רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

צבוע!

ט״ז בשבט ה׳תש״ע ט״ז בשבט ה׳תש״ע 31/01/2010 | מאת שרה יוכבד ריגלר

אם מעלת היושר לא קיימת באדם, כיצד היא תוכל לבוא לידי ביטוי ברעיונותיו?

עליתי על אוטובוס בירושלים ונתתי לנהג מטבע של עשרה שקלים. הנהג החזיק את המטבע בידו, והחזירו אלי כשהוא אומר: "מזויף".

"מה?" שאלתי, מבולבלת. מעולם לא שמעתי את המילה הזו בעברית.

"מזויף, מזויף!" הוא צעק אלי, כאילו שהגברת קולו תגרום לי להבין את מה שאמר.

מאחורי עמד בחור בן 20 שהחליט לזרז את העניינים. הוא תרגם עבורי: "מזויף פירושו שהמטבע איננו אמיתי".

"הוא מזויף?" שאלתי במבוכה. במהירות פשפשתי בארנקי בחיפוש אחר מטבע נוסף של עשרה שקלים, ושילמתי את דמי הנסיעה. מצאתי מקום לשבת, והבחור הצעיר התיישב בספסל שממולי.

שאלתי אותו אם יש לו מטבע של עשרה שקלים. רציתי להשוות אותו למטבע המזויף שלי, שהיה נראה לי בסדר גמור. היה לו מטבע כזה. בחנתי מקרוב את שני המטבעות ולא מצאתי שום הבדל ביניהם. האיש הצעיר החזיק מטבע אחד בכל יד והכריז: "המטבע המזויף שוקל קצת פחות מהאמיתי".

כיוון שמעולם לא היה לי כסף מזויף קודם לכן, הייתי המומה. בחנתי את מטבע עשרת השקלים שבידי, את גווני המתכות המרכיבות אותו המקיפות אחת את השנייה. תהיתי: "איך עשו עבודת זיוף כל כך מוצלחת?"

"זה לא כל כך מסובך", ענה לי הצעיר. "לפני כמה חודשים גילתה המשטרה אדם בשכונת תלפיות, שהיה מדפיס שטרות מזויפים של 100 שקל". לאחר שנעץ מבט גלוי במטפחת הראש שלי הוא הוסיף: "והאיש הזה היה דתי".

"נו, מסתבר שהוא לא דתי", עניתי, "התורה הרי אוסרת לגנוב".

"לא, הוא דווקא כן היה דתי", התעקש הצעיר, שלא קלט את המסר שלי. "הוא חבש כיפה ולבש בגדים של דתיים".

"אם היית רואה אדם עם כיפה שאוכל שרימפס, היית קורא לו 'דתי'?" שאלתי רטורית ומיד הוספתי, "ברור שלא. אדם דתי, על פי הגדרה, מציית לחוקי התורה. בדיוק כמו שהתורה אוסרת אכילת שרימפס, היא אוסרת גניבה, וזה כולל גם זיוף כספים. אדם שגונב יכול אולי לחבוש כיפה על ראשו, אבל הוא איננו דתי".

הבחור הצעיר חשב על מה שאמרתי. פתאום נסתמן על פניו חיוך של הבנה: "הבנתי. האיש הזה הוא מזויף."

צביעות רעיונית

ישנם יהודים שמסבירים את סלידתם מהיהדות, בכך שהם מכירים יהודי "דתי" שמרמה בעסקיו, או מתעלל בילדיו, או מתייחס ברשעות לשכנו. הם צודקים בציפייתם מהאנשים הטוענים שהם דתיים, שיתנהגו בכנות, בטוב-לב וביושר. א-לוהים מצפה מהם לאותו הדבר. אך אני תוהה מדוע אף אדם לא דחה מעולם את רעיון הסוציאליזם משום שקרל מארקס היה אדם רשע וגס, שניצל לרעה את הפועל היחיד שהכיר, או את רעיון האקזיסטיאליזם משום שסארטר היה גבר אגואיסטי, מופקר ושוביניסט.

אנשים מוכנים להחניף - וגם לחקות - סופרים, פילוסופים, תאורטיקנים פוליטיים ומרצים באוניברסיטאות, מבלי לבחון מבחינה ערכית את התנהגותם בחיי היומיום.

כמובן שיש שיטענו שבשונה מהדת, שממש מבוססת על ערכי המוסר, אדם לא צריך להיות מוסרי בכדי שרעיונותיו הפוליטיים או המדעיים יהיו אמיתיים. זו היתה טענתו של ברטראנד ראסל, לדוגמה.

מסופר על ראסל שבעודו משמש מרצה לאתיקה בהרווארד, הוא ניהל רומן של ניאוף. מכיוון שזה קרה עשרות שנים לפני ה"מהפכה המינית", העמידה אותו הנהלת האוניברסיטה על מקומו, וגינתה את מעשיו. ראסל המשיך לטעון שענייניו האישיים כלל אינם קשורים בביצוע תפקידיו המקצועיים.

"אבל אתה מרצה לאתיקה!" מחה אחד מחברי ההנהלה.

"הייתי מרצה לגיאומטריה באוניברסיטת קיימברידג'," השיב ראסל, "אבל חברי ההנהלה שם מעולם לא שאלו אותי מדוע אינני משולש".

דעתו של ראסל מבוססת על הנחת יסוד שגויה. אם לא קיימת באדם מידת יושר בסיסית, כיצד יוכל היושר לבוא לידי ביטוי ברעיונותיו?

הטענה שערכי המוסר הירודים של האדם אינם מזהמים את רעיונותיו, בעיקר אצל אלה השואפים לעצב מחדש את פני החברה ע"י רעיונותיהם, היא מאד מסוכנת. רעיונות - בין אם הם דתיים, חברתיים, פוליטיים, או מדעיים - חייבים להגיע ממקור המחויב לאמת יותר מאשר להפצת רעיונותיו. אם אדם משקר לאשתו, איך אפשר להאמין לטענותיו הפילוסופיות? אם אישה מזייפת את חשבון ההוצאות שלה, איך תוכל להיות בטוח שהיא איננה מזייפת את תוצאות המחקרים הסוציולוגיים שלה, או שאיננה בוחרת רק את התוצאות המחזקות את התיאוריות שלה?

הרעיונות מעצבים את חיינו. איך נוכל להתחמק מלבחון את חייהם של אלה המעצבים את רעיונותינו?

הרעיונות מעצבים את חיינו. איך נוכל להתחמק מלבחון את חייהם של אלה המעצבים את רעיונותינו?

באופן אירוני, בעוד שהמושג "צבוע" בדרך כלל מושלך על אלה הטוענים שהם דתיים, כמה מהאנשים הצבועים ביותר בעידן המודרני היו מובילי התנועות האנטי דתיות הגדולות ביותר. במאמר זה אנו נתמקד בקרל מארקס, שרעיונותיו באמת שינו את העולם, ובליליאן הלמן, שהיתה האלילה של השמאל החדש.

גם מארקס וגם הלמן נולדו כיהודים, ולשניהם היתה השפעה עצומה על האוכלוסיה היהודית במאה שעברה.

מארקס

רעיון הקומוניזם סחף את העולם היהודי ברוסיה. לפוליטבירו הראשון (המוסד העליון של המפלגה הקומוניסטית בבריה"מ) שקם מייד לאחר המהפכה הקומוניסטית, היה רוב יהודי. תוך עשר שנים, הקומוניסטים היהודיים הללו עקרו בברוטליות כל מנהג של יהדות ברוסיה. סוציאליסטים יהודיים באמריקה ובישראל נלחמו גם הם באופן פעיל כנגד כל פעילות יהודית דתית. הדבר הגיע לידי כך, שאיגוד הפועלים היהודים באמריקה קבע את הסעודה השנתית שלו ביום כיפור.

כל הסוציאליסטים והקומוניסטים הללו היו חסידים נאמנים של מארקס, שהוקיע את הדת וקרא לה "אופיום להמונים". כמה ראוי היה מארקס בעצמו להנהגת קהל-מאמינים שכזה?

מארקס ביסס את כל התיאוריה הכלכלית שלו על מצוקתו של מעמד הפועלים. למרות זאת, הוא בעצמו היה אינטלקטואל מהמעמד הבינוני, שזלזל במעמד הפועלים. הוא בודד עצמו למשך עשרות שנים בתוך הספריה הבריטית, במקום לצפות ישירות בתנאים שנגדם הוא השתלח. לפי ההיסטוריון פול ג'ונסון, "ככל הידוע לנו, רגלו של מארקס מעולם לא דרכה במפעל, בבית חרושת, במכרה או בכל מקום אחר של עבודה יצרנית". 1

מארקס טען שהתיאוריות הכלכליות שלו היו "מדעיות". בזמנו, לא פחות מהיום, טענת ה"מדעיות" היוותה את האישור הגדול ביותר שאפשר היה לקבל. אחרי הכל, איזה אדם הגיוני יכול להתווכח עם ממצאים אובייקטיביים של המדע?

מארקס רתם את המדע לצדו על ידי נעיצת החץ וציור המטרה סביבו. הוא ערך חיפוש באלפי כרכים בספריה הבריטית, ובחר את הסטטיסטיקות אשר חיזקו את התיאוריות שבנה כבר קודם לכן, למרות שלעתים היו אלו נתונים שאבד עליהם הכלח. כפי שאמר ג'ונסון: "הבעיה, כפי שהצטיירה בעיניו של מארקס, היתה למצוא את הסוג הנכון של העובדות: העובדות שהתאימו לו... הוא לא היה מעוניין למצוא את האמת, אלא רק להכריז עליה". 2

הפילוסוף קרל ג'אספרס מציין נקודה זהה: "הגישה הכוללת של מארקס היתה גישה של הצדקה, ולא של מחקר. הצדקה ומציאת תירוצים לדבר שהוכרז שהוא האמת המושלמת, תוך הנחת שכנוע עצמי לא של החוקר אלא של המאמין". 3

מארקס לא רק שהשמיט עובדות שסתרו את התיאוריות שלו, אלא גם הואשם בעיוות, זיוף וציטוט מסולף של מידע שסתר את טענותיו. המקרה הבולט ביותר אירע בנאום הראשון שנשא כאשר נכנס לתפקידו, בפני הארגון הבינלאומי של הפועלים, בספטמבר 1864. מארקס ציטט את נאום התקציב של וו. א. גלדסטון (ראש ממשלת בריטניה דאז) מהשנה הקודמת. באותו נאום דווקא שיבח גלדסטון את הגידול בהון הלאומי של בריטניה עקב ההנאה שהפיקו ממנו כל המעמדות החברתיים במדינה; אך מארקס ציטט את גלדסטון באופן מסולף, כאשר אמר: "הגידול המלהיב בהון ובעוצמה מגביר את הפילוג בין המעמדות הכלכליים".

הציטוט המסולף והמביש של מארקס הובא לתשומת לבו, אך הוא חזר עליו ביצירת חייו "דאס קפיטאל".

הצביעות החמורה ביותר של מארקס שוכנת בתחום אישיותו וערכיו.

הצביעות החמורה ביותר של מארקס שוכנת בתחום אישיותו וערכיו. במהלך המאה הקודמת התלכדו מליוני צעירים יהודיים באירופה ובאמריקה סביב רעיונות הסוציאליזם והקומוניזם, כמערכות האולטימטיביות של אכפתיות חברתית. אחרי הכל, הדאגה העיקרית של המארקסיזם היתה המצוקה של הפועלים העניים והמנושלים. היהודים תפסו זאת כגירסה מודרנית של נביאי התנ"ך, קריאה בשופר לשיתוף חסרי המזל בהון הכללי.

אך מארקס בעצמו היה נוהג לבוז למעמד הפועלים הפשוט וחסר ההשכלה. באינטראקציות אישיות רבות מולם, הוא גילה נטייה תוקפנית והתנהג בהתעללות כלפי אנשים אלה, שלא היו להם הכישורים המילוליים הדרושים בכדי להגן על עצמם. מארקס, שלעיתים קרובות נטה להתפרץ בכעס אלים כנגד הקומוניסטים שהתנגדו לו, נהג לומר: "אני אשמיד אתכם".4

יתכן שמארקס הוא הדוגמא החזקה ביותר לדרך שבה עיוותים מוסריים של אידיאליסט עלולים להשחית את כל הרעיונות שלו, ואת המוסדות והתנועות שקמו על בסיס רעיונותיו. מטרתו הכוללת של מארקס היתה להציל את מעמד הפועלים, אך המשטר הקומוניסטי ברוסיה ובסין, שנוסדו בהתאם לעקרונותיו, רצחו באופן בלתי מבוקר עשרות מיליוני איכרים ופועלים. היה זה כאילו הרגזנות והאלימות של מארקס עצמו, חדרו בעקיפין ב"זרע" הקומוניזם; וככל שהלך וגדל ה"עץ" עצמו, כך גם הלכה וגדלה הנטייה לדוגמטיות ואלימות. סטאלין ומאו צ'ה טונג הצליחו להפוך את האיומים השחצניים של מארקס למציאות; הם אכן השמידו עשרות מיליונים.

צביעותו של מארקס היתה בולטת בצורה המשמעותית ביותר בחייו הפרטיים. הלוחם הגדול של מעמד הפועלים הכיר מקרוב רק אדם אחד ממעמד זה: הלן דמות', המשרתת שעבדה אצל משפחתו. מארקס, שקרא בקול כנגד ניצול הפועלים, ניצל קשות את הפועלת היחידה שהיתה לו, הן כלכלית והן מינית. במשך ארבעים וחמש שנות עבודתה של הלן אצל משפחת מארקס, הוא מעולם לא שילם לה אגורה. במשך שנים, היא קיבלה רק מגורים ואוכל בתנאים עלובים, בדיוק כמו שקיבלו אשתו וילדיו המסכנים של מארקס.

בשנת 1850-1849, כאשר גרו המשפחה והמשרתת בדירת שני חדרים, החל מארקס ביחסים אינטימיים עם הלן והכניס אותה להריון. הוא סירב להודות שהוא אביו של הילד, פרדי, והילד הוצא למשפחה אומנת. כאשר פרדי גדל הותר לו לבקר את אמו במטבח של משפחת מארקס, אך נאסר עליו להיכנס מהדלת הראשית של הבית. האדם שקרא לרחם על מיליוני פועלים נדכאים, מעולם לא החליף ולו מילה אחת עם בנו שהיה ממעמד הפועלים.

ליליאן הלמן

כסטודנטית בשלהי שנות השישים הייתי, כמו מחצית מהסטודנטים שלמדו אתי, פעילה פוליטית בשמאל החדש. ה"פנתאון" שלנו כלל את ליליאן הלמן, נורמן מיילר, נועם חומסקי, ג'רי רובין ואבי הופמן. כל האלילים שלנו היו יהודים שדחו מעליהם את היהדות לטובת תנועה שנחשבה מתקדמת, אוניברסלית, רחומה וליברלית יותר.

אני הערצתי במיוחד את ליליאן הלמן. היא היתה הסופרת שרציתי להיות: בעלת ידע רב בפוליטיקה, מסורה לגמרי לאידיאולוגיות שלה, ומאד פעילה. בסרט "ג'וליה" בשנת 1977, שהתבסס על האוטוביוגרפיה שלה "פנטימנטו",שיחקה ג'יין פונדה את דמותה של הלמן. הייתי מוקסמת מדמותה של הלמן: מקלידה במרץ בבקתה שלה ליד החוף, מסכנת את חייה בנסיעה לאוסטריה (מדינה שהיתה מלאה נאצים) בכדי לעזור לחברתה ג'וליה, נערה מהחברה הגבוהה שאיבדה את רגלה בעבודה עבור המחתרת האנטי-נאצית.

האוטוביוגרפיה של הלמן היתה בסך הכל אוסף שקרים של תשבחות עצמיות.

רק בשנת 1984 הופיעה האמת: האוטוביוגרפיה של הלמן היתה בסך הכל אוסף שקרים של תשבחות עצמיות. אמנם הייתה קיימת אישה הדומה לג'וליה, אך הלמן מעולם לא פגשה אותה, ובטח שלא יצרה כל קשר מחתרתי עמה.

הגילויים אודות השקרים שלה נחשפו יחד עם גילוי תאוות הבצע שלה. הלוחמת הגדולה עבור העניים והנדכאים צברה הון בסך של 4,000,000$, רובו דרך הולכת-שולל חוקית, ותביעות משפטיות רבות נגד אלה שלא יכלו לממן לעצמם את מה שכינה ההיסטוריון פול ג'ונסון "נבחרת עורכי הדין", שהלמן החזיקה למקרה הצורך.

מאחורי הדאגה והרחמים החברתיים שהציגה, להלמן היתה היסטוריה אישית של לעג והתעללות כלפי אנשים אינדיבידואליים. כפי שהעיד ג'ונסון: "היא היתה יורקת בפניו של אדם, מתעללת בו, מכה אותו בראש עם תיק היד שלה, ופעמים שהיתה מתנפלת בזעם מחריד על כל מי שהיה חוצה את הגינה שלה בדרכו לים". 5

יושר בפרטים הקטנים

ברור שבני אדם עלולים לטעות, וכמעט אצל כולנו קיים פער בין האידיאלים לבין ההתנהגות. אך ההבדל בין אדם המסוגל לטעות לבין אדם צבוע הוא היכולת לומר בענווה: "נכשלתי".

אידיאליסטים רגילים לפרסם את רעיונותיהם בעוד הם מסתירים את מעשיהם. הם נוטים להתעקש שרעיונותיהם ייבחנו בוואקום התנהגותי. למעשה, מעלת היושר של האדם נקבעת על פי מעשיו הפרטיים בחיי היומיום, על פי כל אותם אינספור הפרטים הקטנים המרכיבים את חיינו. בדיוק כמו שגוף האדם מורכב מאיברים אינספור, כך גם מורכבת אישיותו של האדם מכל מה שהוא חושב, אומר ועושה. אדם רשע אינו יכול ליצור פילוסופיה הומאנית, אדם שקרן לא יכול ללמד את האמת המוחלטת.

ההבדל בין אדם המסוגל לטעות לבין אדם צבוע הוא היכולת לומר בענווה: "נכשלתי".

זו בדיוק הסיבה שבגללה התורה מהווה מערכת התנהגות מקיפה כל כך. המצוות מחייבות את היהודים בכל אספקט של חיים: ביחסים עסקיים וכן ביחסים מיניים; במה שאדם אוכל וכן במה שהוא אומר; בצורה בה על האדם להתייחס לאלוקיו, לבן/בת זוגו, לילדיו, לשכנו מהקומה שמעל, לאויב שלו, ללקוחותיו או למוסכניק המתקן את רכבו.

לעיתים קרובות הוטחה כנגד היהדות ביקורת על הגישה ה'קטנונית' של התורה, אך גישה זו נובעת מההכרה שאישיות האדם מתפתחת ונבנית מהפרטים הקטנים ביותר של החיים. חשוב יותר איך האדם מדבר בטלפון, מאשר איך הוא מדבר על בימת הנואמים. יושר קפדני בניהול כספים חשוב יותר מהפצת תיאוריות כלכליות גרנדיוזיות. עזרה לשכנה שמתקשה לסחוב את סל הקניות שלה, חשובה יותר מתמיכה במצע חברתי.

מכיוון שהתורה היא מערכת מקיפה של התנהגות, ייחודם של "ענקי התורה" אינו רק באינטלקט שלהם, אלא גם במעשיהם - בכל מעשיהם. הסיפור הבא מאפיין את אלה המקדישים את חייהם לעשייה התורנית: כשנפטר החכם המוביל של אמריקה במאה ה20-, הרב משה פיינשטיין, הופיעה בהלווייתו אישה שחורה שעבדה בבית החולים שבו היה מאושפז. כאשר נשאלה מדוע הגיעה להלוויה, ענתה: "כל יום הרב היה מתעניין בשלומי ובמה שקורה אתי. הוא גם האזין בעניין רב באופן אמיתי לכל שהיה על לבי. הוא היה החולה היחיד בבית החולים שהקדיש לי כל כך הרבה תשומת לב".

הרב פיינשטיין מעמיד את קרל מארקס באור מביש.

 


1 Paul Johnson, Intellectuals (New York: Harper and Row, 1988), p. 60
2 Johnson, p. 62.
3 Karl Jaspers, "Marx und Freud," Der Monat, xxvi (1950).
4 Robert Payne, Marx (London, 1968), p. 155.
5 Johnson, p. 301

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן