לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




חודש האשה ומתנת השבת

חודש האשה ומתנת השבת

למה לא מצדיעים למי שמטפסת כל בוקר על הרים וגבעות של כביסה, בין הגנים לבין המשרד, בין הסנדוויצ'ים לילד לבין המצגת לבוס?

מאת

"אמא, מתי חג האישה הזה כבר נגמר?"

שאל אותי השבוע אחד הילדים. חודש מארס מתקרב לסיומו, ועמו אירועי יום האישה, שהוא כבר מזמן שבוע האישה או חודש האישה. פתאום גיליתי שכמעט כל ערב יצאתי מהבית והשארתי את הילדים עם בייביסיטר, רק כדי לספר בהרצאות ובפאנלים על האיזון בין קריירה למשפחה.

יש לי הרבה מסקנות מכל מה ששמעתי והשמעתי בחודש הזה. קודם כל, העיקר אינו נשים בטנק אלא נשים בסביבת עבודה תומכת. מחירי המעונות, שעות העבודה, חופשת הלידה, הוצאות על מטפלת – אלה סוגיות פחות זוהרות אבל הרבה יותר חשובות. איכשהו, השיח הציבורי עוסק תמיד בקצה. ביום האישה מצדיעים למי שטיפסה על האוורסט, לא למי שמטפסת כל בוקר על הרים וגבעות בין הגנים לבין המשרד, בין הסנדוויצ'ים לילד לבין המצגת לבוס. לצד היום שמהלל דוגמאות נדירות, צריך אולי להכריז גם על "יום האישה הרגילה הבינלאומי."

המסקנה השנייה נוגעת להגדרת הדילמה של נשות הקריירה 2017 . עד היום דיברו תמיד על שילוב בין הורות לבין עבודה, אבל נדמה לי שבעידן החדש לא צריך שילוב אלא דווקא בידול וריחוק.

הטכנולוגיה הפכה את חיינו לעיסה אחת שבה הפרטי והציבורי מעורבבים לחלוטין. כשהייתי ילדה, אבא שלי היה הולך לעבודה בבוקר. כשחזר, הוריד את החליפה, השאיר בצד את תיק הג'יימס־בונד והיה אתנו בבית. גם אם עבד עד מאוחר, מהרגע שחזר העבודה לא הייתה יכולה להיכנס הביתה, גם אם רצה. הייתה חציצה מוחלטת בין שני התחומים. היום הבית והמשרד מעורבבים מאי פעם, לא ברור איפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר. גם מהגנים ומבתי הספר אנחנו מקבלים מסרים און־ליין, בלי שום יכולת לתחם זמנים ומקומות באופן ברור. לרוב הנשים אין שעה אחת ביום שבה הן רק עם הילדים, או רק בעבודה, או רק עם בן הזוג, או רק עם עצמן. בכל דקה נתונה כל התחומים מעורבים שוב ושוב לסלט אחד גדול בראש וגם בלב.

לא על שילוב בין התחומים צריך לדבר, אלא דווקא על קצת הפרדה ביניהם.

בשבת שעברה ראש הממשלה בנימין נתניהו קרא אליו שלושה שרים לדיון על התאגיד, ועורר עוד מהומה ברצף המהומות סביב גוף השידור הזה. המפלגות החרדיות נזפו בו על חילול השבת, וסדר היום הציבורי המשיך הלאה, אל הביקור בסין ואל המתיחות עם משה כחלון, אבל לדעתי יש כאן עניין פסיכולוגי עמוק. כמה פרשנים ציינו השבוע בחיוך שאולי עבור נתניהו ורעייתו התאגיד הוא ממש בגדר פיקוח נפש. אז לא, זה לא פיקוח נפש, גם אם זה מעלה קצת את לחץ הדם ברחוב בלפור, אבל לכל אחד מאתנו יש את ה"תאגיד" שלו. את העניין שמטריד אותו, מעסיק אותו באובססיביות, שנראה לו מאוד חשוב. אלמלא שבת הייתה יורדת לעולם, גם אני הייתי ממשיכה במה שנראה לי הכרחי.

אצל נתניהו זו התקשורת, אצל אחרים זה כסף, עבודה, סלולרי, ספורט, חדשות, ועוד שלל עניינים. בדיוק לכן מגיעה השבת פעם בשבוע ואומרת לנו: סטופ. לא עכשיו. עזבו לרגע את התאגיד, או את העבודה לאוניברסיטה שעוד לא סיימתם. תנו לעצמכם וגם לאחרים לנוח, ולא, אל תוציאו מהבית את מירי רגב. בפרשות שקראו בשבוע שעבר (ויקהל־פקודי) זה נאמר ּ בצורה פשוטה: "שׁ ֵ שׁ ֶ ת יָ מִ ים תֵּ עָ שֶׂ ה מְ לָ אכָ ה, וּבַ יוֹ ם הַ שּׁ ְ בִ יעִ י יִ הְ יֶ ה לָ כֶ ם קֹדֶ שׁ , שׁ ַ בַּ ת שׁ ַ בָּ תוֹ ן". יש שישה ימים לכל העיסוקים והתאגידים שבעולם, אבל יש יום אחד שבו צריך לדעת להרפות קצת. נתניהו אומר שהתאגיד חמק לו בצוק איתן, אבל השבת – חמקה לו בגלל התאגיד. חבל.

(מתוך הטור בידיעות אחרונות)

29/3/2017

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub