לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מעגלים של אהבה

מעגלים של אהבה

האם יהודים אחרים צריכים להיות בעדיפות ראשונה או שמא מדובר ב"רגישות סלקטיבית" שלילית?

מאת

חשבתי שחברת הילדות שלי, לין, תשמח לקבל את האימייל שהעברתי לה. אבל זה לא מה שקרה.

זה התחיל עם "מכתב תודה" שגרתי למערכת אתר האינטרנט של אש התורה, שהועבר אלי ואל כל שאר חברי הצוות. רפרפתי עליו עד שמשהו גרם לי לעצור ולהקדיש לו תשומת לב מיוחדת:

אני אוהבת את אתר האינטרנט שלכם!!! הוא נוגע בכל הנושאים האפשריים. אני אוהבת ללמוד על ההיסטוריה של החגים שלנו, את החלק הרוחני, את המסרים של הרב, וכולי.

לאחרונה במקרה פגשתי מישהו שלמד איתי בתיכון, שהפך להיות יהודי משיחי. הוא התחיל מיד בניסיונות לגרום לי להמיר את דתי, סיפר לי על היהודים המשיחיים, ואמר לי שיהודים רבים מתנצרים והופכים להיות יהודים משיחיים. הרגשתי תחת מתקפה. מדובר בבני העם שלי. אמרתי לו שלעולם לא אהיה מוכנה לנטוש את עמי ולהמיר את דתי... התווכחתי איתו בצורה קשה ונחרצת...

בסופו של דבר, הוא הבין שהוא בחר את האדם הלא נכון בניסיונות השכנוע שלו להתנצר. אני מודה למשפחתי, למורה לעברית היפה והאהובה שלי, גברת בולקו...

גברת בולקו? האם היא התכוונה לאמה של לין, שנפטרה לפני 25 שנים? אמה של לין הייתה מורה לעברית בבית הספר. האם זה לא יהיה מדהים, אם אכן מי שכתבה את המכתב הזה התכוונה לאמא של חברת הילדות שלי, לין?

הסתקרנתי מאוד אם יש סיכויים, שכעבור 25 שנים מאז פטירתה של הגברת בולקו, אחת מתלמידותיה לעברית עדיין זוכרת אותה בהערכה רבה שכזו. מייד העברתי את האימייל ללין, עם תוספת קטנה משלי, "האם היא מדברת על אמא שלך?"

תגובתה של לין הדהימה אותי:

ייתכן. היא מזכירה שהיא מגיעה מהאזור שלנו. למרות זאת, אני חושבת שאמי הייתה מגלה עדינות והבנה גדולה יותר כלפי אנשים בעלי אמונות שונות משלה.

אמונות שונות? היא כעסה משום שמיסיונר ניסה להעביר אותה על דתה

אמונות שונות? כותבת המכתב כעסה, משום שמיסיונר ניסה להעביר אותה על דתה, מעשה שהיא ראתה כבגידה בעם היהודי, בעם שלה. האם אנחנו, היהודים, אמורים לגלות יחס של עדינות והבנה כלפי אנשים שמנסים להעביר אותנו על דתנו ולגרום לנו להתנצר? הגברת בולקו שאני הכרתי, הייתה יהודיה גאה, שהייתה מגיבה באותה רמת התרסה כפי שתיארה כותבת המכתב, מול מיסיונרים נוצריים. מה חשבה לעצמה הבת שלה?

שבוע בלבד קודם לכן, בעלי חווה הלם משלו מול אימייל אחר. הוא שלח לרשימת התפוצה שלו סרטון יוטיוב המגנה את עיוות הדין שנעשה במקרה של יהודי אמריקאי שנידון ל-28 שנות מאסר, בגין הונאה בנקאית. חברו הטוב ביותר של בעלי מתקופת נערותם, שלח אליו בתגובה את האימייל הנוקב הבא:

זה מסוג הדברים שקורים למיעוטים מאז ומעולם. היכן היה כל הכעס הזה שלך במקרים הקודמים, עוד לפני שיהודי הפך למטרה? הרגישות הסלקטיבית שלך היא בעייתית ביותר, בלשון המעטה.

בעלי חש כאילו הוא קיבל סטירת לחי. האם מותר לו לקבול על עיוות הדין שנעשה כלפי יהודי, רק אם קודם הקפיד להפיץ סרטוני יוטיוב היוצאים נגד חוסר צדק כלפי מיעוטים אחרים? מה כל כך נורא ברגישות סלקטיבית, כאשר היא מופנית כלפי בני משפחה, בני העם או בני הלאום שלך?

כאשר איזון הופך לבגידה

דניאל גורדיס, אחד הקולות הרהוטים ביותר בעולם היהודי, הסתבך בעימות בתקופת המלחמה האחרונה בעזה. כששני בניו משרתים בצה"ל ומוצבים על גבול הרצועה לקראת תקיפה אפשרית (שלא התממשה בסופו של דבר), גורדיס היה מוטרד ביותר מאיגרת שנכתבה על ידי הרבנית שרון בראוס לחברי הקהילה שלה בארה"ב. גורדיס חשב שהאיגרת הזו הייתה כל כך ניטראלית ומאוזנת, עד שכמעט ראה בה קווים של בגידה. במכתבו לעיתון "טיימס אוף ישראל", הוא הצהיר:

"סינתיה אוזיק ציינה פעם, כי הנטייה לאוניברסאליות הפכה להיות הקו המנחה של העם היהודי. באופן הולך וגובר, האמונה הבסיסית ביותר כלפי עצמנו היא, שאיננו מעזים לגלות אכפתיות ודאגה כלפי עצמנו, יותר מאשר אנו מגלים כלפי הזולת.

"חוסר היכולת הזה, להבדיל בין עצמנו לבין המסה העצומה של האנושות, חוסר היכולת הזה, לחגוג את המסורת שלנו, את העם שלנו ואת ארץ המולדת שלנו, הארץ המובטחת – כל אלה מעידים על תפקוד לקוי ביותר. האם איננו דואגים לילדינו הפרטיים, יותר מאשר אנו דואגים לילדים של אנשים אחרים? והאם לא ראוי שכך יהיה? האם איננו לוקחים אחריות על הורינו, יותר מאשר על הוריהם של אנשים אחרים...?

"...הצורך באיזון הוא כל כך עמוק, עד שאפילו כל ביטוי של אהבה טבעית כלפי ישראלים, יותר מאשר כלפי אויביהם, הופך לבלתי אפשרי. האיזון הפך כעת לבגידה.

"... בעודי קורא את איגרתה של הרבנית בראוס, לא הצלחתי להפסיק לחשוב על שני בניי, שניהם חיילים בצה"ל, שכל אחד מהם תורם את חלקו להצלת המדינה היהודית מפני המתקפה האחרונה נגדה. מה שרציתי לשמוע, הוא שהרבנית בראוס דואגת לשני בניי (למעשה היא הייתה השמרטפית שלהם, כשכולנו היינו הרבה יותר צעירים), יותר משהיא דואגת לילדיהם של הטרוריסטים. במיוחד השבוע, רציתי שהיא תאמר לחברי קהילתה לאהוב את המשפחה שלי, ואת השכנים שלי, יותר משהם אוהבים את אלה שבחרו בחמאס או את אלה שחוגגים בכל פעם שמחבל מתאבד רוצח עוד כמה יהודים. האם באמת ביקשתי יותר מדי?"

מעגלים בעלי מרכז משותף

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי הראשון של ישראל, הציע תבנית שפותרת את שאלת האוניברסאליות מול האינדיבידואליות. התבנית מתארת מעגלים בעלי מרכז משותף, כאשר כל מעגל מקיף מעגל קטן ממנו.

במרכז המעגל עומד האדם עצמו. זוהי אמת פסיכולוגית, שאדם שאינו אוהב את עצמו, לא יהיה מסוגל לאהוב אף אחד אחר.

הכרתי אדם שטען, שהוא אוהב את האנושות כולה, אך הוא לא דיבר עם אביו במשך 12 שנים, ואף לא השתתף בהלווייתו

המעגל הבא, המקיף אותו, הוא מעגל המשפחה. הכרתי אדם שטען, שהוא אוהב את האנושות כולה, אך הוא לא דיבר עם אביו במשך 12 שנים, ואף לא השתתף בהלווייתו. קל יותר לאהוב את הקורבנות חסרי השם והפנים של הרעב באפריקה, מאשר הורים שאומרים לך כיצד לנהל את חייך, או אח שלווה ממך כסף ולא החזיר, או בן זוג שתמיד מאחר באופן מכעיס (או מדייק באופן מכעיס), או בן או בת שמרד נעורים שלהם התחיל בגיל 11 וממשיך עד גיל 23.

האהבה בתוך המשפחה שלכם מקבלת קדימות יתר, ברגע שאתם מבינים מהי משמעותה של אהבה. אהבה איננה רגש, אלא מיומנות, כמו נגינה בצ'לו או קפיצה במוט. הכרזות אודות קיומה של אהבה, המגיעה ללא נקיטת פעולה, הן כמו הטענה שאתם יכולים לנגן בצ'לו את הקונצ'רטו של צ'ייקובסקי בסי מינור, כאשר קשת הנגינה מונחת על ברכיכם.

אינכם יכולים לנגן את היצירה הוירטואוזית הזו, לפני שהשקעתם אינספור שעות אימונים, בנגינה ובעבודה על גמישות האצבעות. חיי המשפחה מעניקים את האימון הנחוץ להשגת מיומנות האהבה. אם אינך מסוגל לוותר על משחק הכדורגל כדי לבלות זמן איכות עם אשתך, אם את נוזפת בבנך על ששבר חפץ יקר, אם אתם עסוקים מכדי לצלצל לאמכם ולברך אותה ביום הולדתה, אז כיצד תוכלו לטעון שאתם אוהבים את אלפי הקורבנות שנהרגו באסון הצונאמי ביפן?

העם היהודי

המעגל הבא במבנה הנ"ל, הוא מעגל העם או הקבוצה. אצל יהודים, המשמעות היא המעגל של העם היהודי. לפי הקבלה, כל היהודים חולקים נשמה אחת משותפת. בעבר הלא-כל-כך רחוק, כל אחד מאיתנו חש באמיתותה של אמירה זו, באופן האינטואיטיבי ביותר. סיפר לי מישהו כיצד, כאשר הוא היה נער בסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת, הוא וחבריו היו נוסעים בחלקו האחורי של רכב מסחרי סביב העיר ברוקלין. הם היו עוצרים בכל פינה והיו מתרימים כספים לקניית כלי נשק עבור המדינה היהודית שבדרך, כאשר שניים מהם היו מחזיקים דגל ישראל כמו שמחזיקים סדין, כדי לאסוף את התרומות. "מעולם לא ראיתי דבר דומה לזה", הוא נזכר. "אנשים היו מרוקנים לגמרי את כיסיהם. הם השליכו לכיווננו את כל מה שהיה להם, מבלי שבדקו אפילו בכמה היה מדובר".

אותה נאמנות אינסטינקטיבית כלפי העם היהודי מתבטאת בבכי ובתחושת אסון, בכל פעם שיהודים נרצחים בפיגועי טרור. היא גם באה לידי ביטוי ברגשות מבוכה, בכל פעם שיהודי מפורסם מורשע בפשע פלילי. מי מאיתנו לא התכווץ נוכח סיפורו של מיידוף? או לא חש גאווה בלבו כאשר אלי ויזל זכה בפרס נובל לשלום? ואף אחד מאיתנו לא התבייש בגאווה הזו.

מה שהרווחנו לרוחב, בא על חשבון העומק. הכמות באה על חשבון האיכות

ההתבוללות, לעומת זאת, החליפה את "בני השבט" עם "אזרחי כל העולם". ההבדל בין "בני השבט" ל"אזרחי כל העולם", הוא כמו ההבדל בין חברים אמיתיים לבין חברים בפייסבוק. מה שהרווחנו לרוחב, בא על חשבון העומק. הכמות באה על חשבון האיכות.

כאשר ביליתי את שנת הלימודים האחרונה שלי בהודו, בעידן שלפני האינטרנט, חברתי ג'ולי ואני החלטנו לנסוע לכלכותה לראש השנה. לאחר נסיעה של 24 שעות ברכבת רעועה ומוזנחת מוורנאסי, הגענו – מלוכלכות, פרועות, לבושות בג'ינס וחולצות הודיות – לבית הכנסת היחיד ששרד בכלכותה, בעת שהשמש עמדה לשקוע בערבו של ראש השנה. המתפללים המבוגרים בבית הכנסת, היו שרידים מהקהילה היהודית שהגיע להודו מעיראק שלושה עשורים קודם לכן.

מה היה משותף לנו, שתי בנות יהודיות מערביות, וליהודים העיראקים-הודיים האלה? למרות זאת, הם קיבלו את פנינו בחום גדול, ומייד ארגנו לנו סידורי לינה וארוחות למשך כל ימי הביקור שלנו בכלכותה. מה שהיה מפליא הוא לא שהם טיפלו ודאגו לנו, אלא העובדה שגם אנחנו וגם הם ראינו זאת כמובן מאליו, משום שכולנו השתייכנו לאותה המשפחה.

מטיילים יהודים שנסעו למקומות מרוחקים, במשך כל השנים התקבלו בברכה על ידי חבריהם היהודים, באותו סבר פנים יפות וחיבוק חם. המשורר המפורסם רוברט פרוסט כתב: "הבית הוא המקום שכאשר אתה הולך אליו, חייבים להכניס אותך פנימה". אם כך, היהודי הנודד, אפילו במקומות המרוחקים והזרים ביותר, תמיד מצא בית, כאשר הציג עצמו כחבר באותו שבט מיוחד.

אדם שמוותר על כל מה שמבדיל אותו מהזולת, מבחינה דתית או אתנית, מצטרף לתופעה קשה שמכנה הסופר פול קואן "יתומים מבחינה היסטורית". יתומים הם אנשים חסרי משפחה, חסרי שורשים, חסרי תחושה של זהות היסטורית. תיאור זה גם מתאים ליהודי המתבולל, המוקסם מהעולם כולו, אך למעשה לא שייך לשום חלק ממנו.

האם אפשר להחליף שורשים כרותים? פול קואן עשה זאת. הוא גדל בחיקו של אב, שהשקיע את כל מרצו בכריתה מוחלטת של שורשי זהותו היהודית, עד ששינה את שם משפחתו מ"כהן" ל"קואן", ומעולם לא אפשר לאביו הדתי לפגוש את נכדו. למרות כל זאת, פול הצליח לבנות מחדש את מורשתו היהודית בשנות השלושים המאוחרות של חייו. הוא בילה יחד עם חבריו היהודים, התייעץ עם רבנים, למד מתוך הספרות היהודית ואימץ לעצמו מנהגים יהודיים. פול קואן נולד כ"יתום מבחינה היסטורית", אך נפטר כאדם בעל זהות יהודית עצומה.

המעגלים החיצוניים

המעגל הבא, המקיף את המעגלים הקודמים שמנינו, הוא האנושות כולה. הענקת מזון לילדים רעבים באפריקה חשובה יותר מאשר הצלת לווייתנים באוקיאנוס. אדם שמשקיע מאמצים כדי להעניק בית חם לחתולי רחוב, במקום שבו ישנים אנשים חסרי-בית בקור מקפיא ברחובות, לוקה בעיוות של מושג החמלה האמיתית.

המעגל הבא, המקיף את מעגל האנושות, הוא מעגל בעלי החיים. גרימת כאב לבעלי החיים היא מעשה שאסור מן התורה. עריכת ניסויים בבעלי חיים לצורך פיתוח מוצרי קוסמטיקה חדשים היא מעשה אכזרי. הריגת צבי תמים, רק בגלל שהוא מסיק לגינה היפה שלכם, זה מעשה לא מוסרי.

המעגל האחרון כולל את כל היצורים החיים בעולם. חכמינו מתארים תקופה בה היו צובעים את גזעיהם של עצים הלוקים במחלות שונות, כדי שעוברי האורח יידעו להתפלל לרפואתו של העץ. אך אדם שמרעיף אהבה רבה יותר על הסחלבים שהוא מגדל, מאשר כלפי דודתו המבוגרת, הוא אדם שסדרי העדיפויות שלו התעוותו באופן גס ביותר.

אם מישהו ישאל אתכם, אם אתם מסוגלים להזדהות כיהודים, ועדיין לאהוב את האנושות כולה, זו תהיה שאלה דומה ל"האם אתם מסוגלים לאהוב את אמא שלכם, ועדיין לאהוב את הכלב שלכם". וודאי שזה אפשרי, כל עוד האהבה כלפי אמכם היא גדולה יותר.

אדם שמדלג על המעגלים הפנימיים לטובת מעגלים חיצוניים יותר, מסכן את עולמו המוסרי

הילל הזקן אמר, כבר לפני 2000 שנה: "אם אין אני לי, מי לי?". כלומר: עליכם לערוך את סדר העדיפויות של האהבה שלכם בהתאם למעגלים הללו, הבנויים זה בתוך זה. הילל הזקן המשיך: "וכשאני לעצמי, מה אני?", כלומר: אל תיתקעו רק במעגלים הפנימיים. האמת היא שאהבה אמיתית, כמו קרני אור, מקרינה החוצה. ככל שבאמת תאהבו את עצמכם, את משפחתכם ואת בני עמכם, כך תגבר אהבתכם כלפי שאר המעגלים החיצוניים.

וההיפך מכך, עשוי להיות אמיתי באופן נוראי. במהלך מלחמת העולם השנייה, הגרמנים רצחו וטבחו מיליוני יהודים, אך הקפידו לספק לבעלי החיים של היהודים מקלט והגנה באופן מסור ביותר.

אדם שמדלג על המעגלים הפנימיים לטובת מעגלים חיצוניים יותר, מסכן את עולמו המוסרי.

ספורטאי קופץ במוט, שאפתן ככל שיהיה, לא יוכל להתחיל בזינוק לגובה שישה מטרים. הוא מתחיל בקפיצה לגובה של שני מטרים, ולאחר אימונים רבים ובאופן הדרגתי, הוא משפר את ביצועיו. אהבה, היא מיומנות מורכבת הרבה יותר מאשר קפיצה במוט, משום שהיא דורשת התגברות על כוח המשיכה הפנימי של האנוכיות המובנית בתוכנו – אך גם היא מיומנות שדורשת אימונים ושיפור הדרגתי.

יהודי שמצליח לאהוב את עצמו, את משפחתו ואת העם היהודי כולו, מוכן כעת לעבור הלאה אל אהבת כל האנושות שסביבו. האינדיבידואליות היא לא ההיפך מאוניברסאליות, אלא משמשת כמגרש האימונים שלה.

26/1/2014

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 5 תגובות ב-4 דיונים

(4) סתיו עלם, 27/1/2014 08:43

זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן (הושע יג')

בכל אדם יש טוב ויש רוע, ואדם לא יכול להוציא את הרוע שלו החוצה בצורה מלאה כי הטוב שלו חוסם אותו לכן הוא חייב "לפרוק" את הטוב הזה ולכן שבגרמניה קמה אגודת צער בעלי חיים אמר עליהם אחד מגדולי ישראל אז את הפס' בהושע - זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן - כי כאשר אתה פורק את הטוב שלך לא במקום איפה שבאמת תצטרך להוציא אותו כבר לא יהיה לך המהר"ל מכנה את התורה סדר העולם כי כל העניין של צדק זה רק אם זה בסדר ערכים הנכון - אפשר לראות את זה גם בכל ארגוני השמאל וזכויות האדם שדואגים לפלסטינים ומתאכזרים למתיישבים ביהודה ושומרון

(3) דינה בן שושן, 27/1/2014 07:20

קבוץ סער

אולי הגיע הזמן שכולנו נבין גם היהודים וגם המיעוטים שכולנו בני אדם ולא משנה מה שימך ולאומך אולי מכאן תצמח הישועה וגם השלום אולי כדאי שתדברו ותכתבו על כך בברכה, דינה

רני, 28/1/2014 20:48

צדקה מתחילה בבית.

בס"ד
כולנו בני אדם אבל האם לא יהיה נכון להגיד שאת הילדים שלך את יותר אוהבת מהילדים שלי? האם האהבה שלך לילדייך צריכה לעמוד בסתירה לאהבה לילדיי או שיכול פשוט להיות הבדל של איכות ועוצמה ועדיין תהיה אהבה?

(2) אנונימי, 26/1/2014 17:31

איזו מתנה את. ממש ברכה לקרוא כתיבה שלך

(1) דריי, 26/1/2014 16:40

כתבה יסודית מעמיקה ונוגעת בשורשי קיומנו. נקודות שקבוצות רבות בארץ חוששים לגעת בהן.

להפיץ הלאה!

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub