לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




בלי בושה: לתבוע את ההורים

בלי בושה: לתבוע את ההורים

בינתיים זה באמריקה: נערה תבעה את הוריה על זכויות כספיות שמגיעות לה. בקרוב אצלנו?

מאת

ההורות היום כבר לא מה שהיא הייתה פעם.

בספר חדש ומרתק מאת ג'ניפר סניור, הכל כיף ואין הנאה: הפרדוקס של ההורות המודרנית, מבהירה המחברת שמושג חיי המשפחה כפי שאני מכירים אותו כיום, לא התחיל עד לאחרי מלחמת העולם השנייה, שאז הופיע לראשונה מושג הילדות כפי שהוא מוכר לנו היום.

במשך ההיסטוריה, ילדים הבינו שתפקידם כולל באופן מובן מאליו את מושג ההדדיות. בעבר, הם עבדו בשדות, ויחד עם זה עזרו לטפל באחיהם. עם התיעוש, תרומתם להכנסות המשפחה באה, כבר בגיל צעיר מאוד, מעבודה במפעלים, מכרות, טחנות, במסחר ברחובות ובמשימה פופולארית במיוחד של חלוקת עיתונים לשכנים. בכל אופן, כולם הבינו שמערכת היחסים בין הורה לילד אסימטרית. כולם שותפים במשימה הקשה של הבטחת הצרכים ההכרחיים לקיומם המשותף.

הילדים עברו ממצב של עוזרים לתלות מוחלטת, מ"מועילים" ל"מוגנים"

הזמנים הטובים יותר, לא הביאו רק שינוי כלכלי, כי אם גם פסיכולוגי. הפסיקו לצפות מהילדים לתרום שום דבר. הם עברו ממצב של עוזרים, לתלות מוחלטת כשכל קשיי החיים נחסכים מהם. הדרך בה היסטוריונים של החברה מתארים את השינוי הזה, הם הפכו מ"מועילים" ל"מוגנים".

ג'ניפר סניור מסכמת זאת כך: "ילדים הפסיקו לעבוד, וההורים עובדים פי שניים יותר קשה. הילדים הפכו מהעובדים שלנו, למעסיקים שלנו."

ובכל זאת, אפילו הסיכום הקצרצר הזה אינו עושה צדק עם השינוי העמוק של מערכת היחסים הורה-ילד שהתגלתה באופן מזעזע ביותר בבית המשפט של ניו ג'רזי.

רחל קנינג היא בחורה בת 18 שתבעה את הוריה. היא הגישה תביעה שמטרתה לאלץ את הוריה לשלם עבור לימודיה במוסד לימודים פרטי ולממן את הוצאותיה האישיות.

מסתבר שכל זמן שהיא גרה בבית, הוריה קבעו כללים שהם ציפו ממנה למלא. היא התבקשה לשוב הביתה בשעות קבועות, היא חויבה למלא תפקידים שונים בבית, כמו יתר אחיה, ונדרש ממנה להתייחס בכבוד למבוגרים ממנה. במקום זה היא בחרה לעזוב את הבית ולחיות עם משפחה של חברים – בית שבו היא יכלה להשתכר ולחגוג כרצונה. נראה שהעצמאות הייתה חשובה לה יותר מכל. אולם לרוע המזל, היא לא הייתה מספיק עצמאית כדי להצליח לממן את עצמה – ולכן היא דרשה מההורים, שקנו לה בעבר מכונית, לשלם על לימודיה, להקציב לה כסף עבור השכלה גבוהה, ולהתחייב מכוח החוק להמשיך לדאוג לה באותה רמה שלה היא רגילה.

לדעתה ההסכם עליו בנויה מערכת היחסים שלהם היה, "אתם חייבים לי הכל – אני לא חייבת לכם כלום" – משום שאחרי הכל, ככה כל כך הרבה אנשים בני דורי מגדירים את תפקידכם כהורים.

בבית המשפט, אחרי שרחל הגישה תביעה דחופה לקבל מהוריה 600$ לשבוע, השופט פטר בוגארד נזף בצעירה על הודעה קולית מכוערת שהיא השאירה לאמה.

"האם ראית פעם בוגר צעיר שמגלה כזה חוסר כבוד דוחה להורה בהודעה קולית?" הוא שאל. "הילדה זוקרת אף מול הוריה, עוזבת את הבית, פונה לאחור ומבקשת, 'עכשיו אתם צריכים לשלם לי כסף כל שבוע'."

אבל לא כולם ראו את זה ככה. קולו של הדור הצעיר בפייסבוק יוצג היטב על ידי התגובה הפוגעת הזאת:

"אני המום מתאוות הממון של ההורים המודרניים, שדואגים יותר לפרישה לאיזשהו עולם חלומות מאשר לספק לילדים שלהם קולג' ושנות בגרות צעירה. טיפוסי הפרברים שנולדו אחרי מלחמת העולם הראשונה מאוד מפונקים, הם מרוויחים המון כסף כל שנה, הם רגילים לטוס ליעדים מפנקים כשהם רוצים, ולקנות דברים שהם לא צריכים... אנשים צריכים לנטות לראות את הדברים כמוני."

אולי יותר מקומם מהרעיון של התביעה עצמה, זאת ההבנה שעבור תת תרבות שלמה בת ימינו, לא רק שהנחת היסוד שעומדת מאחוריה לגיטימית, אלא אפילו ראויה לשבח!

איך הורים מעזים לעבוד קשה כדי להרוויח, ואז להעלות בדעתם מחשבה מטופשת שהם יוכלו להשתמש בחלק ממנו לעצמם. ואיך הם מעזים לחשוב שרק בגלל שיש להם סטנדרטים וערכים שלדעתם קדושים, הם יכולים לכפות אותם על ילדיהם המבגרים כתנאי לתמיכה מלאה.

נשמע לכם מדי אמריקאי?

צודקים. אצלנו הגישה שונה. ממש קשה להבין כיצד כיבוד הורים, אחד מעשרת הדברות, יכול להתעוות עד כדי כך. כיבוד הורים הוא הדיבר החמישי, שמופיע בתחתיתו של הלוח הראשון. עשרת הדברות נתנו על שני לוחות, במטרה להדגיש את ההבנה שדת חייבת להכיר בשני אידיאלים עיקריים: למלא את חובותינו לאלוקים ולבני האדם.

המפרשים שואלים: מדוע מצוות כיבוד הורים נמצאת בלוח הראשון, זאת שמסכמת את חובותינו שבין אדם למקום, ולא כמו הלוח השני, שמפרט את חובותינו בין אדם – לחבירו? והתשובה עמוקה: ההורים חולקים עם הא-ל את הזכות להכרת תודה נצחית מאתנו, על חלקם ביצירתנו. ומי שאינו מסוגל להודות להוריו, ודאי לא יוכל להודות גם לאלוקיו. נכון שקיום המצוה הוא דרך ההורים, אבל עומק ושורש המצוה הוא בין אדם למקום.

התביעה המשפטית הלא תאמן הזאת של ילדה נגד הוריה, היא דוגמא נוספת לסימפטום הנוכחי של תחושת ה'מגיע לי' שמחלחלת לכל חלקי האוכלוסיה. חכו קצת, זה עוד יגיע גם אלינו. ילדים מרגישים, כמו רבים אחרים, שכל תאוותיהם מגיעות להם בזכות. זאת מחלה של עולם שרוצה לשכוח ממושג האחריות. וזהו מצב שהדרך היעילה ביותר לרפא אותו היא חזרה לערכים התורניים של אחריות אישית והכרת תודה.

16/8/2015

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) קשיש, 17/8/2015 10:50

לא חדש

בלימודי הנדסה בחו"ל לפני 50 שנה הכרתי סטודנט ( לא יהודי ) שתבע את אביו על דמי האוניברסיטה וכלכלה. אני צעיר ישראלי יהודי נדהמתי ושאלתיו כיצד זה. הבחור הסביר לי שאביו מצפה שבנו יהיה סוכן משקאות והבן רצה ללמוד אלקטרוניקה. האב סרב ולא עזר כספית. החוק באותה מדינה אירופית קובע שעל ההורים לממן השכלה גבוה של ילדיהם. הבן תבע וזכה. מה נשאר מהיחסים להורים שלו איני יודע דרכינו נפרדו.

(1) אנונימי, 17/8/2015 07:58

זה קורה!

לא מתפלאת כלל היא אומנם עשתה זאת בבית משפט אך מה ההבבדל בינה לבין מגזרים בהם נהוג שההורים קונים דירה לזוג ואין להם יכולת.... האם זה לא " הרוצח השקט" ו דודתי דאגה לבנה ובתה בשלישית היא כבר לא עמדה בזה וקרסה שאר ילדי'ה נישאו כיתומים ולא בטוחה שעם דירות.... עצוב....

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub