לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




הורים שוכחים ילדים

הורים שוכחים ילדים

2 ציטוטים: מאריאל שנבל ומהרב יוני לביא נותנים לנו עצירה למחשבה על שכחת ילדים ברכב.

מאת

שוב זה קרה. ילדה נשכחה ברכב. האם אפשר להיות בטוחים שלנו זה לא יקרה? הנה טור שכתב פעם אריאל שנבל במקור ראשון:

מזמן רציתי לשים את זה פה, והחדשות המצערות הזכירו לי:

"מישהו מאיתנו ישכח בשבוע הבא את ילדו ברכב.
איך אני יודע שזה יקרה? סטטיסטיקה. בשנים 2008-2016 נשכחו בישראל 2744 ילדים ברכב. 34 ילדים בשנה. מכיוון ש-75% מהמקרים הללו התרחשו בחצי השנה החמה יותר, הרי שמדובר ב-25 ילדים בשישה חודשים אלו. יותר מארבעה ילדים בחודש. יותר מאחד בשבוע. כל שבוע, בכל חודש מחודשי הקיץ, כל שנה.
מה יש בה, בעונת הקיץ, שגורמת לנו לשכוח יותר את הילדים ברכב? שום דבר, כמובן. השכחה מתרחשת בכל עונות השנה באותה המידה ובאותה התדירות. אלא שבחודשי החורף השמש רחמנית יותר, ולכן מקרים רבים של שכחה של ילד, אפילו לזמן ארוך יחסית, ביום גשום או מעונן למשל, כלל לא תיכנס לסטטיסטיקה מכיוון שאף אחד לא ידווח על המקרה. עבור ההורים זו תהיה טראומה שתיצרב לשנים ארוכות, אבל בכך הסיפור ייגמר.
 זה אומר שכשאנו מדברים על מקרה אחד בשבוע, אנחנו מדברים על הרף התחתון ביותר שיש, כלומר המינימום של המינימום של מקרים שהסתיימו בהזעקת משטרה או כוחות הצלה. בפועל, למרבה הפלצות, האמת היא ששלושה-ארבעה מאיתנו ישכחו בשבוע הבא ילד ברכב.
 הדבר הראשון שצריך לעשות כדי שזה לא יקרה הוא להבין שגם אנחנו – כן, אנחנו, ההורים המודעים והאכפתיים והרגישים ששייכים לדור אחר שבו ההורות היא חלק אינטגרלי מזהותנו ושעברנו סדנאות של מכון אדלר ושיודעים בדיוק מה הילד צריך ומתי – גם אנחנו יכולים לשכוח ילד ברכב. מה זה יכולים, בקלות. אימהות ואבות, עצמאים ושכירים, מזרחים ואשכנזים, ג'ינג'ים ושחורי שיער. 
 פרופ' דיוויד דיאמונד, מומחה לפסיכולוגיה ונוירולוגיה מאוניברסיטת דרום פלורידה, חוקר את הנושא כבר 12 שנים, והוא אומר את הדברים בצורה הפשוטה והישירה ביותר: "אם שכחתם פעם משהו, מתישהו, זה יכול לקרות גם לכם". שכחתם צרור מפתחות על השידה? פספסתם פגישת עבודה? אתם בקבוצת הסיכון.
אחרי שהבנו את זה, מה עושים?
 לי יש שיטה קבועה שממנה אני לא זז ולא משנה מה קורה באותו יום. ביציאה מהשכונה שבה אני גר, ישנו עץ אחד הנמצא ברחוב שבו אני חייב לעבור בסיום מסלול הפיזורים לבתי הספר ולגנים. בכל יום, למרות שאני בטוח במאת האחוזים ואף יותר מכך שהרגע הורדתי את הילד בגן - אני אפילו זוכר מה הגננת אמרה על הנעליים החדשות שלו – אני עוצר את הרכב ומעיף מבט לעבר כל מושבי הרכב. כל הפרוצדורה הזו לוקחת פחות מעשר שניות. 
 בימים שבהם ישנו שינוי הכי קטן בסדרי הפיזור – קארפול שהוחלף, מישהו מבני הזוג שיש לו ישיבה ולכן לא הוא לוקח לגן היום אלא השני – שיחת טלפון קבועה מצד בן הזוג מתבצעת בתום שעת האיסוף המשוערת בכדי לוודא איך כל אחד ואחד מהילדים הלך לבית הספר ולגן. אם בן או בת הזוג לא זוכרים, או שלא בטוחים, מיד לרדת לרכב ולבדוק. ב-99.9 אחוז מהמקרים זו תהיה אזעקת שווא. אז מה. יותר ממקרה אחד בשבוע זו עובדה סטטיסטית. בואו לא נהיה חלק מהסטטיסטיקה.
 אולי המילים הללו יצילו ילד אחד מתוק, ילדה אחת תמימה, בקיץ הקרוב".

 

וכך כותב הרב יוני לביא: "מדינה שלמה סוערת בגלל מקרים נדירים של הורים ששכחו ילד ברכב, אך אדישה לגמרי לתופעה נפוצה הרבה יותר של הורים השוכחים ילדים אצלם בבית. ללא ספק, כותרת היממה האחרונה היא טרגדיה איומה. אין לקנא בהורים האומללים שבגלל רגע של פיזור הדעת במירוץ המטורף של הבוקר הפסידו את היקר להם מכל. הלוואי שהרעש התקשורתי בנושא יצליח להציל עוד ילד או שניים. אבל מתחת לרדאר שלנו מתרחשת תופעה מטרידה אחרת – שכחת ילדים במאות אלפי בתים בישראל. הורים השוכחים על בסיס קבוע את ילדיהם מול מאות מסכים, ערוצים ואתרים, מול שפע כלכלי ופינוקים חומריים,  מול עולם וירטואלי מעוות. הגוף אולי בבית, אבל הנפש לא. מה שהילדים האלה זקוקים לו יותר מכל הוא אבא ואימא, שיאהבו אותם אבל שיידעו גם להגיד להם לא. הגיע הזמן לומר את האמת: הורים רבים יודעים לנהל משרד עם עשרות עובדים אבל מפחדים להגיד לילד הפרטי שלהם לא. כאשר נולד בן בכור נערך טקס מיוחד של 'פדיון הבן'. במהלכו שואל הכהן את האב הנרגש שאלה מוזרה: 'במה אתה מעוניין יותר – בבנך הבכור או בחמישה סלעים של כסף?'. כמובן שכל אב נורמלי עונה 'בוודאי שאני מעוניין בבני'. אבל ייתכן שהשאלה הזו משמעותית יותר, ולמעשה היא נשאלת לא רק פעם בחיים אלא מדי יום: במה אתה מעוניין יותר – בעיתון, בטלפון, בחדשות, במיילים, או בבן שלך שזקוק לנוכחותך בחייו, למילה טובה, וגם להצבת גבולות?".

 

מתוך https://www.facebook.com/SivanRahavNews/

14/5/2017

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub