לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אמא! זה מה שאני

אמא! זה מה שאני

את הכבוד אפשר למצוא בחדרי ישיבות, בבתי המשפט ואפילו בחדרי ההלבשה של השחקנים, אבל לא בחדר המשחקים של הילדים שלי.

מאת

"ומה את עושה?"

השאלה הממה אותי, ולא רק משום שחשבתי ששתי התשובות הקטנות שלי עושות מספיק רעש כדי שיבחינו בהן – את התינוק הלא רגוע שלי, החזקתי ביד ימין, ובו בזמן השתדלתי למנוע מבת השלוש שלי להימלט מאחיזת ידי השמאלית. הקטנה ניצלה את הבלבול שנחת עלי פתאום, כדי לנסות לחלץ את כל כדורי הים מארגז הרשת שלהם, ולמקם אותם בעגלת הקניות שלנו.

המקום? הסופרמרקט השכונתי. השואלת? אשת עסקים מצליחה שהכרתי מהתיכון. הזמן? ארבע שנים מאוחר מכדי שאוכל לתת תשובה מספקת על השאלה הזאת.

"מה את עושה?" למה שלוש המלים הקטנות האלה עדיין גורמות לכמה מאיתנו לחוש מתוחות, לעבור לעמדת הגנה, ולהרגיש במידת מה שלא בנוח, בכל פעם שאנחנו שומעות אותן? העולם מייחס מעט תהילה לגידול בני אדם קטנים. את הכבוד אפשר למצוא בחדרי ישיבות, בחדרי בית המשפט, בחדרי מחשבים ואפילו בחדרי ההלבשה של השחקנים, אבל לא בחדר המשחקים של ילדי. האם אין שום כבוד באמהות? אני באמת שמחה שבחרתי להישאר בבית עם הילדים, אבל איכשהו התשובה: "אני אמא במשרה מלאה", זוכה תמיד לתגובה: "אה... יופי..."

לעתים קרובות מאוד אנחנו שואלים: "מה אתה עושה?" ומתכוונים ל: "מי אתה", ו"עד כמה אני צריך להעריך אותך?"

הבעיה היא לא בתשובה, אלא בשאלה. לעתים קרובות מאוד אנחנו שואלים: "מה אתה עושה?" ומתכוונים ל: "מי אתה?", ו"עד כמה אני צריך להעריך אותך?" מה שאדם עושה מבחינה מקצועית הוא אחד הדברים הראשונים שאנשים רוצים לדעת; ובכל זאת, באופן אירוני, הוא אחד מהדברים הכי פחות חשובים, כשעוסקים בערכו האמיתי של האדם.

אם אני עונה: "אני אמא", זה כאילו שאמרתי "אני לא עושה כלום באמת", כשבמציאות אני עושה הכול – לא במובן שאני מכבסת, מנהלת את החשבונות או מגדלת שני ילדים מקסימים, אלא במובן שאני עסוקה במשרה מלאה ב"להפוך להיות אני". זה מה שאני עושה – אני נהיית אני.

האם לא זה מה שכולנו בעצם עושים? הופכים למי שאנחנו אמורים להיות. מימוש הפוטנציאל העצמי שלנו, הוא העבודה האמיתית בעולם הזה. חלקנו עושים זאת ותוך כדי כך מרוויחים את פרנסתנו כדוקטורים, חוקרים, מהנדסי מערכות או כלכלנים. וכמה מאתנו עושות זאת, בזמן שהן נשארות בבית ומגדלות את הילדים. אין שום הבדל.

תשואות ומחיאות כפיים

בסדר, אז הנה ההבדל – את זוכה לכבוד ומחיאות כפיים מהחברה, רק לפי "מה שאת עושה" ולא לפי "מי את". לכן, אף אחד לא צובא על דלתות ביתי כדי לחבר עלי כתבה לעיתון, או לקרוא לילדים שלהם בשמי, רק משום שלמדתי להתגבר על עצמי, כשבעלי מציע לעזור לי עם הכביסה, ושוכח להעביר את הגיגית מהמכונה למייבש.

אבל אלו הם הרגעים. כשאנחנו נדיבות ויותר סלחניות ממה שחשבנו שנוכל להיות. כשאנחנו מתוסכלות מהדברים הקטנים, אבל מתנהגות בנדיבות. כשאנחנו מכבסות שוב ושוב בגדים, מבלי להזכיר זאת לבני הזוג שלנו, וכשאנו מצליחות להוקיר אותם על כך שהם בכלל רצו לעזור... אלו הם הרגעים, שבהם אנחנו אמורות להרגיש את הסיפוק הרב ביותר ואת הערך המהותי שלנו. אנחנו באמת בתהליך של "להפוך להיות אנחנו".

אנחנו לא יכולים להעריך מהי רמת הקושי שכל אחד צריך לעבור, כדי להיות עצמו האמיתי.

ומי את? מישהו עלול לשאול (שאלה הרבה יותר מוצלחת). אני, יחד עם כל בני האדם, נבראתי בצלם א-לוהים. זהו המקור שממנו מגיעים הערכים שלנו. התגברות על תאוותינו בעולם הזה כדי להגשים את רצונו של א-לוהים ולהידמות לו, זו הדרך בה אנו מגלים את הערך האמיתי שלנו – אבל רק בפניו. אין אדם שיוכל לאמוד את ערכו של זולתו. אנחנו לא יכולים להעריך מהי רמת הקושי שכל אחד צריך לעבור, כדי להיות עצמו האמיתי. לכמה מאיתנו, עוד מכונה מלאה בכביסה עלולה להיות מעט יותר ממה שהן מסוגלות לסבול, בה בשעה שאחרות אפילו לא ישימו לכך לב.

אז בפעם הבאה ששואלים אותי: "מה את עושה", אני אענה שאני בבית עם הילדים ולא אשכח, שהשואלת מנסה כנראה לפתוח בשיחה קלילה. ואז אני אזכיר לעצמי את הפוטנציאל לצמיחה העצמית, שמגיע עם העבודה שלי. זה לא מה שאת עושה, אלא איך את עושה את זה. ואני אמשיך לעבוד בעסק של "להפוך להיות אני".

 

31/12/2005

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 6 תגובות ב-6 דיונים

(6) דלית, 29/3/2012 10:42

יותר כואב לשאול על מצב משפחתי

חשבתי על הכיוון השני, שבו לא נעים לי לשאול חברה מהילדות אם יש לה משפחה, כי תשובה שלילית היא כל-כך כואבת.

(5) יעל, 7/1/2006 13:36

להפיץ את הבשורה..

לחזור למה שהיה . ולומר בקול ובלי בושה : כן, אני בבית, מגדלת ילדים בריאים, שמחים [על שאני איתם והם אינם ילדי מפתח] רגועים ומקבלי אהבה. לא משלט רחוק , לא אהבה סלולרית , אלא אהבה מלווה בנשיקה על פצע קטן או על יום קשה שהילד עבר בבית ספר או בגן. חיבוק בו ברגע ולא "כשאמא תחזור הביתה", סיפוק? מי שבאמת מאמין שסיפוק אפשר למצוא משיעבוד ועבדות לעבודה מחוץ לבית כשבבית ממתינה העבודה האמיתית: גידול ילדים,
משקר לעצמו. סיפוק אפשר למצוא מכל דבר. בתנאי שהוא לא חיצוני בלבד. לגדול רוחנית אפשר גם בבית. יש שעות בוקר שהן שלך בלבד. מה שאין כן בעבודה מבוקר עד ערב וכשחוזרים הביתה למשמרת שניה..
חוץ מזה בחשבון מקיף - ה"רווח" מעבודה מחוץ לבית הוא מזערי אם לוקחים בחשבון את כל ההוצאות מסביב כדי שיתאפשר לצאתלעבודה: צ'ופרים לילדים , מטפלות, בייבי סיטרים, אוכל מהיר העולה הון וכו' וכו'.
בהחלט לא מומלץ!

(4) אנונימי, 5/1/2006 13:13

שני קווים מקבילים שלעולם לא יפגשו

אי אפשר להיות אשת קריירה ואמא במשרה מלאה זה שני קווים מקבילים שלעולם לא יפגשו וצד אחד תמיד על חשבון הצד השני ואני כותבת זאת עקב ניסיון בילדי הבכור נאלצתי לעזוב עבודה בבנק ישראל ובילדתי השלישית נאלצתי לעזוב עבודה בכירה בבית המשפט
אם אני מתחרטת?
התשובה תלויה בזמן הצגת השאלה........

(3) אנונימי, 5/1/2006 01:40

מה עדיף???

אני נעה בין שני העולמות יחד, עקרת בית ואמא עובדת.
אין לי עבודה קבועה.
אלא עבודות תקופתיות(עשרה חודשים פה, שלושה חודשים שם)
ומהניסיון של להיות בתוך שני התפקידים- בית וחוץ אני ממליצה מאוד לכל אחת מאיתנו לא לשבת הרבה בבית.
מספיק שנה- שנה וחצי מיום שהתינוק נולד.
לא צריך לשבת איתו בבית עד גיל שלוש שנים.
יש ב"ה הרבה פעוטונים טובים שמעניקים לילד את הסביבה החברתית והבטחון.
ובבית אין את זה לילד, הוא משתעמם, בפעוטון יש לו יותר גרויים ותעסוקות מאשר בבית עם אמא.
וכן לאישה- האם.
אין יכולת התפתחות בתוך הבית, ממי בדיוק נתפתח מלשטוף כלים ולכבס??
ברגע שיצאתי החוצה- לעולם העבודה, כל האופי שלי השתנה. מבחורה ביישנית הפכתי לאישה עם בטחון עצמי ועם דעות משלי, אם לפני היציאה פחדתי לפתוח את הפה, היום אני עובדת על איך לצנזר מילים ולא להגיד כל דבר.
כמובן שהכל צריך להיות בפרופורציות.
לסיכום, אני ממליצה לכל עקרות הבית שתינוקם עבר את גיל השנה וחצי להתחיל לגשש בחוץ מה קורה ולמצוא עבודה.
בהצלחה רבה רבה
שיר

(2) מירב, 4/1/2006 07:00

תגובה לנסיה

נסיה שלום,
אני מזדהה עם כל מילה שכתבת. אנחנו, תוצר חינוכי של העולם המערבי גדלנו שמימוש והגשמה עצמית הם תוצאה של הכרה חברתית, אנחנו שואבים את הכוחות שלנו מהחברה. והרי, זה הדבר הנורא ביותר. למה שאהיה תלויה בהערכה של מישהו אחר? למה המימוש העצמי שלי לא יבוא מתוכי? וכאן, נכנסת העבודה האישית שלנו, את אומרת שילדייך גדלו, אז זמן פנוי יתכן שיש לך, התחילי ל'גלגל' את השאלות האלו, התעסקי איתן וחשבי איך את, ברמה האישית, יכולה להוקיר את עצמך ולעודד את עצמך. אמרו חז"ל 'אם אין אני לי, מי לי', את לעצמך החברה הטובה ביותר, תתחילי לעודד אותך ותראי תוצאות נהדרות של חוזק נפשי ושמחה. נ.ב. זאת עבודה יומיומית וארוכה - אין פה זבנג וגמרנו, אבל שווה כל רגע. בהצלחה רבה

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub