרוסות למען מטרה אחרת: מחקר, או תרומת איברים. האפוטרופוס שלו יכול להחליט אם יש לו זכות לחיות או למות. אם ערך החיים נקבע באופן סובייקטיבי לפי איכותם, זהו מדרון תלול וחלקלק".

אצל חולי תרדמת מסוג זה (PVS), קליפת המוח, החלק החיצוני ששולט בתפקודים המוטוריים, נפגע קשות והופך משותק. לעומת זאת, פעולות אוטומטיות כמו פעימת לב ונשימה, ואפילו כמה תנועות עיניים רפלקסיביות, כמו מעקב אחר עצמים ודמעות, הנשלטות בידי גזע המוח - נותרות ללא פגע. בחֶברה הסגורה של הנויורולוגים עדיין מתנהל הפולמוס בשאלה אם ניתן להחזיר את קליפת המוח לקדמותה. לאחר שיצר קשר עם משפחות רבות שיקיריהן זכו לנס רפואי והחלימו, התבצר יעקב בעמדת התשובה החיובית.

ההוכחה שלה היה זקוק הגיעה יומיים מאוחר יותר, כשמרסי פקחה את עיניה שוב. שָני טבק, אז בת 24, עמדה לצד אמה, ודיברה על לבה. "אמא", היא אמרה, "את חייבת להבריא. אני לא יכולה להתחתן ולעמוד מתחת לחופה בלעדייך".

ואז החלה מרסי לבכות.

"ידעתי אז שהיא איתנו", אומר יעקב. "השמיעה שלה נותרה ללא פגע, עצבי השמיעה לא נפגעו, ככל הנראה. הזיכרון שלה היה ללא פגע, היא ידעה מי מדבר אליה, וגם הרגשות לא נפגעו בשבץ. זו הייתה התחלה טובה. אך שמחתנו הייתה מוגבלת כשהבנו את הסכנה הגדולה שמרסי נמצאת בה כעת. הרופאים עלולים להרוס את רצונה לחיות. הלכתי אליה ואמרתי: 'מרסי, אני יודע שאת יכולה לשמוע אותנו, אנחנו כאן אתך ואנחנו נעזור לך להבריא. הרופאים יגידו לך דברים איומים כמו: החולה היא צמח ואין תקווה שתחלים, אנחנו מציעים למשפחה להעביר אותה למוסד, היא תהיה צמח כל חייה'.

זה כמו אדם שמתעורר ומבין שהוא נמצא בתוך ארון מתים, והמסמרים כבר ננעצים במכסה מעליו. הוא רוצה לצעוק: 'אני לא מת עדיין!'

"תארי לעצמך אדם ששומע את זה, ויכולת ההבנה שלו לא נפגעה. זה כמו אדם שמתעורר ומבין שהוא נמצא בתוך ארון מתים, והמסמרים כבר ננעצים במכסה מעליו. הוא רוצה לצעוק: 'אני לא מת עדיין!' אבל לא מצליח להשמיע קול. מרסי הייתה במצב כזה. בארבעת החודשים הראשונים היא סבלה מעיוורון שנבע מפגיעה בקליפת המוח, כך שלא רק שלא הייתה מסוגלת לזוז, היא גם לא ראתה! והעולם החיצוני לא יכול היה לשמוע את זעקתה האילמת".

הרגע שמכריע בשאלה אם יש לחולה סיכוי סביר להבריא, אומר ד"ר טבק, הוא הרגע שבו מבינה המשפחה שהוא "נמצא שם". היו סימנים נוספים. כחולת לב, הייתה מרסי מחוברת למוניטור. המשפחה למדה לעקוב אחריו, כמדד של מצבי הרוח שלה. כשהבינה שאביה הקשיש עומד לבקר, זינק קצב פעימות לבה ב-20.

מה אמרו הרופאים על כך? הם היו אדישים. "עכשיו לך תוכיח שהשינויים בקצב הלב נגרמו כתוצאה מגירוי חיצוני ספציפי, ולא כתוצאה מאיזשהו רפלקס". הצוות הרפואי ביטל במשיכת כתפיים התפתחויות אלו כרפלקס או כצירוף מקרים, אך יעקב היה משוכנע שאשתו עדיין אתם.

"אנו מאמינים שמרסי הייתה אתנו כבר אז, רק שהיא הייתה במצב של שיתוק מוחלט. מי שהסתכל עליה, היה חושב שהיא בתרדמת; היא לא הגיבה לדבר. שרירי הפנים לא פעלו. היה רק מבט ריק. אבל היא הייתה יכולה להרגיש. הרגשות אינם חלק ממערכת שרירי הפנים הרצונית; הם אוטומטיים, כמו נשימה ועיכול. אבל כדי להרגיש רגשות, צריך הכרה, קוגניציה. למרות האג'נדה של הנויורולוגים, שמקדמת את הרעיון ש'אין שם אף אחד', לי היה ברור שבמקרה הזה הם טועים. אני מאמין שהם עושים את הטעות המסוכנת הזאת הרבה פעמים. אני בקשר עם משפחות רבות, ואני מעודד אותם לחפש איזשהו סימן, קטן ככל שיהיה, שיש הכרה. אני בטוח שמרסי היא לא המקרה היחיד".

חמוש בהכרה זו, התחייב יעקב בצורה נועזת, שבהזדמנות הראשונה שיתאפשר לו, הוא ייקח את אשתו הביתה, ויחד תחל המשפחה במסע לשיקומה. בינתיים, הועברה מרסי למוסד סיעודי בירושלים, שם השגיחו עליה בני המשפחה בשבע עיניים ומיצו את המרב מכל שינוי חיובי. הם היו משוכנעים שמרסי מסוגלת לשמוע, ושיש לה הכרה. אין יוכלו ללמד אשה זו - שבעבר הייתה כוכב בשמי ההוצאה לאור - תקשורת בסיסית?

ד"ר טבק זכר את הסיפור ההרואי על ז'אן דומיניק בובי, עורכו של "אל" (Elle), המגזין הפריסאי. נזק בגזע המוח הותיר אותו משותק כליל; השריר הרצוני היחידי שעבד בגופו היה העפעף השמאלי. הוא הצליח להכתיב ספר שלם, אות אחת בכל עפעוף, למזכירתו המסורה, שפענחה בשקדנות את הקוד האלפביתי שלו. הספר יצא לאור יומיים לפני מותו.

ד"ר טבק תר ללא הרף אחר תנועה רצונית, כזאת שאפשר יהיה לרתום לטובת תקשורת בסיסית. ואז הוא הבחין שמרסי החלה להניע את רגלה השמאלית, גם אם בצורה מזערית. שתי מומחיות לריפוי בעיסוק, ג'ודי ויין וד"ר תמר וייס, התגייסו לעזור. החֶברה שלהן, "משעול", נעזרת בתקשורת ממוחשבת לעבודה עם נכים קשים. אם מטופל יכול להניע שריר כלשהו, ולו בצורה מזערית, מחברים חיישן לאותו שריר. החיישן משדר למכשיר המספק משוב אודיו, כך שאם השריר נע, המטופל שומע את המשוב החיובי. הדבר נחוץ בשל זמן התגובה, שבגלל נזק מוחי קשה עשוי להגיע למספר דקות, כשהאדם המתקשר עם המטופל עלול להחמיץ את התשובה המיוחלת כל כך.

מאוחר יותר למדה מרסי לתקשר בעזרת עפעופי עיניים, אך בארבעת החודשים הראשונים סבלה, כאמור, מעיוורון הנובע מפגיעה בקליפת המוח. העיניים עצמן נותרו ללא פגע, אך קליפת המוח הפגועה מנעה מהרשמים להיקלט במוח. ואז, יום אחד, נכנסה אחותה לחדר והדליקה את האור. מרסי מצמצה. חזרה לה הרגישות לאור! זו הייתה עוד פריצת דרך. כשאדם חווה העדר ראיה מתמשך, המוח צריך ללמוד מחדש לראות. קיימת תרפיית ראיה סטנדרטית לאנשים שהחלו לראות לאחר תקופת עיוורון מסוימת, אך עבור אדם שהוגדר כ"צמח", אמרו הרופאים, למה לטרוח?

בני משפחת טבק לא נואשו. הם הביאו מומחים משלהם, והחלו בתרפיית ראיה. "כשאדם מתחיל לראות מחדש, הצבע הראשון שהוא רואה הוא אדום, ואנחנו כתבנו בעט אדום: 'עפעפי', ומרסי עפעפה. 'עפעפי פעמיים', והיא עפעפה פעמיים", נזכר יעקב. נדרשה כמעט שנה עד שמרסי הייתה מסוגלת להשתמש בתקשורת בסיסית לסריקת אלפבית. כיום, הוא אומר, היא מסוגלת לקרוא עברית ואנגלית כאחד, ועיניה סורקות את העמוד משמאל לימין ומימין לשמאל, בהתאם לשפה.

אחת המלים הראשונות שמרסי אייתה בעפעופים הייתה "קפקא" - רמז לסיפור הנורא שבו מתעורר אדם בוקר אחד כמקק, שכוב על גבו ללא יכולת לזוז.

אחת המלים הראשונות שמרסי אייתה בעפעופים הייתה "קפקא" - רמז לסיפורו הנורא של קפקא, "הגלגול", שבו מתעורר אדם בוקר אחד כמקק, שכוב על גבו ללא יכולת לזוז. "ידענו בדיוק למה היא מתכוונת", אומר יעקב, "אינטלקט חריף כל כך, כלוא בגוף מנותק".

יעקב זוקף את התקדמותה של מרסי גם לזכות עבודתה של ד"ר יהודית לוטבק, קלינאית תקשורת, בבית החולים הדסה הר הצופים, שעבדה עם מרסי עוד כששכבה בבית החולים. ד"ר לוטבק עצמה רתוקה לכסא גלגלים, ויכולת התנועה שלה מוגבלת במידה רבה. על אף כל זאת, היא אחת התרפיסטיות החדשניות ביותר בישראל, והיא לימדה את מרסי איך לבלוע, בניגוד לאזהרות הצוות הנוירולוגי. היא הבחינה שלמרסי יש רפלקס הקאה טוב, מה שאומר שהאוכל לא יגיע בטעות לקנה הנשימה שלה, ויגרום לסיבוכים מסוכנים, כפי שחששו הרופאים.

הרופאים התכוננו לניתוח השתלה של צינורית קיבה קבועה, שתעבור מהוושט ישירות לקיבה, ותעקוף את הצוואר בכדי למנוע היחנקות (בדומה לצינורית ההזנה של טרי שיאבו). צינורית קבועה זו הייתה אמורה להחליף את הזונדה שחיברה בין אפה של מרסי לקיבתה, ונקבעה בה לאחר התקף הלב שעברה. אך ד"ר לוטבק פיתחה שיטה שבעזרתה ניתן להגיש את האוכל למרסי בצורה בטוחה. כיום מקבלת מרסי את ארוחותיה בדרך הרגילה.

ד"ר טבק חש שבמוסד הסיעודי, שהיה בגדר בסיס אימונים חשוב אך זמני, אין אמצעים שמתאימים לשיטות הבלתי קונבנציונליות המיועדות לשיפור מצבה של מרסי. המחקר שערך בעצמו העלה כי פיזיותרפיה מסיבית עשויה לסייע בשיקום המוח. המוסד סיפק רק חצי שעה בשבוע, דבר שנבע יותר ממחוייבות לפרוטוקול הטיפולי ופחות מתקווה אמיתית לריפוי. החולים, ככלות הכול, לא היו אמורים להחלים. יעקב רצה לפחות שעה של פיזיותרפיה מדי יום, אך הבאת פיזיותרפיסט מבחוץ הייתה בניגוד לתקנות המוסד.

המשפחה הסכימה שהבית הוא האפשרות הטובה ביותר לכל סיכוי של החלמה אמיתית. בעזרת מענק ממשלתי לשיפוצים, רכישת ציוד וסיעוד, ובתוספת כספי זכאות מפוליסות ביטוח שונות, התאפשר בואה של מרסי ומשפחתה הביתה, שמונה חודשים לאחר ההתקף. "באותו זמן הלכנו לרופא מומחה ברפואה שיקומית, וביקשנו שיעריך את מצבה של מרסי. הוא חש שיש לה הכרה מלאה, אבל חשב שבגלל הנכות הקשה שלה, צריך לתת לה תרופות נוגדות דיכאון, כדי שלא תאבד את הרצון לחיות. לא רציתי להכביד על המערכת שלה, שכבר הייתה עמוסה בכימיקלים, והצגתי לרופא אפשרות אחרת: במקום פרוזאק, ניתן לה אהבה. במקום לתת לה יותר תרופות, ניקח אותה הביתה. זה יציל אותה מהבור העמוק של הדיכאון".

בנם הנשוי של בני הזוג טבק, דויד, ואשתו רפאלה, עברו לגור בביתם, וכיום יש להם שתי בנות קטנות שאוהבות מאוד את סבתן. שתי מטפלות פיליפיניות ("מלאכיות", משבח אותן יעקב) סועדות אותה מסביב לשעון. מריה, שהייתה אתם מההתחלה, הגיעה אל המשפחה לאחר שמספר מועמדות פוטנציאליות דחו את העבודה. ככלות הכול, עבודה עם אשה חסרת אונים שאינה מסוגלת לזוז היא אתגר עבור כל מטפל.

מרסי סירבה לשתף פעולה ולאכול. היה זה יום כיפור והיא הייתה חלק מהעם היהודי.

אחד הארועים המעודדים ביותר התרחש בשנה שלאחר מכן, בערב יום כיפור תש"ס. בשל בריאותה הרופפת, הייתה מרסי אמורה לאכול גם ביום כיפור. ממש לפני רדת הערב, כשהמשפחה הדליקה נרות ("אנו מדליקים נרות ביחד מדי שבוע"), נתקלה מריה בבעיה. היא לא הצליחה להאכיל את מרסי או לתת לה תרופה. מרסי סירבה לשתף פעולה. היה זה יום כיפור והיא הייתה חלק מהעם היהודי.

אחותה, שגרה בבית ממול, נכחה שם, והבינה מייד את המצב. היא הציעה למרסי פיתרון מתקבל על הדעת: היא תוכל לאכול "לשיעורים", כמויות קטנות של אוכל במרווחי זמן מוגדרים - שיטה שבה נעזרים אלה שאסור להם לצום אך עדיין נמצאים בקטגוריה של צום לפי ההלכה. מרסי הבינה, והסכימה, ככל הנראה. מריה הגישה לה שלוש כפות, ואז נעלה מרסי את פיה עד שחלפו ארבע דקות. מריה ניסתה להוסיף כף, אך מרסי קפצה את שפתיה. יום כיפור זה יום כיפור.

ארועים כאלה היו קרני אור בתהליך ההחלמה האיטי, המפרך והמתסכל. אך מהיכן שואב ד"ר טבק את כוחותיו?

"כשמרסי חלתה, בכיתי כמה פעמים ביום. אחרי מספר חודשים, בכיתי רק פעם ביום, והיום אני בוכה אחת לכמה שבועות. זה עוזר להפיג את המתח. אני חייב להתחזק כל הזמן. אבל אני מסתמך בעיקר על השותף הבכיר שלי: ללא נוכחותו המקיימת של א-לוהים, הייתי מתמוטט. אני לא מביט באלה שבחרו אחרת - אלה שאשפזו את יקיריהם במוסדות ומבקרים אותם מדי פעם - בעין רעה. כדי לעשות מה שאני עשיתי, וכדי ללכת בניגוד לזרם הרפואי המקובל, צריך להיות בעל אופי חזק ועוז רוח, וחשוב מכול - להיות מוקף בבני משפחה מסורים. אבל אם אתם מתכוונים ללכת בדרך הזאת, אתם צריכים לדעת דבר אחד: לא הרופא אומר את המילה האחרונה.

"איש מהצוות הרפואי לא בדק בהמשך מה קרה לנו ול'צמח' שלנו. אבל אני יכול להבין אותם. מהעמדה המתנשאת שלהם, לצמח אין כל הכרה, אז מה יש לבדוק כאן? ואם חל שיפור דרסטי, זה נקרא 'נס רפואי'. 'ניסים' לא מעניינים אותם כי הם לא נכנסים לסטטיסטיקה. אבל אני משוכנע שמרסי אינה שונה מחולי PVS ('צמחים') אחרים, שאובחנו בטעות כחסרי הכרה".

בשבוע האחרון לחייה, שבו הורעבה טרי שיאבו למוות, התלווה צוות טלוויזיה לד"ר טבק וצילם את המשפחה במשך שלוש שעות. הקטע בן שלוש הדקות בו צולמה המשפחה, שודר 12 פעמים במשך אותו שבוע. מריה, המטפלת של מרסי, נשאלה האם לדעתה טרי שיאבו, האשה בטלוויזיה עם המבט הריק בעיניה, הייתה אכן בעלת הכרה כפי שטענו הוריה. "כמובן", ענתה מריה, "אני יכולה לראות זאת בעיניה. אני עובדת עם אשה כזאת, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, בשבע השנים האחרונות".

המקרה של טרי שיאבו שבר את לבם של בני משפחת טבק, אך בה במידה, הם שאבו עידוד מסיפורה של שרה סקנטלין, אשה בת 38 מהאצ'ינסון, קנזס, שהחלה לדבר אחרי שהייתה במצב של צמח במשך עשרים שנה. סקנטלין נפגעה בתאונת פגע- וברח כשצעדה לעבר מכוניתה, ונעזבה במקום, עד שהוחייתה בידי עובר אורח. במשך שנים הייתה מסוגלת לתקשר אך ורק במצמוצי עיניים, מצמוץ אחד משמעו כן, שניים משמעם לא, ואף אדם לא ידע בבירור אם היא אכן מבינה את מה שנאמר לה.

הרבה השתנה בעשרים השנה האחרונות. האם היא החמיצה הכול, כ"צמח" בלתי מגיב? לאחר שהחלה לדבר התברר שהיא הייתה מודעת לסביבתה כל הזמן. כשאחיה שאל אותה אם היא יודעת מה זה דיסק (ב-1985 העולם עדיין האזין לתקליטי ויניל) היא אמרה שהיא יודעת שזה קשור למוזיקה. ד"ר טבק משוכנע שעדיין אפשר למצוא את המפתח שפתח את סגור פיה של שרה סקנטלין ואיפשר לה לדבר, כך שיוכל לשחרר מכלאם גם חולים אחרים המצויים במצב דומה.

בינתיים, מתקדמת מרסי טבק בקצב שלה. לאחר שנים של פיזיותרפיה מתוגברת, היא יכולה לעמוד בעצמה, בעזרת הליכון, וסיוע קל בהעמדתה. השלב הבא, אומר יעקב, הוא הליכה, ואחר כך - הוא מחייך - אולי ריקוד? "אני מוכן לחכות עוד שבע שנים, או כמה שיידרש. כשרואים את מרסי מתאמצת לעמוד, מבינים באמת מה זה רצון לחיות".

והיא גם עמדה בהבטחתה לבתה שָני.

בשנה שעברה ליוו יעקב ומרסי טבק את שָני לחופתה. מרסי ישבה בכסא גלגלים, הבעתה בלתי ממוקדת, אך לבה היה עם בתה: במורד לחיה התגלגלה לה דמעה. הפעם, הייתה זו דמעה של שמחה.

*אנא התפללו להחלמתה המלאה של מרסי. שמה העברי הוא טובה תקווה מחלה בת חיה בינה.

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן