לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




ליידיז, ג'נטלמן אנד טרוריסט

ליידיז, ג'נטלמן אנד טרוריסט

אנחנו בדור של גם וגם, של גבולות מטושטשים, של קושי לומר משהו ברור.

מאת

 בשבוע שעבר סיימנו את הקריאה בספר במדבר. בסוף החומש, בערב הכניסה לארץ, משה

מזהיר מפני "תרבות אנשים חטאים". מעניין. זו הפעם היחידה שהמילה "תרבות" מופיעה בתורה, וכבר אז היא מופיעה כחלק ממלחמת תרבות, ממאבק על הרוח של העם. זה נמשך עד היום. לא סתם משרד התרבות של מירי רגב מושך כל כך הרבה אש. זה לא רק השרה, זה גם הנושא. כל תקציב לסרט או למחזה הופך לקריטי, כי אנחנו מבינים כמה התרבות משפיעה.

אם היסטוריונים ינתחו פעם את התרבות של העידן שלנו, עידן הפוסט והניאו, הם יוכלו להיעזר בכותרת אחת ובפרסומת אחת שפורסמו השבוע, שמספרות את כל הסיפור. אנחנו בדור של גם וגם, של גבולות מטושטשים, של קושי לומר משהו ברור.

הידיעה הראשונה שמעידה על כך מגיעה מלונדון.

"אסור לומר יותר 'גבירותיי ורבותי' ברכבת התחתית של העיר", דיווחו השבוע עיתוני בריטניה. הנהלת האנדרגראונד החליטה שכאשר הכרוז מודיע על הגעת רכבת או על עיכוב, הוא צריך להפסיק לפנות לציבור הלונדוני במשפט שנפתח במילים המפורסמות "ליידיז אנד ג'נטלמן", כי יש מי שחש פגוע מהחלוקה המגדרית הנחרצת הזו. האם זו הסוגיה הדחופה ביותר במאבק על פניה של אירופה מוכת הטרור ומוצפת הפליטים?

כשקראתי את הכותרת חשבתי שאולי צריכים להכריז שם "ליידיז, ג'נטלמן אנד טרוריסטס".

אם אלה החדשות – מה הפלא שאלה המודעות:

הפרסומת החדשה של סוכריות טיק טק מבשרת על טעם חדש שהגיע בישראל: "מיקסרז", מלשון מיקס, ערבוב.

מעכשיו לא צריך להתלבט ולבחור טעם, מסבירים לנו המפרסמים. התקדמנו. יש מסטיק דובדבן שהופך לקולה, ומסטיק אפרסק שהופך ללימונדה. למה לקבע אותנו? מדוע לכפות עלינו טעם אחד, ספציפי, מובחן? זה פאסה.

היום הטעם מתחלף תוך כדי לעיסה. לפני כ־500 שנה כתב שייקספיר את המשפט הנודע: "להיות או לא להיות?" בתרבות השלטת הוא לא היה מציג בפנינו כזו דילמה. גם להיות וגם לא להיות, גם אפרסק וגם לימונדה.

לפני שבועיים פורסמו כאן "עשרת הדיברות לביטחונם של ילדינו" שכתבה הפסיכולוגית דבי

גרוס. הנה תוספת חשובה:

"שלום סיון, שמי נעמה בר, עובדת סוציאלית, מטפלת ומרצה בתחום של טראומה מינית. קראתי את רשימת הכללים של אשת המקצוע, אבל עצם הפרסום של 'רשימת כללים' למניעה עלולה ליצור תחושת אשמה בקרב הורים וילדים שנפגעו.

רוב הפגיעות (%87 אם לדייק) נגרמות על ידי אדם מוכר, כזה שההורים סומכים עליו וגם הילד עצמו. כך שלהגיד לילד שצריך להגיד 'לא' זה כמעט לא רלוונטי ברוב המקרים, לצערנו. מרבית המבוגרים ובוודאי שמרבית הילדים פשוט קופאים (מצב 'פריז'). לכן העיקר הוא להבהיר שאם זה קרה וקפאנו, זה לא אשמתנו. זה קורה כמעט לכולם בכל גודל, מגדר וגיל ולא צריך לחוש אשמה.

בשורה התחתונה לדעתי (ולדעת גדולים וחכמים ממני בתחום) המסר שצריך להיות מועבר לציבור (אשר בתוכו רבים שנפגעו בעצמם ו/או הורים לילדים שנפגעו) הוא שאמנם אין לנו כמעט שליטה אם ילדנו ייפגע או לא, ואלה בהחלט חדשות קשות לכל הורה ולכל אדם, אבל - וזה אבל גדול - יש לנו בהחלט השפעה על רמת הטראומה שיחווה אם חלילה ייפגע – וזאת על פי רמת האמפתיה וההכלה שנעניק לו".

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub