לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




שכן שלי, רעב ללחם

שכן שלי, רעב ללחם

אני מתביישת שהלב, הראש וסדר היום שלי לא יכלו להתרחב מספיק כדי שיהיה לי אכפת מגבר יהודי חסר אונים.

מאת

שמעון גרין נראה כמו אדם שלא הסתכל על עצמו במראה כבר המון זמן. הופעתו הייתה פשוט מבהילה, ומצבו הכללי מזעזע.

"נחשי בן כמה אני!" הוא היה צוחק בקול רם ומנופף את מקל ההליכה שלו באוויר, "בן תשעים ושבע! מוח חד כתער, אבל לא קל להזדקן." הוא היה מניח את המקל על הרצפה ונד בראשו בנימוס, ממתין בחוסר סבלנות להיכנס למעלית ולרדת אל קומת הקרקע של הבניין שלנו בארה"ב. כל התנהגותו עוררה בי חוסר נוחות. אפילו 15 שניות היו יותר מדי זמן כדי לשהות איתו באותו המקום.

במקרים הבודדים בהם הוא היה יוצא מהבית ודלתו הייתה נפתחת לשלוש שניות, כל הבניין היה עוצר את נשימתו. אבל הוא היה כל כך גאה; המחשבה לקבל עזרה מהעובד הסוציאלי עוררה את זעמו.

"אני חייל לשעבר!" הוא היה אומר בגאווה כשבררתי בעדינות אם הוא זקוק לעזרה. "נלחמתי בקוריאה, וייטנאם! עזרה סוציאלית! קדחת! כל מה שהם עושים זה לשלוח לי מישהי פטפטנית וחטטנית שתעשה לי חור באוזניים עם כל השטויות שלה. כשהייתי בצבא הייתי מקשיב בנימוס, מוסיף 'כן' ו'וואו!' איפה שצריך, אבל בלב הייתי מחכה שהשיחה תיגמר כבר, ואני אוכל להמשיך עם העניינים שלי."

יום מקפיא אחד, כשפתיתי השלג הראשונים החלו נושרים אצלנו, שכנה נקשה על דלתי. "בואי", היא אמרה, והצביעה על דלתו של שמעון. "את שומעת משהו?"

שמענו אנחה נמוכה וצורמת, שהחלה ופסקה בפרקים של כמה שניות

הצמדנו את אוזנינו אל דלת העץ הכהה. כן, בהחלט שמעו שם משהו - אנחה נמוכה וצורמת, שהחלה ופסקה בפרקים של כמה שניות. התקשרנו לאמבולנס שהגיע זמן רב אחר כך, והאשים את הדרכים הקפואות ואת העומס על שירותי החירום.

הם פרצו את דלתו בקלות, אולם החדשות לא היו טובות. שמעון אמנם היה עדיין בחיים, אבל חסר הכרה. מוזר היה לעקוב אחריו מובל באלונקה מהבית שהיה שלו מזה 55 שנים.

"הוא יהודי", אמרנו לצוות האמבולנס. "בבקשה אמרו זאת לצוות בית החולים".

"בסדר", הם השיבו באגביות בעודם מעבירים את גופו חסר ההכרה אל המעלית. "נדאג שיודיעו לרב בית החולים". לא היה למי עוד להתקשר. צוות האמבולנס חיפש את תעודת הזהות שלו, ובינתיים הם ניסו להתקשר למספרים שהופיעו בספר טלפונים ישן שהם מצאו. אף אחד לא נותר בחיים. שמעון נפטר כמה שעות אחר כך, בודד, אחות נתקה באגביות את המכשירים הרפואיים שהיו מחוברים לגופו של אדם שנשם לבדו במשך 97 שנים.

ובבית. בעלי נכנס לבית המוזר כדי למצוא את המסמכים שצריך להראות לחברה קדישא. אף נורה לא עבדה שם. בתוך ערימות של שמלות נשים מפוארות, מצעים לא מכובסים ומה לא, בעלי חשף כתובה משנת 1952, גם את תעודת הפטירה של אשתו, כ-20 שנים אחר כך, מונחת באותה ערימת חפצים שנשמרו לזיכרון; הדים לחייהם של אנשים שיהפכו לעפר על ידי בנאים רעשניים, ברגע שהממשלה תניח את ידה על הרכוש חסר הבעלים.

אחרי שעתיים של חיפושים, בעלי יצא משם עם בקבוק חלב. שמתי לב שהוא נראה דרוך כאשר הוא פתח את המקרר והניח את החלב בעדינות במקום המתאים.

"אתה מוכן להוציא את זה מכאן?" סיננתי בין שיני.

"למה?" הוא שאל בתמימות. "זה היה במקרר, וחוץ מזה, הוא שלנו. תראי". הוא הצביע על מקום שבו שרבוט בלורד שחור ציין בבירור את הכתובת שלנו. פערתי את פי. לא יתכן! אבל כך היה.

חברת החלב היהודית המקומית הסכימה לספק מדי יום חלב ישראל-כשר ל-100 משפחות שמתגוררות בסביבה הקרובה שלנו, רחוק מהמובלעת היהודית. במשך שבועות ארוכים חלו שיבושים במשלוחי החלב, ומדי יום היו חסרים בקבוקי חלב. כל השכנים התקשרו לחברה כדי להתלונן על הטעות ולדווח שהבניין שלנו לא מקבל את הכמות הנכונה. חברת החלב הסכימה לסמן כל בקבוק בכתובת המיועדת כדי להוכיח שהם שולחים את הכמות הנכונה. למרות שהסימון לא פתר את הבעיה, כעת הוא סייע לפתור את התעלומה.

"שלושה בקבוקים שלנו היו אצלו במקרר", ציין בעלי.

"בבקשה תחזיר את זה לשם!" אמרתי לבעלי. "זה עושה לי בחילה". שמעון, שכננו המבוגר, לקח את החלב שלנו משום שהוא היה רעב, ולא היה לו שום דבר אחר לאכול! לא יכולתי לראות את המזון היחיד ממנו ניזון יהודי חולה במשך שבועות, בעוד שאני, השכנה שלו, ממשיכה בשמחה בשגרת חיי, אדישה להתמודדותו של המתבודד היהודי.

מובן שניסיתי, המצפון שלי מיהר להרגיע אותי. הצעתי לו עזרה יותר מפעם, אבל הוא נפגע מההצעות שלי. מה יכולתי לעשות? הייתי צריכה לעשות משהו. ודאי הייתה דרך לעזור לו. אבל פשוט היה לי נוח לקבל את התנגדותו ולהסיט מבט.

התביישתי לספר לאמי שאני הנחתי לשכן שלי למות רעב

בילדותי, היה לי תפקיד קבוע להביא בכל ליל שבת קוגל תפוחי אדמה טרי ועוגה, לקשישה גלמודה. אמי קיבלה על עצמה את התפקיד בכזאת מסירות שבכל פעם שהיא הייתה יוצאת, היא הייתה דואגת שמישהו אחר מבני המשפחה ימלא את החובה. לאמי נשאר מספיק מקום בלב, בראש ובסדר היום, כדי לדאוג לאלה שהיו תלויים באחרים. התביישתי לספר לאמי שאני הנחתי לשכן שלי למות רעב. אני מתביישת שהלב, הראש וסדר היום שלי לא יכלו להתרחב מספיק כדי להרעיף דאגה על גבר יהודי חסר אונים.

בשבוע שעבר בעלי הביא הביתה אדם חולה שסובל מכמה הפרעות מנטאליות ובריאותיות. הבית שלו היה קפוא. הוא אמנם התלונן על כך, אבל לאף אחד לא היה אכפת. מערכת החימום המרכזית שלו התקלקלה, והוא לא יכול להתמודד עם הביורוקרטיה לבדו. כדי לחמם את עצמו הוא היה ישן עם שישה סוודרים מרופטים.

באותו לילה, בעלי הביא לו מספר תנורים חשמליים, והתחיל לטפל בבעיה מול חברת הגז. ואני כיביתי את התנורים שלנו - הרגשתי שאין לי זכות ליהנות מחום עד שאותו חולה יוכל להתחמם בזכות דאגתנו.

ככל שאני מתבוננת טוב יותר, אני רואה את זה יותר מסביב - אנשים רעבים למזון, לאהבה, לאוזן אוהדת. אנשים רעבים לכל מיני דברים.

ואז אני חושבת על שמעון גרין.

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 12 תגובות ב-10 דיונים

(10) אבשלום, 10/10/2013 14:43

איש את אחיו יעזורו ולשני יאמר חזק

סיפורך ריגש אותי עד כדי דמעות אומנם אני צעיר משמעון ז''ל אבל בדרך לאותו המצב ירחם השם...

(9) ., 21/5/2012 13:49

פרטים על האדם היו יכולים לעזור יותר ככה היה אפשר לעזור לו,בלי שום נדר

(8) pnina, 16/5/2012 10:43

help

Many times I wonder what I can do and where but it seems quite hard to find people in need. Do u know any org. or people that can help?

(7) הברי אתי, 15/5/2012 09:19

רעב

מרגש עד דמעות ומעורר השראה לפקוח עיניים ולעזור בעשייה, כמו שפעם נהגו לעשות. בהקשבה ובנתינה.

(6) חנה, 14/5/2012 10:02

עזרה לזולת

הסיפור אכן מזעזע. צריך תמיד לחשוב על פיתרון יצירתי כדי לעזור לאנשים שמתביישים לקבל עזרה מאחרים. ב במשך שנים שכנתי ואני נותנות אוכל בשבת להלך עני שמתדפק על דלתותינו. לפעמים מתגנב ללב הרצון להזמינו להיסב אתנו אך אני חוששת מאד. אני יודעת שאדם זה צורך סמים וקשה לשער ולצפות לאן תוביל אותו התנהגותו. לכן שנים מס' שהוא מקבל מאיתנו את סעודת השבת שלו בלי שיג ושיח אתו.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub