לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




חזון העברית הרזה

חזון העברית הרזה

אנו גרים ב"סיטי" ולא בעיר, הולכים למספרת "אדם אנד איב" ולא "אדם וחוה" - איפה אליעזר בן-יהודה?

מאת
"תצלצל שפתנו כפעמון הכסף
וכשירת הזמיר.
בין חגווי הסלעים הגבוהים לה יען
קול נפלא וטמיר"

      (לייב יפה, "בארץ הצבי" 1897)

כשהתכנס הקונגרס הציוני הראשון שקם לבנות מחדש את זהותו הלאומית של העם היהודי כתב משורר צעיר בשם לייב יפה את השורות הללו. התנועה הציונית מראשיתה נאבקה להשיב לעם היהודי סממנים ברורים של זהות לאומית: ארץ ושפה. מי שראה עצמו חלוץ במאבק על החייאת השפה היה אליעזר בן יהודה.

אילו יכול היה אליעזר בן יהודה להתבונן בנו ממשכנו שבמרומים, היה ודאי מליט את ראשו בין ידיו. "לא לילד הזה התפללתי" היה ממלמל, או צובט את לחייו כדי להיות בטוח שאכן הגיע למקום הנכון, לשפה הנכונה.

בימים הנוראים של שנת תרמ"ב (1881) הגיע בן יהודה לחופה של יפו. הוא אכן ראה סביבו חגווי סלעים גבוהים במקום שבו מיתמרים היום לגובה מלונות גבוהים וגורדי שחקים. אילו היה מגיע היום לאותו חוף היה מגלה קודם כל שהשלטים סביבו הם בעברית לועזת. מישהו עוד זוכר שלמלון על החוף קראו "שרתון", שם עברי שיונק משורש עברי? היום המלונות על החוף מתהדרים בשמות לועזיים. בן יהודה לא היה שומע עברית בקול נפלא וטמיר, ואולי היה יוצא שוב למאבק על הגנת השפה.

אם נזכור מה היה חזונו של אליעזר בן יהודה אשר קרם עור וגידים לפני כמאה ועשרים שנה בלבד נמצא שאין אנו שומרים את צוואתו, ולפעמים אף רומסים אותה ברגל גסה.

אכן החיינו את השפה העברית, ולא פעם חוזרים ומזכירים לנו שהעברית ניצחה במאבק השפות ואין איום עוד מצד השפות שהבאנו עימנו מן הגלויות השונות. רוב העם בציון דובר עברית, העיתונים המרכזיים בארץ הם בעברית, יש לנו ספרות עברית תוססת וחיה וגם תיאטרון וקולנוע בעברית. לכאורה, הכל כה טוב. ואם הכל טוב, למה כל כך רע?

התדלדלות

מתברר שהעברית, לשוננו הלאומית, שהחייאתה הייתה משאת נפשנו במשך שנות הגלות, הולכת ומידלדלת וכבר יש סופרים ועיתונאים אשר הפכו את חזון העברית הרזה ליעד נכסף ואולי אפילו למשאת נפש. דווקא אותם יוצרים ועיתונאים הכותבים בעברית שורשית ששפת הדורות מתנגנת בה מוצגים כאנאכרוניסטים ונלעגים הכפותים בעבותות העבר ואינם יודעים לזרום עם השינויים. איך אומרים החבר'ה: אנחנו מדברים בעברית סחבקית, מתפננים על המלים ולא אכפת לנו אם אברהם אבינו יבין אותנו.

אנו גרים ב"סיטי" ולא בעיר, הולכים למספרת "אדם אנד איב" ולא "אדם וחוה"

הלעז הולך וכובש נתח אחר נתח בחיינו. אם נתבונן בחיים הרוחשים כאן בערים נמצא שאנו גרים ב"סיטי" ולא בעיר, הולכים למספרת "אדם אנד איב" ולא "אדם וחוה", וערוצי זהב האמונים על טלוויזיה מקורית ישראלית נקראים היום "הוט", שמשמעו חם בשפת לעז. כל בעל עסק שרוצה להתהדר בעסקו בוחר לו שם לועזי, כאילו הייתה העברית שפחה חרופה ללא כבוד. נמצא שמילים לועזיות דורסות ברגל גאווה מילים עבריות, ואין פוצה פה ומצפצף. מדי פעם נשמעים קולות נרגשים התובעים את עלבון השפה העברית ועלבון דורות של יוצרים אשר מסרו נפשם עליה. לא פעם נשמעות הכרזות מפי יודעי ח"ן שהם נאמנים לחזון עם הספר, שיש להשיב לשפה את כבודה. סופרים ואמנים ושוחרי השפה קוראים מתוך אחריות ואכפתיות להשיב את הרכבת הדוהרת לאבדון למסלולה הטבעי, להשיב לשפה העברית את כבודה האבוד.

אם נקשיב לשיחות ברדיו ובטלוויזיה, אם נטה אוזן לשיח הציבורי בכל מקום נבחין שאוצר המילים הולך ומצטמצם. זה מזכיר את הבדיחה הידועה שמספרים פוליטיקאים שאבא אבן איש העברית הרהוטה והעשירה התלונן על גולדה מאיר ואמר: "מילא שיש לה אוצר מלים של 500 מלים, אבל למה היא משתמשת רק ב-300?"

מחדל תרבותי

אוצר המלים של הדוברים בכל מקום הוא דל, ולא פעם אתה נדהם שדווקא הללו שנולדו כאן והתחנכו על העברית כלשון אם, מנותקים מחלב האם שלהם ומן העברית הדשנה בת דורות. במקרה כזה ניתן לומר שהכמות אכן מעידה על האיכות. בשעה שהתרנו את הרסן והרשינו לסלנג לחלחל לשורות השפה, פלשו צירופי הסלנג כמו מרגלים שבאו לתור את הארץ והם משחיתים כל חלקה טובה. אכן, מקובל על כולנו שבכל שפה ובכל ארץ יש סלנג. אך כל הדוברים מודעים לכך שהסלנג הוא עגת דיבור בלבד ובצידו חייבת לתפוס מקום של כבוד הלשון התקנית, והיא זו המחייבת בכתיבה הספרותית והעיתונאית, בשידורי הרדיו, במכתבים הרשמיים, בנאומים בציבור וכיוצא בזה.

בהיסח הדעת, אחד אחד ובאין רואה חדרו צירופי הסלנג כעשבים שוטים לתוך ערוגות העברית התקנית.

בהיסח הדעת, אחד אחד ובאין רואה חדרו צירופי הסלנג כעשבים שוטים לתוך ערוגות העברית התקנית. ואנו, בחוסר מודעות ואולי גם בחוסר אחריות, השרשנו שימושים בלתי מקובלים בשפה העברית ואיבדנו חלקים מהותיים בהגייתנו, וכך הלכה השפה ואיבדה את עצמה לדעת. במו ידינו טרפנו את השפה וערבלנו אותה עד כדיי הפיכתה לביצה מקושקשת חסרת צבע וחסרת הדר. השפה הפכה עלובה, ענייה והיא עתה שפחה חרופה שרחוקה ממראה הגבירה האצילה שנשאה עליה מחלצות של דורות.

נשאלת השאלה מי נתן יד למחדל התרבותי הזה? האם המחדל התרבותי הזה צמח בן לילה, בלא שידענו, כמו סרטן שמכלה את תאי הגוף הבריאים? מהו תא סרטני, אם לא תא שאיבד את הצופן הגנטי שלו. ואכן השפה העברית הולכת ומתרחקת מהצופן הגנטי שלה. אנו נוטשים את מחצבי השפה ונותרים עלובי שפה או נאנסי שפה. כיצד הגענו למעמד עצוב זה של השפלת הלשון העברית. והאם אכן זהו תהליך בלתי הפיך?

משרד החינוך והשפה העברית

אחת התופעות התמוהות בעינינו היא הפקרת השפה בידיי המכונים ללימוד פסיכומטרי. מתברר שלמכונים הללו מערכות משומנות ללימוד אוצר השפה העברית. הם מפיצים כרטיסיות ושפע תרגילים, שמקומם האמיתי הוא במערכת החינוך. אין הצדקה לכך שהתלמיד ייחשף לעושרה של השפה ולאוצר המלים לרבדיה של השפה רק כאשר הוא מגיע לאוניברסיטה ולומד לקראת המבחן הפסיכומטרי. נוצר מצב מגוחך שכדי להתקבל ללימודים גבוהים צריך האזרח להגיע לידיעת השפה על משלביה השונים, והוא לומד את עושר שפתו רק באמצעות המכונים הפסיכומטריים. הולכת ומתחזקת בלב רבים התחושה הקשה שבמערכת החינוך הפקירו את השפה!

לאן נעלם לימוד השפה במערכת החינוך אם הורים וילדיהם מגלים שרק במכונים הפרטיים לומדים צירופי מילים ופתגמים? לאן נעלם לימוד השפה כשפה? וגם כשבוחנים יחס התלמידים לשפתם, אנו תמהים לא פעם מדוע אין לתלמיד גאווה בשפתם? מדוע אין התלמיד מקדיש עיתותיו ללימוד השפה? מתברר שעם הספר רחוק היום מתרבות הספר ואין תרבות קריאה. לעם הספר אין יחס לתרבות הכתובה, ובמקרה הטוב הוא הפך לעם העיתון.

הגיעה השעה להשיב לשפה את כבודה, להגן עליה ולהכיר אותה על רבדיה ועל נדבכיה. אם נכיר את נכסינו הרוחניים, נדע גם להוקיר אותם ולהנחיל אותם לדור הבא.

ונסיים בשירו של ישראל דושמן:

"פה בארץ חמדת אבות
תתגשמנה כל התקוות
פה נחיה ופה ניצור
חיי חופש חיי דרור
פה תהא השכינה שורה
פה תפרח גם שפת התורה".

האמנם?

7/5/2005

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 5 תגובות ב-5 דיונים

(5) אנה, 29/8/2008 10:45

מסכימה כמעט לחלוטין עם יעל

אני נערה, ולא יכולה שלא לתהות למראה העומקים אליהם התדרדרנו.
הדוגמא הטובה ביותר לכך הייתה, כאשר אני אומרתי שצפיתי בטלוויזיה, וחברתי אמרה לי בשיא הרצינות ש"טלוויזיה רואים, לא צופים", ותמיהתי הפכה לבהלה.
אך, הדרך להחזרת יופי שפתנו לשימוש יומיומי, איננה הפסקת הצפייה בטלוויזיה, כי אם חינוך לקריאת ספרים. לא בבתי הספר, בהם המורים איבדו את השרידים האחרונים לכבוד מצד תלמידיהם , אלא בבתים.
אני קוראת ספרים, כי מאז שאני זוכרת את עצמי הורי קראו ספרים. זה נראה לי דבר מובן מעליו, ורק בכיתה ד'' גיליתי שיש ילדים שלא קוראים ספרים. עד היום זוכרת אני את גודל תדהמתי ומבוכתי אז.
הדרך לשינויי אינה פרוייקטים במערכת החינוך, אותם התקשורת מהללת, ושוכחת תוך דקות, והתלמידים לא משימים עליהם את ליבם, כי אם דוגמא אישית.
סלנג הוא עגה בה מדברת קבוצה מסויימת של אנשים. הסלנג משתנה ומתפתח, ואם אנשים יחלו שוב לדבר עברית תקנית, הרי שגם הסלנג יחזור למקורותיו.

(4) רות, 23/5/2006 04:28

מילים כדורבנות!!

מסכימה עם כל מילה.
השפה העברית בעיני היא אחת מאבני היסוד של העם היהודי.
גם אותי מצער מאד להיווכח עד כמה אנו נסחפים לתרבות המערב ומאבדים את יסוד זהותנו.
המאמר הזה-העיר בי משהו בתוכי, וכן את הצורך לקום ולשנות משהו, כי באמת אנחנו הולכים לאיבוד.
ובתור צעירה אני גם יכולה להעיד שבקרב בני הנוער המצב אכן מכפיר.
איך אפשר לשנות?
מסכימה עם יעל שפתרון משמעותי הוא חזרה אל "עם הספר"..
ואולי גם במערכת החינוך יש ענין לעורר את הנושא.

ולוואי שנדע את עצמתה של שפתנו.
ונחזור לחיקה כמו בימים ההם...

(3) אלעד, 15/5/2005 12:56

אליעזר בן יהודה

אליעזר בן יהודה היה משוגע רצחני שהצליף בילדיו אם אמרו מילה אחת בלעז והחל לאכול חזיר כדי להתגרות בחרדים שהתנגדו למעשיו. הוא אמנם הקים את השפה העברית, אבל לא צריך בגלל זה להפוך אותו לגיבור לאומי. ואגב, חלק גדול מהשפה העברית לקוח בכלל מארמית, שפת המסחר לפני 3000 שנה. היא מקבילה כיום לאנגלית, מה שמראה שקליטת מילים משפות אחרות היא לא דבר נורא ואיום כל כך ויש לכך גם דוגמאות אחרות, כגון האידיש או הלדינו.

(2) שושי, 11/5/2005 10:13

יעל...

גם המילה רדיו והמילה טלויזיה הן מילים בלעז... אמנם במידה קטנה... צריכים באמת להפסיק עם זה... וללמד עברית!!!

(1) יעל, 9/5/2005 13:48

ממש נכון!

אני מקשיבה לרדיו וקוראת עיתונים ולא מאמינה שהסלנג הפך להיות שפה ממש.
הלעז נכנס לחיינו יותר ויותר. אולמות האירועים כבר לא משתמשים בשם עברי. עובדה שצורמת לי מאוד.
אבל בנוגע לקריאה יש לי דוקא פתרון: להיפרד מהטלויזיה שסלנג הוא ממגרעותיה הקטנות. ואז יתפוס הספר מקום נכבד בחיי היום יום.
מנסיון!

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub