רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה

להפוך את הבלתי-אפשרי לאפשרי

ה׳ במרחשוון ה׳תשע״ג ה׳ במרחשוון ה׳תשע״ג 21/10/2012 | מאת דבורה ויינר

ילדה בת 5 נעדרת. אז איך אני יכולה ללכת לישון?

אין דבר מקרי בעולם. כל מצב בו אנו נתקלים נתפר במיוחד עבורנו. כל הזדמנות היא מתנה שעוזרת לנו להתקדם ולהפוך לאדם שאנחנו רוצים באמת להיות. כשאנחנו באמת-באמת רוצים להשיג משהו, ישמ לנו כתובת אליה אפשר לפנות כדי שנוכל להגשים את רצוננו. אבל לפני כן, עלינו למתוח את עצמנו בכל הכוח ולהשתדל לתפוס את ההזדמנות בזמן. אם נעשה זאת, א-לוהים יעזור לנו להימתח רחוק יותר ממה שאי פעם העזנו לחלום שאנחנו מסוגלים.

כמו בסיפור על בתיה בת פרעה במצרים, שראתה את התיבה של משה בתוך היאור. התיבה הייתה רחוקה מהישג ידה, אבל היא כל כך רצתה להגיע אליה שהיא הושיטה את היד, ונעשה לה נס וידה התארכה והגיעה עד לתיבה.

את הסיפור האמיתי הבא שמעתי מהרבנית ציונה הלל, אשתו של הרב יעקב הלל מירושלים. סיפור שממחיש כמה אנחנו יכולים להשיג עם רצון אמיתי, מאמץ כן והמון עזרה מלמעלה.

מונית בצהוב ולבן

השעה הייתה אחרי חצות הלילה, ובמקרה שמעתי שהודיעו בחדשות שילדה בת 5 נעדרת.

בני המשפחה שלה עצרו ברחוב מונית שתיקח אותם מירושלים, בה הם שהו, לאלעד. השעה הייתה מאוחרת ותנודות הרכב הרדימו את חמשת הילדים שלהם. כשהם הגיעו, ההורים שלא רצו להעיר את ילדיהם, לקחו אותם הביתה בידיים, בזה אחר זה. אולם, כשהם חזרו לקחת את הילדה האחרונה, ילדה בת 5, הם גילו לאימתם שהרכב נסע. כפי הנראה, הנהג לא הבחין בילדה הקטנה שישנה במושב האחורי, וחשב בטעות שההורים הוציאו את כולם.

ההורים נכנסו להיסטריה. הם עצרו את המונית ברחוב, ולא היה להם שום מידע על הנהג. הם לא ידעו איך קוראים לו או באיזו חברה הוא עובד. ומכיוון שהם לא ידעו מה לעשות, הם התקשרו למשטרה וסיפרו להם את הסיפור. התיאור היחיד שהם יכלו למסור היה של הרכב – מונית מסחרית גדולה בצבעי לבן-צהוב.

תוך זמן קצר המשטרה ושני ארגוני חירום רפואיים טיפלו במקרה. הודעות על הילדה הנעדרת נמסרו לתקשורת, והדרכים נסרקו בחיפוש אחר כלי רכב שעונה לתיאור.

אם שמעתי על זה, סימן שאני צריכה לעזור

שמעתי את הידיעה, והצטמררתי. דבר כזה עלול להיות מסוכן באמת. ידעתי שהגופים הנכונים מטפלים במקרה ושדיווחים משודרים ברדיו, אבל פשוט לא יכולתי להוציא את המקרה מראשי ולחזור לשגרה. ידעתי שאם שמעתי על מה שקורה, סימן שאני צריכה לעזור. לא שהאנשים המצוידים והמאומנים אינם מסוגלים להתמודד בלעדיי, אבל כל עזרה מועילה.

ומי יודע מאיפה תצמח בסופו של דבר הישועה.

לקחתי דף ועט וחייגתי למוניות בר-אילן, רק משום שאת המספר של חברת המוניות הזאת אני מכירה בעל פה. כשהמוקדן ענה, הסברתי לו במהירות מדוע אני מתקשרת, ושאלתי אם יש להם רכבים גדולים לבנים-צהובים בשירות. הוא אמר לי שלא, אז ביקשתי ממנו לנסות להיזכר לאיזו חברה יש מוניות כאלה.

"מוניות בית שמש", הוא ענה. "הרכבים שלהם לבנים-צהובים."

מסתבר שהמידע שהוא מסר לי לא היה נכון. מוניות בית שמש צבועות באדום צהוב – ולא בצהוב לבן. אבל באותו שלב לא ידעתי זאת.

חיפשתי את המספר של מוניות בית שמש וחייגתי. ידעתי שאני חייבת להישמע בטוחה בעצמי כדי שהמוקדן יתייחס אלי ברצינות.

"שלום", אמרתי, "ילדה בת 5 נעזבה בתוך אחד הרכבים שלכם שנסע הערב לאלעד. חשוב מאוד שנגיע לילדה הזאת לפני שיקרה לה משהו. בבקשה תן לי את המספרים והשמות של כל הנהגים שלכם שנסעו היום לאלעד."

"את נורמאלית?" שאל המוקדן, "עכשיו, באמצע הלילה?!"

הדגשתי שוב שמדובר במקרה חירום דחוף.

"את רוצה שאני אשב פה ואתן לך שמות של 50 נהגים?" הוא שאל שוב, בתדהמה.

כשהוא ראה שאני רצינית, הוא התחיל להקריא את לוח התורנויות שלו, ואני כתבתי במהירות האפשרית. אחרי 12 שמות בערך, הודיתי לו והתחלתי לעבוד. התקשרתי לכל אחד מהמספרים. חלק מהם לא ענו, חלק אמרו שהם לא נסעו לאלעד, וחלק היו בטוחים שהילדה לא נסעה איתם. התחלתי להתעייף ולהתייאש, אבל ידעתי שאני צריכה לעשות כל מה שביכולתי כדי לעזור למשפחה האומללה הזאת. והאמנתי שאלוקים כבר יעשה את השאר.

לבסוף, חייגתי למספר האחרון ברשימה. קול של גבר ענה ואני התחלתי להציג במהירות את הסיפור, שבשלב זה כבר קלח מלשוני.

"לא הסעתי משפחה כזאת לאלעד, אבל רגע, יש לי חבר שנוהג בטנדר צהוב לבן"

"לא הסעתי משפחה כזאת לאלעד", הוא אמר, "מצטער, לא יכול לעזור לך." אבל לפני שהוא ניתק את הטלפון, הוא נזכר במשהו. "רגע, יש לי שכן שנוהג בטנדר צהוב לבן". הוא אמר שאין שום דרך להשיג אותו בטלפון, בגלל שבשעות הקטנות האלה של הלילה הוא כבר בטוח ישן. אבל הוא הציע לצאת לביתו של החבר, ולבדוק את הרכב.

נתתי לו את המספר שלי וביקשתי ממנו להתקשר אם משהו קורה. גם זה היה גילוי של השגחה עליונה, משום שעד אז לא נתתי את המספר שלי לאף אחד, למרות שכולם הבטיחו לפקוח את העיניים ולנסות להשיג מידע.

אתם בוודאי כבר מנחשים מה קרה אחר כך. הילדה הקטנה אכן נמצאה שם, במגרש החניה ברחוב החשוך, ישנה, וכלל לא מודעת לכל ההמולה המלווה את היעלמותה.

נהג המונית התקשר אלי נרגש לבשר לי את החדשות ולשאול מה לעשות עכשיו.

בכנות, הייתי מופתעת לא פחות ממנו. אמרתי לו שיש לי בן בבית שמש שיכול לקחת את הילדה ולהביא אותה הביתה, אבל קודם צריכים להודיע למשטרה להפסיק את החיפוש ולידע את ההורים המודאגים.

במשטרה אמרו שהם ייקחו את התינוקת, והם אכן הוציאו אותה מהרכב והחזירו אותה לביתה. לא יאומן, אבל הילדה המשיכה לישון לאורך כל האירוע, עד שהוחזרה בשלום למיטתה.

מהמשטרה קיבלתי תעודת הוקרה, ומהמשפחה תמונה מקסימה במסגרת, ועליה כתובים דברי תודה. אך באותו לילה קיבלתי גם משהו הרבה יותר חשוב. למדתי את הלקח שאם מישהו נמצא במצוקה ואנחנו באמת נחושים לעזור, א-לוהים כבר יהפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי.

ולא פחות חשוב - כל אחד מאיתנו, האנשים הקטנים, יכול ליצור שינוי.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן