הורי הודיעו שהם מגיעים לביקור ארוך. זה היה יכול להיות נחמד, רק שאני בקושי מדברת איתם. אבא שלי התעלל בי, הן מילולית והן פיזית, והיה מנצל כל הזדמנות, בפרטיות או בפרהסיה, כדי להקניט ולבייש אותי. אם הייתי נמלטת אל חדרי, הוא היה תופס אותי וגורר אותי ברחבי הבית, וממשיך לפגוע בי. המילה האחרונה הייתה חייבת תמיד להיות שלו, והוא היה חייב לוודא שאני מקשיבה. אמא שלי הייתה מתעללת פסיבית, שאפשרה לדברים לקרות. היא איימה איומי סרק על אבי בכל פעם שהיא הייתה מגיעה לגבול של מה שנפשה הייתה מסוגלת לסבול, אולם היא מעולם לא עשתה כלום כדי להגן עלי. חייתי באימה מתמדת, וכשעזבתי את בית הורי והלכתי ללמוד, עצם המחשבה לחזור הביתה לחופשות בין הסמסטרים, גרמה לי למיגרנות ומחשבות התאבדות. עברתי לגור הרחק מבית ילדותי הלא מתפקד, כדי לבנות לעצמי חיים חדשים, בריאים ומחוברים ליהדות (כיום אני נשואה באושר עם שלושה ילדים מקסימים).

עברתי הרחק מבית הורי כדי לברוח, ולא כל כך ידעתי מה לעשות עם הבשורה שהם רוצים להגיע לבקר אותנו במקום מגורי החדש.

תחילה, ניסיתי לשכנע אותם לא לבוא, כשאני משתדלת להתייחס אליהם בכבוד רב ככל הניתן. "מצטערת, אבל הזמן הזה לא כל כך נוח לנו". זה לא עבד, אז ניסיתי לפחות לשכנע אותם לקצר את הביקור. אולם הם היו עקשנים. הרגשתי כאילו עובר עלי מכבש. ביקשתי עצה ממאמנת אישית שמתמחה בהורים מתעללים, ובעזרתה הכל נראה פתאום פשוט בתכלית:

איננו מוכנים לדבר על כסף, דת ופוליטיקה

"הם אינם מכבדים גבולות. בתור ילדה, לא יכולת להציב להם גבולות ולאכוף אותם, אז עכשיו את צריכה לעבוד על זה. נסחי את הגבולות והקווים האדומים שלך בצורה ברורה: 'בהתאם לנסיבות, אנחנו לא יכולים לשוחח אתכם בתוך הבית שלנו...' והחליטי לעצמך כיצד לנהוג אם הם יחצו את הגבולות שקבעת."

בעזרתו של בעלי, שלחנו להם מכתב שקבע בבהירות את גבולותינו: "בהתאם לנסיבות, תצטרכו למצוא מקום אחר למגורים ולינה במשך הביקור שלכם. בכל אופן נוכל לפגוש אתכם רק מספר פעמים, ורק למספר שעות בכל פעם, רק בחוץ, במקומות ציבוריים. אנחנו לא מוכנים לשוחח על כסף, פוליטיקה, דת או כל פרט אחר ביחס למצבנו האישי."

כן, רגשותיהם נפגעו. אבל כשמדובר באנשים שתלטנים במיוחד ונצלנים, הברירה הבריאה היחידה שלנו (מלבד להתנתק מהם לחלוטין, דבר שאני מקווה שלעולם לא נצטרך לעשות) היא להעמיד בראש את ביטחוננו האישי, וכמובן את ביטחונם האישי של ילדינו.

חששתי שתגובתם תשבור אותי, אולם במקום זה הרגשתי מחוזקת. אני לא יכולה לשנות אותם, והם חופשיים לבחור ולהחליט כרצונם, אבל אני לא חייבת להיות פסיבית ולהפוך לקרבן. במקום זה אני יכולה לקבוע גבולות ולהגן על עצמי. מעולם לא הבנתי זאת קודם. בנוסף, אני לא חייבת לכלות את זמני וכוחותיי בדאגה, "מה אני אומר אם הם יגידו ש...", התשובה שלי יכולה להיות פשוט, "אני לא יכולה לדבר על זה כרגע. אם תמשיכו, אני אנתק את הטלפון." הייתה זו עבורי רמה חדשה של חירות, רמה חדשה של בריאות נפשית.

בת בלי רגשות אשמה

ובכל אופן, האם כשאני נוהגת כך אני כבר לא מכבדת את הוריי? ובכלל, האם אני עדיין צריכה לכבד אותם? מסתבר שהורים מתעללים מודעים היטב לדיבר הספציפי הזה: "את חייבת להקשיב לי בגלל שככה אלוקים ציווה! חה חה חה!" קשה להתווכח עם זה, נכון? במיוחד אם אתה ילד, ואתה באמת רוצה לעשות את מה שנכון, לעשות את מה שאלוקים אומר.

כעת למדתי שהמצווה הזאת (וכל מצווה אחרת), הרבה יותר מורכבת ממה שחשבתי בתור ילדה. משלב הינקות ואילך, הדרך בה ההורה מתנהג לילדו מעצבת את הפרדיגמה התודעתית של הילד לדרך בה אלוקים מתייחס אליו. לכן, תפקידו הראשוני של ההורה היא לשדר לילד: אתה אהוב ויקר. אתה ייחודי ומיוחד, יצירתי ומוכשר. דואגים לך ושומרים עליך. אתה אף פעם לא לבד.

זוהי נכות רגשית שקשה מאוד להתגבר עליה אחר כך

אם ההורה אינו ראוי לאמון ואינו דואג לילד, באופן תת הכרתי נוצרת אצל הילד תחושה שגם אלוקים כזה. זוהי נכות רגשית שקשה מאוד להתגבר עליה אחר כך.

איני חייבת לגמול להוריי על זה שהם גידלו אותי, אני לא צריכה רשות לממש את חלומותיי, ואני בהחלט לא צריכה להכניס את עצמי או את ילדיי לסכנה, פיזית או רגשית, בשל חוסר רגישותם. להיפך, אני צריכה להגן על עצמי ועל משפחתי. בקיצור, זאת הפעם הראשונה בחיי שאני יכולה להיות חופשייה מרגשות אשמה.

כילדה, חשתי לכודה במסכת התעללות וחוסר רגישות. כבוגרת, אני יכולה ללמוד להתמודד. אני רוצה שתהיה לי מערכת יחסים עם הוריי בסגנון בוגר, בסגנון בריא. יום אחד, בעזרת השם, זה יתאפשר.

מאמר זה הוכן בשיתוף עם הגברת יפה דה קוסטה זקס, מנהלת מפעל עתיר ידע בירושלים ששמשה בתור מאמנת עסקית ויועצת ניהולית במשך למעלה משלושים שנה. לאחרונה היא עוסקת באימון על פי דרך התורה ואימון מעבר על פי התורה (לחולים סופניים).

*המאמר נכתב תחת שם בדוי