הרב נחמיה לביא, 41, סעד סעודה שלישית בשבת עם אשתו ושבעת ילדיהם בסוכתם, הסמוכה לדירתם בעיר העתיקה בירושלים. הרב לביא סיפר על משנתו של הגאון מוילנה, לפיו יש שתי מצוות שאדם יכול לקיים בכל גופו: לחיות בארץ ישראל ולשבת בסוכה. הוא ציין בפני בני משפחתו שברגע זה הם מקיימים את שתי המצוות הללו. לפתע הם שמעו צרחות של אישה. הרב לביא, קצין צה"ל במילואים, תפס את נשקו ורץ למטה כדי להצילה. כפי שיאמר אחר כך הרב הראשי לישראל בהלווייתו של נחמיה לביא, במעשיו הוא קיים מצווה שלישית בכל גופו.

המחבל הערבי, שכבר רצח את אהרון בניטה (בנט) בן ה- 22 ופצע באורך קשה את אשתו הצעירה אדל, רצח את הרב לביא בדקירות חוזרות ונשנות בחזה ובצוואר. לאחר מכן הוא לקח את אקדחו של הרב וירה ברגלו של בנם הפעוט של בני הזוג בנט. אדל, עם סכין בכתפה, הצליחה לרוץ לתחנת המשטרה במרחק 50 מ' משם, לפני שאיבדה את הכרתה. המשטרה נטרלה את המחבל.

נחמיה לביא אהב את העיר העתיקה מוקפת החומות. למרות שהוא גדל בבית אל, עיר במרחק 33 ק"מ מחוץ לירושלים, נחמיה עבר לגור בעיר העתיקה לפני 23 שנים, כתלמיד בישיבת עטרת כהנים. הוא הפך למורה ומחנך. הוא לימד גברים צעירים בישיבה ולימד ילדים בתלמוד תורה מוריה ברובע היהודי.

הוא גם אהב את ארץ ישראל. הוא למד בקורס מדריכי טיולים והפך למדריך מוסמך, לא כיוון שחיפש מקצוע אחר, אלא כיוון שרצה לדעת הרבה ככל האפשר על ארץ ישראל.

הרב לביא היה חדור להט לשרת. בתור חייל צה"ל ולאחר מכן חייל מילואים, הוא נקרא באופן תדיר לשירות מילואים. הרב לביא התאכזב לגלות כי בגיל 40 לא ייקרא יותר לשירות מילואים ולכן יצא לקורס קצינים, כדי שיוכל להמשיך לשרת במילואים.

ברובע המוסלמי

לפני כעשרים שנה, נחמיה ואשתו נטע עברו לבית ויטנברג ברח' הגיא ברובע המוסלמי. מתחם גדול זה נרכש בשנת 1880 לערך ע"י הרב משה ויטנברג, יהודי מזרח-אירופאי עשיר. הרב ויטנברג בנה בית כנסת מרהיב של חב"ד, השכיר 20 דירות והשתמש בחלק גדול מהבניין עבור מוסדות הצדקה שלו. הרב ויטנברג נפטר ערירי בשנת 1899, לאחר שווידא עם השלטון הטורקי שרכושו יהפוך לקרן צדקה ויישאר בידיים יהודיות. ב- 1920, פורעים ערבים תקפו את מתחם ויטנברג, שרפו את בית הכנסת, כולל מגילות תורה רבות וכתבי יד יקרים מפז של חב"ד, וכן בזזו והרסו את הדירות.

הדיירים המקוריים פחדו לחזור לבית ויטנברג גם לאחר שיקומו ולכן מהגרים יהודים מהונגריה עברו לגור בו. הם נשארו עד שגורשו ע"י הערבים במאורעות תרפ"ט ב- 1929, בהן נרצחו 133 יהודים ברובע המוסלמי (מפקד אוכלוסין רשמי של ממשלת המנדט הבריטי ב- 1922 העלה כי מרבית התושבים ברובע המוסלמי היו יהודים). עם פרוץ מאורעות תרפ"ט ומאורעות תרצ"ו, "הרובע המוסלמי", כולל נכסים רבים בו שהיו בבעלות יהודית, הפך להיות נקי מיהודים. לאחר שכוחות צה"ל שחררו את העיר העתיקה משלטון הירדנים במלחמת ששת הימים, היהודים חזרו בהדרגה לרובע המוסלמי. עם זאת, החזרת הבעלות על הרכוש היהודי ברובע המוסלמי הייתה הרבה יותר קשה. נדרשו שנים רבות של פעולות משפטיות, השקעה כספית ניכרת ומאמצים ממוקדים של עמותת עטרת כהנים כדי להחזיר נכסים רבים לידיים יהודיות. בסופו של דבר, ב- 1987, שוב נקבעה מזוזה בכניסה למתחם ויטנברג.

למרות הסכנה הכרוכה בחיים ברובע המוסלמי, נחמיה לביא ומשפחתו עברו לבית ויטנברג ברח' הגיא לפני 20 שנה. דירתו הייתה הצהרה שהיהודים לא יאפשרו לאלימות הערבית להרתיעם מלדרוש את זכויותיהם בארץ אבותיהם ובכל חלק קטן וקדוש ממנה.

קו 18

נחמיה לביא הבין שאומץ, בדומה לפחד, הוא מדבק. המעשה שמעיד בצורה הטובה ביותר על אומץ ליבו התרחש ב- 1996. ב- 6:30 בבוקר יום ה- 25 בפברואר, האוטובוס קו 18 היה מלא באנשים שהיו בדרכם לעבודה. מחבל מתאבד עלה על האוטובוס ופוצץ את עצמו, ועמו עוד 26 אנשים נרצחו. בדיוק שבוע לאחר מכן, באותה שעה ובאותו נתיב תחבורה של קו 18, מחבל מתאבד נוסף התפוצץ באוטובוס והרג 19 אנשים. בדיוק שבוע לאחר מכן, בדיוק באותה שעה, ביודעו כמה מפוחדים יהיו הנהג והנוסעים, נחמיה לביא בן ה- 22, בעודו נושא דגל ישראל גדול, עלה על קו 18 בתחנה הראשונה שלו. במילים מעודדות ודגל כחול לבן של מדינת ישראל, נחמיה נסך אומץ בלבבות הנהג והנוסעים. הוא נסע באוטובוס עד התחנה האחרונה ואז נסע שוב בחזרה לצד השני. זו הייתה הצהרה: אנחנו היהודים לא ניכנע לפחד.

נחמיה לביא הבין שאומץ, בדומה לפחד, הוא מדבק.

אומץ, בדומה לפחד, הוא מדבק. בהלווייתו של נחמיה לביא שהתקיימה ביום ראשון האחרון, הוכרז כי בצאת חג שמחת תורה, ההקפות השניות – הריקוד עם התורה בשמחת תורה – יתקיימו בליווי של תזמורת ויתקיימו ברחוב הגיא ברובע המוסלמי, בדיוק באותו מקום בו נחמיה לביא ואהרון בניטה בנט נרצחו. הרובע זכה לשם חדש: "רובע אהרון ונחמיה".

מאות יהודים זרמו למקום. בשעה שהתזמורת ניגנה "עם ישראל חי", על אבני המדרכה שנוקו לא מכבר מדם יהודי, מאות יהודים רקדו עם מגילות התורה בידיהם ואומץ בלבבותיהם. זו הייתה הצהרה: אנחנו היהודים לא ניכנע לפחד.

אחינו נחמיה, זהו האומץ שהנחלת לכולנו בדוגמה האמיצה שהצבת לנו.