לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אנשים טובים באמצע הדרך

אנשים טובים באמצע הדרך

סיפור אמיתי שקרה לנו, שכולל נעליים חדשות, דמעות של נער מתבגר ושני ישראלים יפים.

מאת

לפני ראש השנה האחרון, בני המתבגר גילה שהוא חייב נעליים חדשות כדי ללכת לבית הכנסת. כאילו שהיה חסר לי מה לעשות.

"לא היום", אמרתי. "אין לי זמן. הדלקת נרות בעוד שש שעות."

בני הרים את נעליו. לא היו להן סוליות.

"מיזוג אויר חינם לרגלים?" הוא אמר.

נאנחתי. ואחר כך נתתי לו את כרטיס האשראי ואת הנייד שלי.

"לך. ובבקשה תקנה משהו סביר." חשבתי על המודה האחרונה בנעלי נערים בני גילו – שפיצים מחודדים כמו חצים. "שום דבר שיכול לנקר למישהו את העיניים, טוב?"

הוא הנהן. ואני סמכתי עליו. שנינו הרגשנו טוב.

שעתיים אחר כך, עקבתי מחלון המטבח אחר בני העולה במדרגות לדירתנו. חיכיתי שהוא ייכנס, אבל זה לא קרה. יצאתי מהדלת וראיתי אותו נשען ברפיון על הקיר, ברכיו מקופלות אל החזה, דמעות מכתימות את חולצת הכותנה הלבנה שלו. כרעתי לצידו.

"מה קרה?"

"אני לא רוצה להגיד", הוא מלמל.

דובבתי אותו עד שהוצאתי ממנו את הסיפור. מסתבר שאיפשהו בין חנות האופטיקה שממנה הוא אסף את המשקפים של בעלי לחנות הנעליים, נעלם לו הארנק, יחד עם כרטיס האשראי שלנו.

"אני מצטער," הוא אמר. "את נורא כועסת?"

"לא", אמרתי, "אני לא כועסת. אני מצטערת שנאבד לי כרטיס האשראי. אבל למה לכעוס? כעס זה על התנהגות לא טובה. כעס זה על התנהגות מבישה. כעס זה לא על טעויות."

הוא נרגע. ואז העלה על פניו חיוך מאומץ.

"אז את רוצה לראות את הנעליים שלי?"

הטיתי את ראשי הצידה. "הנעליים שלך?"

"כן." הוא התחיל להתעסק עם קופסא וורדרדה, כשנייר המשי מרשרש בין אצבעותיו. "כבר בחרתי את הזוג שרציתי והתכוננתי לשלם. ואז גיליתי שהארנק נעלם."

הוא הוציא את הנעליים מהנייר. שחורות. מחודדות אבל לא כמו כלי נשק. שילוב מושלם של אופנה ואיפוק. אם הם רק לא היו סחורה גנובה.

"אז היה איש אחד בחנות והוא הציע לקנות בשבילי את הנעליים כי לא היה לי כסף", אמר בני. "הוא אמר שנשלם לו כשנוכל. ניסיתי להתקשר אליך אבל לא עניתם לטלפון."

הוא החזיר לי את המכשיר הנייד שלי. "מיהרתי, אז לא קלטתי את השם שלו. פשוט הכנסתי את השם שלו בג'."

בהיתי בו, בפה פעור. "הוא שילם על הנעליים שלך?"

הוא משך בכתפיו. "אני יודע. באמת יפה מצידו."

נכנסתי הביתה, עדיין מופתעת, וסיפרתי הכל לבעלי, שמיהר להתקשר אל אדון ג.

"אין עלי כרגע שום מזומן כדי להחזיר לך..." אמר בעלי.

"אל תדאג", אמר אדון ג, "העיקר שיהיה לך חג שמח. הבן שלך נראה כל כך מאוכזב שלא יכולתי לתת לו לצאת מהחנות בלי נעליים לחג."

מובן שלא. אני יודעת שאי אפשר לעמוד בפני הבן שלי, ובכל זאת...

"בסדר", אמר בעלי. "נצטרך למצוא פתרון. אני צריך לבטל את כרטיס האשראי שלי כך שגם לא יהיה לנו כספומט בימים הקרובים..."

את אנחת התדהמה של מר ג. אפשר היה לשמוע דרך הטלפון. "לא. לא. לא", הוא אמר. "אל תבטל את כרטיס האשראי שלך! לא יתכן שגנבו את הארנק! עוד מעט ראש השנה, יום הדין. לא יכול להיות שמישהו לקח אותו."

טוב. מבטו הוורוד של אדון ג. על הישראלי הממוצע היה בהחלט מרענן. בתערובת בריאה של אופטימיות וציניות הקפאנו זמנית את כרטיס האשראי במקום לבטל אותו.

ראש השנה היה מעורר ומלא משמעות, במיוחד עבור בני שבילה שעות ארוכות בתפילה, מגונדר בנעליו החדשות ונטולות הרבב. הסטנו את החוב הקטן שלנו למר ג. לירכתי מחשבתנו עד לאחרי החג.

אחרי ראש השנה בעלי רצה להיפטר במהירות מהחוב, עוד לפני יום הכיפורים. הוא רצה שכל הקלפים יהיו לטובתו בשלב הדין האלוקי הסופי. הוא התקשר אל מר ג.

"מצאת את הארנק?" שאל מר ג.

"לא."

בקרוב", אמר מר ג. "אתה תראה."

בעלי הציע לנסוע באוטובוס לביתו של אדון ג. כדי להחזיר את הכסף. אבל אדון ג. לא היה מוכן לשמוע שבעלי יטרח כל כך בשביל זה.

"יש לי מכונית. אני אבוא אליך ואקח את הכסף."

זה באמת נשמע נוח! וכך היה. שילמנו למר ג. שאת שמו עוד לא זכינו לקלוט.

אבל גורל הארנק עדיין נותר עלום.

למחרת בבוקר, בדיוק כשהתכוננתי לצאת לקבוצת ההתעמלות שלי, הטלפון צלצל. אישה המדברת עברית רצוצה במבטא רוסי דיברה מהעבר השני. אבל אני הצלחתי לצרף היטב את מה שהיא ניסתה לומר.

"נאבד לכם ארנק?"

"כן!"

האישה התרגשה. היא הסבירה איך היא ניסתה לאתר את המספר שלנו בספר הטלפונים הרגיל, אבל הייתה שם שגיאת כתיב. והיא התאכזבה שהיא לא הצליחה להודיע לנו לפני החג, כי ככה יעברו עלינו שלושה ימים בלי לדעת איפה הארנק שלנו. הבת שלה מצאה אותו ברחוב בערב ראש השנה.

היא לא התפארה על זה שהיא עשתה את הדבר הנכון, היא פשוט הצטערה שהיא לא עשתה את זה מהר יותר.

ותאמינו או לא, מועדון הכושר שלי נמצא בדיוק מול הבית שלה.

אומרים שנוכחות הא-ל ברורה יותר בארץ ישראל. אבל לא רק באבנים, בלבנים ובבטון, אלא גם בבשר ודם – בלבם ובנשמתם של האנשים החיים במדינה המיוחדת הזאת – בארץ ישראל ובעם ישראל.

24/6/2013

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 13 תגובות ב-12 דיונים

(12) פנינה, 8/7/2013 08:00

התרגשתי מהסיפור. גם בעלי מצא פלאפון בתא הלבשה בקניון...

הפלאפון גלש מהמכנסים שהוא מדד, הבאנו אותו הביתה ולא היה מטען, הבן שלי קנה מטען גילה טלפון להתקשרות והחזיר את המכשיר לזוג שהודו לו מקרב לב למרות שזה מכשיר ישן הוא הכיל הסטוריה שלמה ותמונות חשובות....אין כמו השבת אבדה לבעליה!

(11) rivka, 1/7/2013 13:40

המאורע משפיע לטובה ומעורר למעשים טובים. תודה

(10) דורון, 1/7/2013 08:52

פלאפון אבוד

אתמול מיהרתי לצאת מהאוטובוס, ורק כאשר הגעתי הבית הבחנתי שהפלאפון לא עלי. התקשרתי מיד לעצמי וענתה לי בחורה לאחר מספר צלצולים. היא אמרה שהפלאפון אצלה ושאבוא לקחת אותו. הגעתי כעבור חצי שעה והפלאפון חזר לבעליו .. בנוסף, אציין שהשעה היתה קרוב ל-11 בלילה והבחורה טובת הלב היתה חייכנית ונחמדה.

(9) אנונימי, 30/6/2013 22:17

פשוט נפלא!!!!!

מעניין מרגש ומתומצת. תודה רבה.

(8) חיה, 30/6/2013 20:38

יופי של סיפור

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub