חיזמא. כפר ערבי קטן בצפון ירושלים. כמה חיילי מילואים עייפים ומאובקים עומדים במחסום צבאי ובודקים את הרכבים המבקשים להיכנס לבירה. התור ארוך, החיילים סבלניים, והשמש שעומדת לשקוע, מסנוורת את עיני הנהגים.

בעוד מספר שעות ידליקו יהודים בכל העולם נר ראשון של חנוכה. ארי, מפקד המחסום צועק שהגיע זמן החלפת המשמרות. גם בביתו ידליקו נר, אבל ביתו נמצא בעברו השני של העולם. בדיוק לאחר שהשתחרר מהצבא, קיבל אביו תפקיד בכיר בחברה כלשהי, שמרכזה באנגליה ומשפחתו יצאה לשם כבר לפני ארבע שנים. ארי, הגדול בבני המשפחה לא רצה לנסוע. אך בסופו של דבר הסכים לנסוע כשליח לקהילה היהודית, ולאחר שאביו הבטיח לממן עבורו בכל שנה טיסה לארץ כדי שיוכל לשרת במילואים.

"אני משתדל להישאר מחובר לנעשה בישראל" מספר לי ארי,  "רציתי לקחת חלק ממשי בשמירה על האחים שלי בארץ, וזה היה תנאי בלתי מתפשר שהצבתי למשפחתי, אם הם רוצים שאני אבוא איתם".

באותו אחר הצהריים, בדיוק כאשר התחלפו המשמרות וארי חשב להתקלח וללכת לבית כנסת בשכונת פסגת זאב הסמוכה, להשתתף בהדלקת נר ראשון של חנוכה, התקבלה במכשיר הקשר פקודה לנוע לנקודה מסוימת בפאתי רמאללה, ולהציב שם מארב. ארי לקח מספר חיילים והם יצאו למקום.

שקט מסביב. הדריכות והציפייה למשהו שיקרה הלכו ודעכו ככל שנמשכה ההמתנה בקור העז. בינתיים, המחשבות עולות וצפות בראשו של ארי. הגעגועים למיטה החמה מתערבבות עם רצונו העיקש כאבן, לשכב כאן בשקט על האדמה, אדמת הקודש, המולדת. כמה שעות חלפו בדממה עד שמכשיר הקשר בישר על סיום המארב. כח אחר של יחידה מובחרת לכד חוליית מחבלים בטרם יצאה לדרכה.

מתקפלים וזזים. בדרך חזרה נזכר ארי שעדיין לא הדליקו נרות חנוכה. הוא עייף אבל המשמרת במחסום מתחלפת ותורו מגיע שוב. מכוניות בודדות, אחת או שתיים עוברות מידי שעה. קצת אחרי חצות, מכונית שהגיעה מפסגת זאב עוצרת סמוך למחסום מעבר לכביש. בחורה צעירה יוצאת ממנה עם ארגז ומסמנת מרחוק לארי, בתנועות ידיים, שיבוא לעזור לה. הוא מתקרב. "שלום" היא אומרת, "זה קצת כבד לי. יש כאן נרות, סופגניות והרבה ממתקים". ארי נדהם. בכל זאת הוא יוכל לברך 'שהחיינו' על נר חנוכה. "זה לא יאומן, מה שעשית" הוא אומר לה. "אין לך מושג כמה חום ושמחה הבאת לנו עכשיו". הם סוחבים יחד את הארגז ומוציאים ממנו פיתות, סלטים, עוגות, סופגניות שתייה ומה לא... "תודה רבה" הוא אומר שוב ושוב. כמה חיילים עוזרים לערוך שולחן מאולתר וארי מציב עליו קופסת זכוכית ובתוכה חנוכייה. "יש כאן רוחות חזקות" אומרת הצעירה. "אני לא מאמין" אומר ארי, "אפילו על זה חשבת!"

לאחר שהדליק נרות וגם זלל כמה סופגניות עתירות שמן, מלווה ארי את הבחורה, שנשארה שם כל אותו הזמן, חזרה לרכב. לפני שהיא עוזבת, היא אומרת "יש כאן מספיק נרות לכל החג, אבוא ביום האחרון לקחת את קופסת הזכוכית. תוכלו לשמור עליה שלא תישבר?" ארי משיב בחיוב "לא תהיה כל בעיה. נשמח מאוד, ושוב תודה". היא מתחילה לנסוע. "רגע, איך קוראים לך?" שואל ארי. "אני איילת" היא עונה. "ולי, דרך אגב, קוראים ארי. להתראות". האורות האדומים מתרחקים עד שהרכב נעלם. למחרת, ארי וחייליו הוצבו במחסום אחר.

בית החולים פאפוורת' באנגליה. חמישה חודשים אחר כך. השומר בכניסה כבר מכיר את ארי. הוא מגיע לכאן מביתו הסמוך מדי יום שישי, מחפש יהודים להזמין אותם לבלות את השבת עם משפחתו, וגם מחלק יין כשר לקידוש, חלות ונרות שבת, למי שצריך להישאר בבית-החולים. במחלקת קרדיולוגיה ארי משוחח עם אחד הרופאים, יהודי ששומר על קשר חם עם ארי ומשפחתו. "אתה יודע" מעכב אותו הרופא "הגיע אלינו השבוע לטיפול במחלקה מישהו מישראל. אני חושב שהוא יוצא כעת מניתוח. אולי יש לו משפחה שבאה איתו. אם כן, הם מחכים ליד חדר התאוששות, תוכל להזמין אותם לסעודת שבת". ארי מודה לרופא ופונה לכיוון המעלית.

בכניסה לחדר ההתאוששות הוא נעצר. יושבת שם בחורה שנראית לו מוכרת. "את צריכה אולי נרות שבת?" הוא שואל. "אני מכירה אותך?" היא שואלת. – "איילת?" הוא מתפלא, "את בטח לא זוכרת..." הוא מתחיל לומר ומייד היא מפסיקה אותו: "נרות חנוכה, במחסום בחיזמא..."

לאחר כמה שבתות, ולאחר שאבא של איילת הבריא, חזר איתם לארץ גם ארי. הזמן רץ, ולפני קצת פחות מחודש, הגיעה גם משפחתו של ארי לישראל, לחגוג את חתונת השניים. ארי ואיילת ידליקו השנה את נרות החנוכה בביתם בירושלים.