לכבוד 'הבלאק פריידיי' ראיינו אותי ברשת א', על מנת לפטפט קצת על הרגלי הצריכה של בני נוער.

'האם לדעתך חל שינוי בשנים האחרונות?'

'מה אפשר לעשות בכדי לפתח את המודעות הצרכנית של הנוער'?

אז הבאתי את הסקר שנערך עבור כנס איגוד השיווק הישראלי בשיתוף teenk, שבדק את הרגלי הצריכה של בני-הנוער בכל הנוגע לקניות באינטרנט:

בגדול מגמת הקניות המקוונות התגברה משמעותית בקרב הנוער תוך שימוש מוגבר באפליקציית: eBay כך על פי 80% מהנשאלים שענו שהם משתמשים בה. שינוי דרסטי בהחלט לעומת שנים קודמות כפי שניכר מסקר שערך מינהל מחקר וכלכלה לפני 5 שנים, אז רק  כ-30% מבני-נוער שהשתתפו בסקר השיבו שהם ביצעו רכישה מקוונת. מתוכם, רק 15% הגדירו עצמם כקונים אונליין בתדירות גבוהה (מדי חודש ע"פ מיכל רז -חיימוביץ'. גלובוס).

אולם מעבר לנתונים היבשים שמלמדים על עלייה משמעותית ברכישה ככל שהגיל עולה: מ-180 שקל לחודש בקרב גילאי 13 לכ-700 שקל בחודש בקרב גילאי 16- 17 (בניגוד לתפיסה הרווחת על חולשתם של נשים בנוגע לכרטיסי אשראי, אין הבדל בגילאים אלו בין בנים לבנות)

או השימוש המניפולטיבי שעושות החברות הגדולות בבלוגרים וביוטברים מובילים מקרב הנוער (המתוגמלים בהתאם למספר העוקבים שלהם, בכדי לזהות מגמות ותהליכים מובילים),  אמרתי בראיון,  שה'בלאק פריידיי' הוא קודם כל הזדמנות נהדרת לעצור רגע ולדבר עם בני נוער על כל עניין החשיבה הביקורתית, שהרי פעולת הקנייה עצמה הינה הקומה הרביעית.

בואו נבין קודם כל מה הולך בקומות הראשונות ומאיזה מקום מגיע בכלל הצורך של הנוער לקנות:

אז כולנו מכירים את תופעת 'אפקט העדר':

מספיק שכמה תלמידים מובילים מגיעים לכיתה עם נעלי 'לברון גיימס' או חולצה שג'סטין ביבר לבש בהופעה שלו בפארק הירקון וכבר כולם מרגישים צורך חזק להצטרף לחגיגת השייכות הזו וגם לקנות.

תחשבו על הפליזים של 'ג'וזף קאופמן' וסנדלי השורש שהיו פריטי לבוש שהגיעו בקרב הנוער (וחלק מהמבוגרים) כמעט לכדי מחויבות דתית כאילו מדובר בכיפה וציצית.

לפני כמה שנים הזדמנתי לכיתה שהיו שם כמה תלמידים שבאו לבית הספר עם חולצות יוקרתיות במיוחד של בית האופנה הגרמני 'הוגו בוס'.  הם שילמו על חולצה שעולה ברגיל שמונים שקל, חמש מאות. ניכר שהבד היה איכותי במיוחד כמו גם החולצה שניכר ש'יש עליה'.

מבחינתם חווית הקנייה ענתה בחיוב על שתי שאלות:

א.      האם החולצה מוצאת חן בעיני?

ב.      כמה היא עולה?

החלטתי לחשוף אותם לשאלה שלישית וחשובה יותר:

מה ומי עומדים מאחורי החולצה הזו. אז להלן התוצאות לפי חברתנו ויקי:

הוגו בוס היה חבר המפלגה הנאצית החל משנת 1931. בין השנים 1932-1945 עיצבו פרופ' קרל דיביץ' וולטר הק את המדים השחורים לאס אס וייצורם נעשה בידי חברת הוגו בוס. במלאכה הועסקו גם עובדי כפייה. הוגו בוס עיצב וייצר גם את החולצות החומות עבור האס אה, פלוגות הסער הנאציות. בנוסף עסקה החברה באותה תקופה בייצור מדים לשירות הדואר והמשטרה בגרמניה. בשנת 1997 הכירה החברה בשירותים שנתנה לשלטון הנאצי בגרמניה וטענה שהייתה אחת מאלפי חברות אשר נתנו שירותים דומים בתקופת גרמניה הנאצית.

הם היו בהלם. לא רק בגלל שבמקרה אותם תלמידים היו ידועים כאולטרה ימניים אלא בגלל שהסבים והסבתות שלהם, אודים מוצלים מאש עדיין התהלכו ביניהם עם המספר.

"נשבע לך המורה שלא ידענו" אמרו. "שרפנו סתם חמש מאות שקל".

ומה לגבי מוצרים שיוצרו בסין והורכבו על ידי אומללי העולם השלישי, בהרבה מקרים ילדים קטנים שהוכרחו לעבוד במשמרות כפולות?

ניסיתי להפנים לתלמידים שלי שלפני שהם קונים משהו, כדאי לחפש את ה'מייד אין': מי המדינה שייצרה את זה והאם מתאים לכם לקנות ולצרוך מהם דברים?

יתירה מכך: כמות התובנות שאפשר לשאול ולברר מול התלמידים כתוצאה מהרגלי הצריכה שלהם היא רבה, הנה כמה לדוגמא:

1.      האם אנחנו באמת צריכים את הקנייה הזו?

2.      מה היא בעצם אומרת עליי?

3.      האם היא באה להשלים חוסר מסויים?

למעשה כל שאלה ושאלה כזו יכולה לפרנס בקלות שיעור חברה שלם בכיתה כמו גם שיחה של ההורה עם ילדו. בירור התוצאות יוכל להגביה את קומתו של הילד מעבר לפיתוח המודעות הצרכנית, בדמות כלים מושכלים יותר שיעזרו לו לפני כל קנייה.

מאז קיבלתי הרבה תגובות מתלמידים שאמרו לי שהם שאלו קצת על העניין והתברר להם שהוריהם מקפידים שלא לצרוך מוצרים תוצרת גרמניה, תוצרי לוואי של דור שני לשואה.

למחרת התקרית עם חולצת ה"הוגו בוס", הגעתי לכיתה וניגשו אליי שני התלמידים הללו עם חיוך מלא גאווה. הם הראו לי את החולצות החדשות שלהם:

"המורה, רואה את החולצה הזו? לואי ויטון. שלא תגיד שלא למדנו הא?"

הסתכלתי על החולצה ואמרתי להם:

"אתם יודעים שלפי 'לואי ויטון: סאגה צרפתית' (2004), ספרה של סטפני בונוצ'יני, בית האופנה הוותיק שרד את המלחמה בזמן הכיבוש הנאצי של צרפת, דרך הפגנת סימפטיה מבישה לכובשים, שהתבטאה בשיתוף פעולה עם ממשלת וישי שהייתה אחראית, בראשות המרשל פיליפ פטן, למשלוחי עשרות אלפי יהודים למחנות הריכוז וההשמדה?"

הם הסתכלו עליי. ואני עליהם.

ואז אני כבר לא זוכר כלום מעבר לעשן הלבן שיצא להם מהאוזניים.