לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




החג שלא נחגג

החג שלא נחגג

האם אידיאלים חברתיים משנים את רמתו המוסרית של האדם?

מאת

השנה לא תתקיים צעדת הפועלים באחד במאי מול בניין ההסתדרות בחיפה, הודיעה כותרת קטנה בדף האחרון בעיתון. לא טרחתי להציץ בכתבה כדי לעמוד על הפרטים, עניין אותי יותר מחיר הדירות להשכרה באזור המרכז.

"את יודעת מה היה פעם אחד במאי?" אמרה לי סבתי. זה היה יום חג, בו צעדו שורות שורות של פועלים בחולצות אדומות ושרו את האינטרנציונל, יום בו הרצאות מטעם ראשי היישוב נישאו מכל הכיכרות.

הקשבתי בסקרנות לפיסת ההיסטוריה, אך התקשיתי לחוש אותה.

האורחת ובתה

לפני פסח, חזר דודי מרוסיה והביא עמו משם אורחת. האורחת הייתה קרובת משפחה שגילה שם במהלך חיפוש קרובים, בת דודה ראשונה של סבתי. הבת דודה, ויקה, הגיעה יחד עם בִּתהּ שעבדה כמתרגמת בכירה בקרמלין.

דודי הגיע עם ויקה והבת שלה לביקור אצל סבתי, ציפיתי לפגישה נרגשת מהסרטים, עם מישהו שמתעלף מהתרגשות או מאבד את כושר הדיבור שלו, דרמות כאלה שקורות פעם בחיים, ודי התאכזבתי.

הפגישה הייתה רגילה, שגרתית ואפילו רשמית, לא כך ציפיתי שתתקבל בת-הדודה לאחר שישים ושמונה שנות נתק. הביקור הקצר הסתיים מהר וסבתי צנחה ברפיון על הכורסא, כשהעבר צף לנגד עיניה בחדות.

ויקה ראתה בקומוניזם את הגואל שבכנפי הצדק והשוויון שלו יביא את הגאולה למעמד הפועלים.

ויקה, אז רבקה, הייתה קומניסטית אדוקה בלב ובנפש. היא ראתה בקומוניזם את הגואל שבכנפי הצדק והשוויון שלו יביא את הגאולה למעמד הפועלים הנמקים בעוניים ואת הסוף לשנאת היהודים.

ויקה הייתה הבת היחידה בעיירה ובאזור כולו שהסתובבה עם מכנסיים (דבר שסימן אותה כקומוניסטית קיצונית) ונטשה את הדת למגינת לב הוריה.

בשנות הקולקטיביזציה של לנין שרר רעב גדול באזור שלהם ובגללו המשפחה עברה למשק בבעלות איכר עשיר ועזרה לו לעבד את האדמות. (בגלל הרעב הקשה באותה תקופה התיר לנין לאיכרים להחזיק באדמות ולקבל ארבע חמישיות מהתפוקה, האיכרים הפכו לעשירים והחזיקו פועלים שכירים בשדות).

ויקה הייתה תועמלנית שהאמינה באמת ובתמים ברעיונות להם הטיפה, וראתה בדת אופיום. כשאביה היה מתפלל מנחה, בשעת ההפסקה בשדה, היא הייתה צועקת עליו, "משוגע" ולא נותנת לו להתפלל. הוא נאלץ להסתתר במתבן ולהתפלל שם בסתר מפחד ביתו.

כשראתה פעם את סבתי עונדת עגילי כסף (תכשיטי הזהב הוחרמו ונאסרו ללבישה), היא תלשה לה אותם מהאוזניים ונזפה בה שאין זה מתאים לבחורה בחברה קומניסטית להסתובב עם תכשיטים יקרים.

ויקה לוותה את האליל הקומוניסטי מלידתו עד מותו בשעה טובה ומוצלחת. היא שרדה בשלום את שנות האימה של סטאלין ובתה עובדת היום כמתורגמנית בכירה בקרמלין. מזמן היא כבר לא קומוניסטית, כמו כל אזרחי רוסיה מאותה תקופה שראו את ה"בלוף" מקרוב.

ויקה באה לארץ לביתו של דודי בירושלים, הדליקה נרות שבת ובכתה. בכתה על הקורבנות שהקריבה לשקר, על החיים היהודיים אותם נטשה מאחורי גווה עבור אידיאולוגיית שווא כוזבת.

בואה המפתיע של ויקה, בת-הדודה הקומוניסטית, עורר בסבתי זיכרונות מרים. היא התקשתה לסלוח לאותה בת דודה שהשביעה אותם מרורים. התיאור על ויקה המדליקה נרות שבת ובוכה הניע אוטומטית את שפתיה בחיוך מריר.

אידיאלים ומוסר אישי

המאה העשרים הייתה המאה של האידיאלים, הם טוגנו בבשר חי והאדימו מדם הצעירים. ומה היה הסוף? חלקם התבררו ככוזבים, שקריים כקומוניזם. וחלקם באמת הוכיחו את עצמם, בנו חברה טובה יותר, סוציאליסטית, הדואגת לרווחת הפרט.

תכליתם האידיאלים לדאוג לאיכות החיים של המין האנושי, אך הם אינם מתיימרים לתת מטרה לחיים ולהפוך את האדם לטוב יותר.

אולם גם אידיאל שהצליח, לא שינה את טבע האדם. רמת המוסר האישית לא עלתה בעקבות חברת השפע והחופש המערבית, ויעידו על כך חיי המשפחה ההרוסים.

האידיאלים כולם תכליתם לדאוג לאיכות החיים של המין האנושי, לבנות מסגרת אופטימלית לחברה, אך הם אינם מתיימרים לתת מטרה לחיים ולהפוך את האדם לטוב יותר.

נניח שננסח את האידיאל הטוב ביותר לחברה ונחוקק אותו, האם הפרט ישתנה בעקבות החקיקה? האם האזרח הקטן ברחוב יתייחס טוב יותר לאשתו ולילדיו? האם רמת הפשיעה תרד ורמת המוסר תעלה?

סביר להניח שלא צפויים להתרחש שינויים דרסטיים.

אי אפשר לחוקק חוק שיכריח את הפרט להיות אדיב ונדיב, טוב ומיטיב, חייכן ומאיר פנים. שינוי מגיע מלמטה ללמעלה, מהעם אל ראשיו.

ויקה וחבריה חשבו שכדי ליצור חברה טובה יותר, צריך לעשות מהפכה, לשמן אותה בדם ולהקריב עבורה את היקרים מכל, ההורים והמורשת.

אם כל אחד מהם היה משנה את עצמו, מתגבר על אנוכיותו ודואג לרווחת הסובבים אותו, אולי הייתה המהפכה מתגלגלת אחרת והקומוניזם לא היה גולם שקם על יוצרו, והפך את הפועלים לעבדים בעבור פרוסת לחם.

אולי האחד במאי, חג הפועלים, היה ממשיך להיחגג והפועלים היו מרוצים כי החברים למעלה היו דואגים להם?

הקו הדק בין גן-עדן לגיהנום

תיקון החברה מתחיל בתיקון העצמי של הפרט. ביחס טוב כלפי הזולת, ודאגה כנה לסובבים אותו. אם כל אחד באמת היה מתאמץ לתת לזולת תחושה טובה: הנהג באוטובוס היה סבלני, הפקיד הזוטר במשרד הממשלתי היה אדיב, הגננת הייתה כמו אמא והמורה כמו אבא, היינו מרגישים בכל מקום בבית.

יש סיפור על אדם שהגיע למסעדה וראה אוכל טרי, מהביל וטעים ערוך בצורה נאה על השולחן. סביב השולחן ישבו אנשים, ליד כל אחד היה מונח סכו"ם ענק באורך של מטר. צלצול פעמון הודיע על התחלת הסעודה, הנוכחים אחזו בסכו"ם והחלו לאכול. כל אחד מהם פגע במזלגו בשני ולא הצליח לאכול כיון שספג מכות ברזל מכל הכיוונים מחבריו לספסל.

כשהסתיימה הסעודה נותרו כולם רעבים, פצועים ומדממים.

"מהו המקום הנורא הזה?" שאל האיש בהשתאות.

"זהו הגיהנום", השיבו לו הנוכחים.

הסועדים עזבו את המקום, והחדר התמלא באנשים חדשים. צלצול הפעמון הודיע על תחילת הסעודה, הנוכחים אחזו בסכו"ם והחלו לאכול. כל אחד נטל מזלג והאכיל את היושב לידו, בסיום הסעודה היו כולם שבעים ומרוצים.

"מהו המקום הנהדר הזה?" שאל האיש בהתפעלות.

"כאן זה גן עדן", השיבו לו הנוכחים.

 

30/4/2005

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub