ישראל 2017 היא ללא ספק אחת מהמדינות המפותחות חברתית בעולם. סקרי מדד האושר העולמיים מראים שטוב לנו כאן. עשרות עמותות חסד. הסולידריות החברתית נוטפת ומטביעה את כולנו. אנחנו בניגוד לאמריקאים לא נעבוד על בן אדם עיוור שישאל אותנו איזה שטר הוא קיבל הרגע מהכספומט. ואז מגיע אברה מנגיסטו. אתיופי. אזרח ישראלי שנמצא כבר מעל 1000 ימים בעזה ונצרב לנו בתודעה הישראלית כמו קביה. מה זה לעזאזל קביה ועל מה הוא מדבר בכלל?

הא כן. קביה זה מן שרקן. לבן וקטן כזה. נעים מאוד. מה עכשיו קביה באמצע החיים? מה קשור עכשיו המנגיסטו הזה?

אחרי שסיימנו ללעוס את הריטואל הרציונלי המוכר להתעלמות הגורפת והרשמית מצד מדינת ישראל כלפי אברה מנגיסטו והנזק שעשה קמפיין שליט בהאמרת תג המחיר היקר והמדמם שלו, בואו לרגע אחד נקרא לילד בשמו: אברה מנגיסטו מעניין את הישראלים כמו הנבחרת הלאומית שלהם. ברוגבי.

עד כמה המצב הזוי. מביך. מעורר קבס? בואו נתערב שתשעים אחוז מאתנו אפילו לא ידעו לאיית את שמו כמו שצריך. אברה? כאילו אברהם? להרבה אתיופים קוראים אברהם לא? מנגיס מה?

אבל יודעים מה הכי מפחיד בכל הסיפור הזה? אבקת הרציונליזם שעטפנו באמצעותה את כל האדישות המסואבת הזו, שלנו. אנחנו מתעלמים ממגניסטו? מה פתאום?

אנחנו רק מחזירים לנו את השפיות ועושים סדר בתגי המחיר הישראלים: אם החמאס חושב שהוא הולך לקבל כאן שוב פעם אלף מחבלים הוא מה זה חי בסרט. מה הם חושבים, שהDNA של עמוד השדרה של החברה הישראלית עשוי ממגבונים סחיטים? הנה. תראו כמה שאנחנו קשיחים. שבו לנו אזרח ישראלי ואנחנו מצליחים אמנם בקושי, אבל בכל זאת מצליחים להחזיק מעמד. עם השיניים.

ואז מגיע הבוזגלו הזה עם המבחן המעפן והחופר שלו ובועט אותנו לרצפת המציאות אחרי שכבר חשבנו שעשינו איזה צעד: "יכול להיות שהמודעות הישראלית עדיין תקועה אי שם בתקופת המעבורת עד כדי כך שהאתיופי הצעיר הזה שלקה בנפשו וצעד לעבר הגיהינום, ממש, אבל ממש לא מעניין לנו את הבוהן?".

לאאא. מה פתאום. נסחפת. מכיר דתיים בלב? אז גם אנחנו מתים מדאגה. בלב.

אמו של מנגיסטו, אגרנש, אמרה: "אני שבורה מהמחשבה שאחרי כל כך הרבה ימים אני לא יודעת האם הבן שלי ראה רופא, קיבל טיפול תרופתי, או בכלל מה מצבו הרפואי. אני מלאת תקווה שאימהות ואבות, אחים ואחיות יבינו שהבן שלי חולה, ומה שקרה לי יכול לקרות לכולם". ynet). איתי בלומנטל פורסם: 03.06.17).

כמה ענווה. כמה תמימות. כמה לא ישראלי. בלי לובינג וקבוצות לחץ שימררו את חייו של ביבי. בלי דרישות. בלי חברת פרסום. בלי כלום. רק עם כאב גדול.

וחור שחור וענק שרק הולך וגדל עם הימים ומאיים לבלוע כל בדל סולידריות חברתית שאנחנו כל כך רוצים להאמין שנושמת וקיימת בנו.

אילו הייתי יכול, דבר ראשון שהייתי מייעץ לאגרנש, אמו של מגניסטו היה להחליף ובדחיפות את השם שלה: במקום "מגניסטו" - צוק. במקום "אגרנש" - דפנה. ולאבא שלו: אמציה. שמות ישראלים שנודפים ריח של פרות וגיבוש טיס.

ופתאום כולנו היינו מתעוררים:

"ב'ואנה שמעתם? הצוק הזה נמצא כבר 1000 ימים בשבי. איך זה יכול להיות? אין, חייבים להתחיל ולעשות משהו".