רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה

קונפליקטים של יהודי בודהיסט

ט״ו באייר ה׳תשס״ה ט״ו באייר ה׳תשס״ה 24/05/2005 | מאת שרה יוכבד ריגלר

חינוך לקוי וחוסר ידע, הרחיקו דור של יהודים רוחניים. ספר חדש קורא להם לשוב הביתה.

לאחר שנים של התלבטות, החליטה הניה, חברה שלי, שהיהדות לתוכה היא נולדה לא מספקת את צרכיה הרוחניים. היא התגרשה מבעלה ונסעה להודו. שם, למרגלות הרי ההימלאיה, היא מצאה גורו. היא עברה לגור במערה בסמוך אליו, אימצה לעצמה את השם "ג'נאקי" והשקיעה את עצמה בסדהאנה – תרגולת הינדואית רוחנית.

באחד ממסעותיי להודו כמה שנים מאוחר יותר, ביקרתי את ג'נאקי (הניה לשעבר) במקום ההתבודדות המרוחק שלה בהימליה. היא פגשה אותי כשהיא לבושה בסארי בצבע חום-צהבהב, כשהיא עונדת את חרוזי התפילה שלה. חוץ מהגוון הבהיר של פניה, היא לא הייתה שונה במאום מהסנגהא (המאמינים החיים בפרישות רוחנית) הרבים הפזורים ברחבי הודו. ואז היא הביאה אותי אל המערה שלה. הדבר הראשון שראיתי לאחר שהעיניים שלי התרגלו לאפלה, הייתה תמונה גדולה תלויה בצורה בולטת על קיר המערה, ובה, משורטט בעבודת יד, שם הא-לוהים המפורש, מוקף בפסוקים מקראיים עבריים.

הסצנה הייתה סימבולית באופן מוזר. בין מחלצותיה של הינדואית נאמנה, טמונה בגומחה נסתרת זהות יהודית מטופחת.

הצירוף המוזר הזה קיים בלבם של יהודים רבים, הצועדים בנתיבי אמונות המזרח השונות. סילביה בורשטיין היא מורה פופולרית למדיטציה בודהיסטית, היוצרת והמייסדת של מרכז המדיטציה ספיריט רוק. בספרה "זה מצחיק, את לא נראית בודהיסטית" (That's Funny, You Don't Look Buddhist), היא מתארת כמה קשה היה לה להגדיר את עצמה כבודהיסטית ולא כיהודיה. אפילו כשהגיע תורה להציג את עצמה, בוועידה בין-דתית אליה הגיעה כנציגה בודהיסטית, המשפט הטוב ביותר שהצליחה להוציא מפיה היה: "שמי סילביה בורשטיין. גדלתי כיהודיה ואני מלמדת מדיטציה בודהיסטית".

חיים בזהות כפולה

אצל יהודים רבים, שלומדים או חיים על פי דתות המזרח, הזהות הכפולה שלהם שומרת על אמביוולנטיות ברמה נמוכה. אצל אחרים, עובדה זו מעלה קונפליקט קשה: דויד גוטליב, סופר יהודי ואיש יחסי ציבור, גדל כחילוני. לאחר שנים של לימוד הבודהיזם, הוא קיבל בשנת 2002 הסמכה לכְּמוּרה כבודהיסט זן. "אני יהודי זן, שמתאמץ ליישב את שתי הזהויות האלה", הוא כותב.

מכיוון שלמעלה מחמישית, מכל הבודהיסטים האמריקאים הם יהודים, נושא הזהות הכפולה עשוי להיות נפוץ ביותר. "הנהגות הזן שלי גרמו לחוסר נוחות ולחיכוך במידה הולכת וגוברת", משחזר דויד, "לא רק בתוך תוכי, אלא גם ביני לבין אשתי. בשלב כל שהוא הגעתי להבנה, שאלמנטים מסוימים של המדיטציה הבודהיסטית, מועילים לי באופן יוצא מן הכלל, בעוד שאימוץ הבודהיזם כדת, מהווה מקור למחלוקות פנימיות וחיצוניות".

הקונפליקט הדתי של דויד הסתבך עוד יותר בגלל אשתו, גלית. זמן קצר לאחר שהתחיל לעשות מדיטציה במרכז הזן, דויד הביא את אשתו לראות את המרכז ולהיפגש עם המורה שלו, מדריכת הזן.

 

"והנה, המדריכה מקבלת בברכה את אשתי ומראה לה את אולם המדיטציה...

"למה יש כאן פסלים בכל מקום?" שואלת אשתי.

"ובכן", עונה מדריכת המדיטציה שלי, "פסלי בודהא נמצאים כאן, כדי להזכיר את התמצית של מה שאנחנו קוראים 'טבע בודהא'. הם מייצגים סוג מסוים של נוכחות מרכזית, מוצקה ומודעת כלשהי, שיש בכל אחד מאיתנו ושאפשר לפתח בתוכנו."

"בדת שלי", אשתי אומרת באופן חד משמעי, "אנחנו קוראים לזה עבודת אלילים וזה אסור בהחלט."

"ובכן-" המורה שלי מתחילה להגיד משהו.

"אה..", מתערבת אשתי, "דרך אגב, זאת גם הדת של בעלי, וזאת הדת שעל פיה אנחנו מגדלים את הילדים שלנו, כך שלא תהיה לך שום אי-הבנה עתידית"

"אני מבינה", אומרת המורה שלי למדיטציה.

ואני מתחיל לנעוץ מבטים מלאי עניין בנעליים שלי.

 

בורות והתנסות שלילית

הקונפליקט של דויד הלך והסתבך, ככל שהוא נעשה מעורב יותר בתרגולת הזן ובמקביל המשיך להגיע מדי פעם לבית הכנסת. לבסוף, חוסר הנוחות של אשתו הפך לבלתי נסבל. "דויד", היא אמרה לו, "המנהגים הבודהיסטים שלך הם כמו סכין בלב שלי".

בנקודה הזאת, דויד החליט לכתוב לרב עקיבא טאץ – רופא וסופר, יליד דרום אפריקה ובעל מוניטין של הכרת מעמקי הרוחניות היהודית. משיכתם של יהודים רבים לתורות המזרח בדרך כלל מלווה בדחייה של אספקטים רבים אותם הם מחשיבים בתור יהדות. דויד חיפש, מתוך כנות אמיתית, תשובות לנושאים שהרחיקו אותו מן היהדות. הוא כינה את 15 השאלות שלו "תלונותיו של יהודי בודהיסטי על היהדות, והשוואת היהדות לזן".

"אלו הן תלונות או השגות," הוא כתב לרב טאץ, "שעולות בחלקן מניסיוני ובחלקן מבורותי".

כל לימוד אמיתי, מתחיל בהודאה כנה בבורות ובחוסר הידע.

כל לימוד אמיתי, מתחיל בהודאה כנה בחוסר ידע. מרבית היהודים שדחו את היהדות, זוקפים את התנגדותם לניסיון השלילי שלהם ממערכת החינוך, מבתי-הכנסת ומשיעורי בר/בת המצווה חסרי התוכן. לפני שנים רבות שמעתי קלטת של שיחת פאנל, בהשתתפות מספר דמויות מרכזיות מדתות המזרח באמריקה. המשתתפים התייחסו לשאלה שנשמעה בערך כך: "למה אנחנו לא משייכים את עצמנו ליהדות?" הדיון שלהם התמקד אך ורק בחוויות השליליות שלהם מילדותם ונערותם כיהודים. אף לא אחד מהם הזכיר את האפשרות, שאולי – רק אולי – הם מעולם לא למדו על היהדות באותה עמקות ונחישות כמו שלמדו בודהיזם או הינדואיזם.

בכך שדויד גוטליב הודה, שחלק מ"תלונותיו" נובעות מחוסר ידע, הוא פתח את הדרך לדיאלוג עם הרב עקיבא טאץ. התכתובת בת השנתיים שניהלו, פורסמה לאחרונה בספר "מכתבים לבודהיסט יהודי" (Letters to a Buddhist Jew). מבחינת העמקות והחכמה שלו, הוא להערכתי אחד מספרי ההשקפה היהודיים החשובים ביותר, שפורסמו באנגלית לאחרונה.

א-לוהים ובודהיזם

שאלותיו של דויד גוטליב נפרשות על מגוון תחומים כמו א-לוהים, בחירה חופשית מול אוניברסליות, ידע אישי, תורה מסיני, חוק ומשפט, ריקנות רוחנית, סבל, מדיטציה ושמחה. למרות שכמה מהשאלות קשורות למושגים בודהיסטים בסיסיים כמו "ריקנות", רוב השאלות וכל תשובותיו העמוקות של הרב טאץ, עולות מנושאים שעשויים לעורר מחשבה אצל כל יהודי.

הספר מנתח את כל ההבדלים המשמעותיים בין בודהיזם ליהדות.

ההבדל היסודי מתייחס לא-לוהים. בודהיזם היא דת חסרת אל, ויש הטוענים שהיא אף אתיאיסטית. בודהא, בכל התורות, מעולם אינו מוזכר בתור אל.

 

דויד: "למרות שזן בודהיזם אינו מכחיש קיום של כוח עליון הפועל בעולם, הוא אינו מתמקד בא-לוהים שחייבים לציית לו, או, חשוב יותר, להאמין בו. בודהיזם מתמקד במה שיכולים לחוש ולחוות, ולמרות שרבים מאמינים שהם יכולים לחוש בא-לוהים... האם הם יכולים באמת?"

 

הרב טאץ: "דויד, מה בדיוק משמעות המלים "אינו מכחיש"? אם זה אומר – מקבל את מציאותו של הא-ל, אז לא להמשיך ולחקור מהו א-לוהים, מה הוא אומר או עושה, זה או שיגעון או התעלמות מכוונת...

אמנם, אם "אינו מכחיש", משמעותו – "לא מתעניין", אנו ניצבים מול בעיה לוגית. לא ניתן להעלות על הדעת דבר חשוב יותר ממציאות הא-ל. לאור המציאות הא-לוהית, הכול נכנס לפרופורציות רחבות הרבה יותר – לא רק החובות המוסריים מקבלים משמעות עמוקה ביותר, אלא עצם המושג "משמעות", מתעורר לחיים. בעולם נטול א-ל, האם משהו חשוב באמת?

 

ההבדל הבא, נעוץ בטענה של הבודהיזם (כמו בכל שיטות המדיטציה), שהמודט יכול לחוות את המציאות המוחלטת באופן ישיר, ובמלים אחרות: אדם אינו צריך להתחייב לאמונות, שהוא אינו יכול לאמת באמצעות התנסות אישית! הרב טאץ מנתח טענה זאת. הוא מציין, שהכחשה מכל וכול של מציאות, שלא ניתן לחוות באופן ישיר, לא רק שהיא אגוצנטרית, אלא גם מגבילה מבחינה רוחנית: "לא משנה עד כמה יכולה המודעות שלי להתרחב, אם לעולם לא אפנה לממדים שנמצאים הרחק מעבר לגבולות המודע, אני עלול לדחות מתפישת עולמי ומצמיחתי הרוחנית, את חלקה העיקרי של המציאות."

היהדות לא מתמקדת בעצמיות, אלא במערכת היחסים בין האדם לא-לוהים.

הבדלים עקרוניים נוספים, הם המנהגים שמלווים כל אחת מדרכים רוחניות אלה. "דרך שמונת העקרונות" הבודהיסטית כוללת: חשיבה נכונה, דיבור נכון, פרנסה נכונה וכו'. זהו תהליך תמציתי לעבודה עצמית, על מנת להעלות את רמת המודעות האישית ולהפחית את ה'השתוקקות לדברים' – השאיפה לדברים שונים (גשמיים יותר או פחות, כמו כסף, כבוד וכו') – על מנת להגיע להארה. בסופו של דבר, התהליך מתמקד בצמיחה אישית. לעומת זאת, הנהגת היסוד של היהדות, היא שמירת מצוות, במטרה לפתח מערכת יחסים עם הא-ל. היא איננה מתמקדת בעצמיות, אלא בהדדיות שבמערכת היחסים.

באופן כללי, טוען הרב טאץ, "הבודהיזם מציג בהשקפתו לגבי פיתוח האדם, לא יותר מאשר אימון המחשבה וזיקוק המודעות, כדי "להחליף" את מערכת היחסים עם א-לוהים. המודעות ליקום, ללא המודעות למקורו, לא יכולה להיות מספקת עבור היהודים."

באופן אירוני, בודהיסטים רבים מתייחסים לא-לוהים כמושג מגביל, כמלכודת מנטלית, ממנה צריך להימנע בשאיפה ל"ריקנות" טהורה. סילביה בורשטיין מספרת, כיצד באמצע התנתקות עמוקה של מדיטציה, היא חוותה מה שהיא הבינה בתור ה"נוכחות" הא-לוהית. כאשר היא סיפרה על כך למורה שלה, תגובתו הייתה: "תיזהרי סילביה. אל תחשבי יותר מדי על המופשט".

האם כל הפסלים הללו אלילים?

פרק מעניין במיוחד עוסק בנושא עבודת אלילים. יהודים בודהיסטים נחושים בדעתם, שפסלי בודהא, הנפוצים כל כך במרכזי הזן, אינם נחשבים לאלילים. זאת בשל היותם אך ורק כלי עזר מכוון למדיטציה, כלי שמייצג את העצמיות המרכזית הרגועה. הרב טאץ מסביר, שזה בדיוק עיקר העבודה הזרה.

קל להבחין, שעובד האלילים הפרימיטיבי הסוגד לאל הגשם, מעוניין רק ביבול ובשגשוג כלכלי.

לאחר תיאור מפורט של השתלשלות שרשרת הסיבות, מהעולמות הגבוהים עד לנמוך מכולם – העולם הגשמי (העולם שלנו), הוא מגדיר עבודת אלילים בתור, "הרעיון שלא להתייחס למקור השמימי של כל המציאות – האחד המוחלט, אלא לצינורות שמורידים אנרגיה לעולם". ומהו המניע להתמקדות במשהו נמוך יותר מן הא-ל? "הסיבה להתעלמות מהמקור והאדרת הרמות המתווכות, היא הבסיסית מבין כל הסיבות: ההתמקדות בעצמיות."

בעוד שקל להבחין, שעובד האלילים הפרימיטיבי הסוגד לאל הגשם, מעוניין רק ביבול ובשגשוג כלכלי, הרב טאץ מראה, כיצד כל התמקדות בצינורות המתווכים, כמו לדוגמא, חכמת האסטרולוגיה המתוחכמת, היא למעשה תוצר של אגוצנטריות. בדומה, פסל של אל פגאני ופסל של בודהא, המייצג את האני הנאור, שניהם השלכה של העצמיות.

 

"לב השוני [בין יהדות לעבודת אלילים] הוא זה: המשרת האמיתי מבין, שהא-לוהים הוא הכול, אני רק משרת אותו; עבודת אלילים מבינה, שאני הכול והאלילים נועדו לשרת אותי. ...ניתן להבחין בכך, שלעיתים קרובות מראה האלילים, אנושי. עבודת אלילים היא סגידה לעצמיות והדמויות המגולפות, הן רק הקרנה של אותה עצמיות."

 

לעמוד מחוץ לדלת פתוחה

במספר נקודות במהלך התכתובת שלהם, דויד מעלה את בעיית הנגישות: "בעוד שבודהיזם נגיש מאוד, היהדות לעומת זאת בלתי נגישה באופן מדהים, וככל שהאדם מנסה להעמיק, כך הופכים החוקים, הטקסטים והאמונות להיות מסובכים ומתסכלים יותר.

 

דויד: השכבה הגבוהה ביותר של המלומדים היהודיים, לא מגיעה אפילו לקצה הציפורן של העם היהודי. אנחנו בסכנה להפוך לאריסטוקרטיה נאורה, שבה קובץ מובחר מעמיק אל תוך רובדי הידע. הבעיה היא, שלרובנו חסרים הכלים המתאימים לכך, ואנו הופכים להיות עוד יותר חסרי כלים. לא רק שיותר מוחות נרדמים מידי יום, אלא במפורש מורחקים, מכורח הריחוק דה-פקטו שלהם, מרמות החכמה היהודית, שהגישה אליהן נשמרת רק למשכילים."

 

הרב טאץ: "חכמת התורה ממתינה שישתמשו בה. זה דורש מאמץ, אין ספק בכך, אבל היא נגישה לכל מי שמוכן להתאמץ ולהשקיע. אין ספק שחכמינו הם האריסטוקרטיה שלנו, אבל המעמד שלהם אינו עובר בירושה. תורה אינה עוברת בירושה; היא נרכשת מתוך דבקות ומסירות. נאמר שהתורה היא "אריסטוקרטיה של סמכות, אך גם דמוקרטיה של הזדמנות"...

חכמת היהדות לא נמנעת מאיש, יותר מאשר הבודהיזם; בדיוק כמו שאני משוכנע שעשית את המאמץ כדי לגלות את הבודהיזם, עליך להתאמץ כדי לגלות את היהדות.

אתה לא יכול לעמוד מחוץ לדלת פתוחה ולהתלונן שמגרשים אותך. בוא תיכנס! ותביא איתך את הילדים.

 

ביסודו של דבר, כל יהודי בודהיסט הנאמן לבודהיזם, חייב להתחבר ליהדות שלו, מתוך הסיבה הפשוטה, שהבודהיזם מאמין בחוק הקרמה. בערך לפני 14 שנים, רם דאס (שנקרא בהולדתו דיק אלפרט), מורה דתות המזרח המבוקש ביותר באמריקה, התארח ליד שולחן השבת שלי בעיר העתיקה בירושלים. כששאלנו אותו, מדוע הוא עורך את המסע הזה לירושלים, מסע שכלל שיחות עם כמה מגדולי הרבנים, הסביר רם דאס, שהוא מוכרח לעמוד מול המציאות הקרמית, בה נולד כיהודי ולכן הוא חש בבהירות, שיש משהו שהוא חייב ללמוד מהיהדות.

 

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן