לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




עושים כותרות

עושים כותרות

"כן, זה אני, ואני לא זוכר את המילים!" אביתר בנאי חווה רגע של ענווהאמתית וממצה אותו עד הסוף.

מאת

זה כבר מעבר לכותרת זו או אחרת או נושא כזה או אחר. זו התחושה שהדיון הציבורי הולך

ומתחרפן. השילוב בין המדיה לניו־מדיה יוצר רעש בלתי פוסק, בלי שום קשר לעובדות או לפרטים.

דוגמאות? בבקשה:

  • בשבוע שעבר השקיעו מיטב הפרשנים בארץ שעות על גבי שעות בהתפלפלות האם ומתי במהלך השיחה זיהה הפרשן אמנון אברמוביץ' שזה החקיין יוסי וידר. השבוע כבר הושקעה האנרגיה בשאלה אם ניקול ראידמן עלתה למטבח בקומה העליונה בבית ראש הממשלה, או הסתפקה במטבח בקומה למטה. אין ספק, דיונים קריטיים לעתידנו. איפה הם נוצרים, אגב? ברשת. הם עפים שם. רק משם הם מגיעים לתקשורת הממוסדת שמנסה למסגר ולסדר אותם, להתייחס ברצינות לבלגן.

  • חבר הכנסת מיקי רוזנטל כתב השבוע "נתניהו יוגנד" על יאיר נתניהו ואז מחק את הציוץ, שרמז לתנועת הנוער הנאצית.

  • העיתונאי רון קופמן כתב "סחורה סוג ב'" על עולים חדשים ויקרים מארצות־הברית ואז מחק גם הוא את הטקסט אחרי פרסומו.

  • וניקול ראידמן? היא אמרה, "מחבלים חיים בתנאים יותר טובים מנתניהו".

מאיפה בכלל מגיעות התבטאויות כאלה? איך כל דבר בשיח היומיומי הופך אוטומטית לנאצים ולמחבלים?

ברור שיש משהו ברשתות החברתיות שגורם לנו להקצין, להזדרז לכתוב, לא לחשוב עד הסוף, להתעלם מניואנסים וממורכבות. האם רוזנטל, קופמן או ראידמן קראו פעמיים את מה שכתבו לפני שפירסמו אותו בפומבי?

.ביום רביעי הקרוב מתחיל חודש אלול, חודש של תיקון ושיפור, אבל אביתר בנאי קצת הקדים

אותו. בהופעה שלו לפני כמה ימים הוא לימד את הקהל שלו שיעור גדול על מידות ועל אנושיות. זה קרה כשבנאי התחיל לשיר את שירו "גנב", שיר שמדבר על הצורך להיות באור הזרקורים, במרכז, בשיא הפופולריות.

"תמיד אני צריך להיות הכי חשוב בכיתה, כל הענווה הזאת זה רק כדי להוסיף כבוד", התחיל בנאי לתאר את הגנב, גיבור השיר, אבל המילים החלו להישמע פחות ופחות ברורות. הוא מילמל וזימזם, ניסה להמשיך, אבל בעצם לא בדיוק שר. ואז הוא סימן לכל הנגנים לעצור, ושקט השתרר על הבמה. בנאי חשב לרגע, ומול הקהל המופתע הכריז פתאום: "כן, זה אני, ואני לא זוכר את המילים!". הוא חייך במבוכה, גירד בזקן, ואז שוב הניף את ידיו לשמיים והודה בפני הקהל: "כן, זה אני!".

איזה רגע קטן־גדול. בנאי בעצם אמר פה: אני כוכב גדול, קניתם כרטיס להופעה שלי במיטב כספכם, יש פה להקה שלמה סביבי, אבל גם אני רק בן אדם, ואני אשכרה לא זוכר כרגע את המילים. עכשיו בואו נחווה את רגע הכישלון הזה. לא נדלג הלאה, אלא נמצה אותו, נהיה בו.

ואז הוא המשיך ופנה לקהל: "מי יכול לעזור לי?". שוב, שאלה קטנה־גדולה. כמה קשה להיעזר, להודות שאנחנו לא יכולים לבד, שאנחנו לא כאלה גדולים ומוצלחים, שאנחנו צריכים עזרה. והקהל עזר, בגדול. הם שרו איתו ביחד מההתחלה, מילה אחרי מילה, עד שבנאי נזכר והמשיך לבד, והמילים של השיר התחברו לסיטואציה:

"כשאהיה גדול אהיה הכי גדול מכולם, אני אראה לך, להם, לכם, לכולם, אכנס בכל החלונות אכנס דרך הקירות, עד שאהיה קיים, הכי קיים בעולם".

גם השיר וגם הביצוע יוצא הדופן שלו הזכירו כמה מיותר לגנוב כבוד מזויף.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".

19/8/2017

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub