לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אני יפיפיה

אני יפיפיה

מה רואות ילדות כשהן מסתכלות במראה?

מאת

בתור מורה בכתה ב', אני זוכה להכיר היטב את הראש של חבורת ילדות קטנות. יש לי הזדמנות לראות מקרוב ובאופן אישי את כל המריבות, הבדיחות ורגעי הגילוי העצמי. אני רואה את הזמנים בהם הן חזקות ואת הזמנים בהם הן חלשות. אני רואה אילו בנות אמיצות ואילו בישניות. אני רואה אפילו את הרגעים שהן לא היו רוצות שאראה...

יום אחד, כשהוצאתי את הבנות לארוחת צהריים, שמעתי כמה מהן מפטפטות ביניהן, תוך שימוש בביטוי שהכרתי מימי נעוריי. זה נשמע בערך ככה: "אני. כל-כך. שמנה". הביטוי הזה, ארבע המלים האלה, הסיטו מיד את תשומת לבי ממגשי האוכל המחולקים. "בנות", אמרתי כשאני מסתכלת עליהן במט חד.

הן צחקקו מעט. "מה?"

"אני לא רוצה לשמוע אף אחת מכן אומרת את זה שוב. בסדר?"

הן שוב צחקקו. "אבל אני..." אחת גמגמה וצחקקה שוב.

נשמתי עמוק. "לא, לא", אמרתי. "נסי שוב, אני...", אמרתי מנסה לכוון אותן בטון דיבור שמבקש המשך שונה.

"שמנה?" ענתה אחת מהן.

"לא", אמרתי, בניסיון נוסף, "אני..."

"אהם... יפיפיה?"

בינגו, חשבתי, בדיוק המלה שרציתי. "נכון", אמרתי, "תגידו את זה שוב ושוב... אני מקסימה בדיוק כמו שאלוקים ברא אותי."

חלקן חזרו על המלים כשעברנו בפרוזדורים, וכמה ימים אחר כך, אולם הדברים נשכחו אט אט עד שהן הפסיקו להזכיר את המלים. אולם הנושא עדיין הטריד אותי.

ירידה במשקל הייתה הנושא העיקרי שהעסיק את רוב הבנות

במשך שלוש שנים גרתי בפנימייה לבנות. גרנו יחד 100 בנות באותו מבנה. כל שנה, בערך מה-1 בינואר ועד לחופשת האביב, ירידה במשקל הייתה הנושא העיקרי שהעסיק את רובן. הן תלו על הארונות שלהן כל מיני נשים, שהמכנה המשותף שלהן היה: גיזרה צרה. חלקן אפילו כתבו: "את רוצה להיות רזה!" על המראות, התלוננו על סנטימטר מיותר בהיקף המותניים שלהן כל ערב, והתעוררו בכל בוקר בחרדה מהקיץ הקרב ובא, בגלל שאז הן ילכו לברכה שבפנימיה ויראו את עצמן ליתר הבנות עם בגדי הים. זאת הייתה אובססיה.*

זה הזמן לציין עובדה חשובה: משקלן של רוב הבנות האלה היה ממוצע עד נמוך במיוחד.

עוד עובדה: רוב הבנות האלה בילו יותר זמן בדאגה למשקל שלהן מאשר לכל דבר אחר, כולל לימודים, אישיות, ואפילו חברויות.

עובדה אחרונה (לבינתיים): מעולם לא הייתה מישהי רזה שהיתה מספיק רזה בעיני עצמה. חלק מהבנות האלה היו יפות, מקסימות וחכמות. היו להן שאיפות, תקוות ומלוא חופניים מעלות להציע. אולם, כשהן עסקו בשומן באובססיביות, הן ראו רק את הקילוגרם הנוסף שהן רצו להוריד.

אזהרה: ההשתקפות במראה הזאת עלולה להיראות מעוותת בשל אידיאלים חברתיים של 'יופי'

התורה מלמדת אותנו שאלוקים ברא אותנו בצלמו. לאלוקים אין גוף, אין תווים גשמיים, אז מה זה אומר? אנחנו נבראנו דומים לו, דומים למהותו. בדיוק כמו שאלוקים אינו נראה, גם הנשמה שלנו בלתי נראית.

כשאלוקים ברא את עולמו, הוא הסתכל על מה שהוא ברא ואמר שזה "טוב". אולם ביום הששי, אחרי בריאת האדם, הוא בחן את בריאתו ואמר "טוב מאוד". בורא העולם ברא אותנו והוא חושב שאנחנו "טובות מאוד". אז כיצד נוכל להבחין ביופי הפנימי שלנו?

הרשו לי לספר לכם סיפור:

היה היה סנדלר מעולה ומבוקש מאוד בארצו. הוא יצר את זוגות הנעליים הכי יפות, הכי מיוחדות והכי מקסימות. אנשים היו מגיעים מרחוק כדי לקנות זוג אחד מיצירותיו המיוחדות במינן.

באחד הימים, הסנדלר עמל קשות על יצירת זוג נעלים עבור הנסיכה. הנסיכה, למרות יופיה הרב, הייתה מוזרה. היה לה שיער בלונדיני ארוך, עיניים כחולות ונוצצות, וכפות רגליים מאוד מאוד גדולות! הסנדלר מעולם לא הכין נעלים במידה כזאת, אולם הוא תמיד חלם לעשות נעלים עבור בני משפחת המלוכה. מה הוא היה יכול לעשות? אחרי הכל, היא הייתה הנסיכה. אז הסנדלר טרח ועמל ימים על גבי ימים, ויצר זוג נעלים מקסימות, שהותאמו במיוחד עבור רגליה הגדולות של הנסיכה.

באחד הלילות הוא עבד עד שעה מאוחרת, ולפתע נפלה עליו שינה. כשהוא התעורר, הוא שמע את אחת הנעלים האלה פונה אליו.

"סליחה אדוני הסנדלר! תתעורר!" אמרה הנעל.

"מה קרה?" שאל הסנדלר המופתע, משפשף את עיניו.

"בוקר טוב אדוני", אמרה הנעל, "הערתי אותך כדי לומר לך כמה אני כועסת. אני לא אוהבת את האבנים הנוצצות שהטבעת בי, או את הקצה המחודד מלפנים. אני לא אוהבת את הפנינים הענקיות או את גובה העקב שלי. אבל אני הכי כועסת על הממדים שלי. אני רוצה להיות קטנה יותר כמו כל הנעלים האחרות שלך!"

הסנדלר בהה בנעל בחוסר אמון, "אולם יקירתי, יצירה מקסימה, את לא מבינה... את מושלמת עבור הנסיכה! אם אני אקטין אותך, את פשוט לא תתאימי!"

אם נכיר בפוטנציאל האדיר שלנו, בייחודיות שלנו ובדאגה שבה אלוקים ברא כל אחת מאתנו, נוכל לראות כמה אנחנו מקסימות באמת. אם נבין שאלוקים ברא אותנו כמו שאנחנו למטרה מסוימת, נוכל ליהנות מעצמנו. נכתוב על המראות שלנו "אני מקסימה". נתלה בארונות שלנו תמונות של עצמנו, במקום של דוגמניות. נשמח לקראת חופשת האביב במקום לחרוד ממנה. נשוחח על כמה אנחנו מקסימות, ויום אחד הבנות שלנו ישמעו את זה. והן ילכו לבית הספר ויגידו לחברות שלהן, "אני רואה מה שברא אלוקים, והוא טוב מאוד".

אנחנו נכתוב "אני מקסימה" על המראות שלנו

וזה התרגיל שעשיתי בסופו של דבר עם בנות כתה ב'. על דף שהדבקתי על התיקיות שלהן כתבתי:

אלוקים ברא אותי מקסימה.

החלק שאני הכי אוהבת בי הוא ___________.

התכונה שאני הכי אוהבת בי היא _________.

נסו בעצמכן. זה לוקח רק רגע, אולם תשמחו שעשיתן את זה.

(*להיות שמנה זה לא מטרה. לדאוג לעצמנו, להרגיש טוב ולאכול חכם, זה כן. יהי רצון שכולנו נזכה לדעת מתי רזה זה מספיק רזה, ומתי מראה טוב הוא מספיק טוב, ונאהב את עצמנו על זה!)

28/7/2015

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub