רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה

קוראים לי מעיין, ואני אמא לא מושלמת

ח׳ בכסלו ה׳תשע״ב ח׳ בכסלו ה׳תשע״ב 04/12/2011 | מאת מעיין כפיר

שלחתי את בני התינוק למטפלת 6 שבועות לפני תום חופשת הלידה שלי, והצטרפתי לאגודת 'אימהות-בלתי-מושלמות אנונימיות'.

שישה שבועות לפני תום חופשת הלידה שלי, נשברתי. שמונה שבועות של העבודה הקשה בחיי הצטברו לכדי לחץ מחניק, שלא עמדתי בו יותר. אני זוכרת בבהירות את הרגע בו החלטתי: 'עד כאן' - חיכיתי בתור לטיפת חלב עם הבונבון בן החודשיים, ולא יכולתי לשבת רגע. כל שאר האימהות עם תינוקות בגיל הזה ישבו ליד עגלות ששידרו דממה לא מוכרת. לא היה ניתן לדעת בבטחה אם העגלות מכילות תינוקות או בובות. במקרה שלי לא היה שום ספק: התינוק שבעגלה, אחרי כמה עמידות נר, השלכות שמיכה והתפתלויות נמרצות, פתח בצווחות רמות. לא רק שהייתי צריכה להרים אותו - אלא מול עיניהן המשתאות של האימהות השלוות בחדר ההמתנה, הייתי חייבת לערוך לילד סיור מודרך. 'הנה מיקי מאוס!' 'תראה, צבע אדום' 'הנה דו-בי! דו-בי!' 'רוצה לשבת?' (ליד דלפק המזכירה) 'רוצה לרקוד?'

הילד, שיהיה בריא, משתעמם בקלות ודורש דיבורים, שירים, ריקודים, משחקים ושאר הפעלות בשעות העירות שלו. כחלק ממשא האשמה הכבד שנולד לתוכי ביום שנולד הילד (אם לא מאז שידעתי על ההיריון), אני נושאת גם את האשמה שאני גרמתי לכך. כשציינתי באוזני אחות טיפת החלב שהוא מרבה לדבר תינוקית, דבר שהיא הבחינה בו בעצמה, היא נענעה בראשה: 'את מדברת אליו כל הזמן, לכן הוא מדבר כל כך הרבה!'. את המשפט הזה אולי יכולתי להחשיב גם כמחמאה על השקעתי החינוכית, אך לגבי חוות הדעת שקיבלתי מבני משפחה לא היה ספק: 'את פתחת לו את העיניים והאוזניים מוקדם מדי!' הם טענו. 'בגלל זה את חייבת עכשיו לשעשע אותו כל הזמן!'

אותו יום בטיפת חלב, כאמור, נפלה ההחלטה. הילד ילך למטפלת לחצי יום

אותו יום בטיפת חלב, כאמור, נפלה ההחלטה. הילד ילך למטפלת לכמה שעות ביום, עוד לפני שתיגמר החופשה.

אנחנו חיים בעידן שהפוקוס שלו על הילדים הוא במידה שלא הייתה מצויה פעם. נשים בחופשות לידה נאבקות על כל יום נוסף עם התינוק: מי שיכולה מנצלת גם את שלושת החודשים ללא תשלום, אחרות לוקחות שנה שלמה. והאימהות הרבות שצורך כלכלי דוחק מחזיר אותם לעבודה בדיוק בתום 14 שבועות - האנחות שלהם מהדהדות באוזני כל מי שמדבר איתן. הן מתגעגעות לילד, לשגרה המסודרת של חופשת הלידה, לאפשרות להניק בכל ארוחה, לתחושה של אימא-במשרה-מלאה.

ברור לי שלא כולן נופלות בקטגוריה הזו. אבל מי שלא – קולה נמוך בהרבה. רק פעם אחת הודתה מכרה באוזני שהיא חיכתה בקוצר רוח לתום חופשת הלידה שלה. הסיבות שלה, יש לומר, היו לגמרי שונות משלי. "מה אני יכולה להגיד לך?" אמרה היא, אמא לתינוק שישן רוב היום והלילה. "זה פשוט משעמם."

לי לא היה משעמם לרגע.

נדבך חשוב ברגשי האשמה האימהיים הוא העובדה שכמעט ואסור להודות, ולו בפני עצמך, שקשה לך. ילד אחד, בסך הכל, מה את עושה עניין? תראי את השכנה שמגדלת שבעה (כולל תאומים בני חצי שנה!) באושר ובשלווה! תראי את גיסתך עם שלושה ילדים מתחת לגיל ארבע! ומה עם כל הנשים שאת מכירה שעדיין מחכות ומצפות ומשוועות לילד? הן היו מוכנות לא לישון חמש שנים ברציפות בשביל לזכות בילד אחד! ואל תשכחי את הילדים האומללים שסובלים מפיגור או קשיי התפתחות שונים – ההורים שלהם היו משלמים כל הון בשביל ילד קפיצי כמו שלך!

הוא חכם מאוד, המרצה הקטן ששוכן בתוכנו. יודע-כל, כמעט. מוכן תמיד עם רשימת הסברים למה אסור לנו להרגיש מותשים, מתקשים, הלומי-קרב. והוא גם צודק לגמרי – וטועה באותה מידה.

חברה שהמתינה זמן לא קצר לתינוק סיפקה לי הקלה אדירה כשאמרה לי: "אחרי שאורי נולד, הייתי מוצאת את עצמי יושבת ותוהה בייאוש: לזה חיכיתי כל כך הרבה?? לזה??"

מובן שהיא יודעת היטב שלזה בדיוק היא חיכתה. אבל אפילו היא, עם מצבור ערגתה, ידעה להרשות לעצמה קצת נוחות של ייאוש באמצע סידרת צריחות-פליטות בלתי נגמרת. וכמובן, שהיא יודעת עכשיו את מה שהיא לא ידעה אז: שזה הולך ומשתפר. גם אני יודעת את זה עכשיו. זה התחיל להשתפר עוד לפני המטפלת, אבל כניסתה לתמונה הייתה בהחלט שיפור נוסף.

הייתי צריכה לבחור בין להיות אימא מושלמת לבין לעשות את הדבר הנכון עבורי, עבורנו

הייתי צריכה לבחור בין להיות אימא מושלמת לבין לעשות את הדבר הנכון עבורי, עבורנו. הייתי צריכה לבחור בין להראות לכולם שאני מסתדרת מצוין לבין לתת להם לראות שאני זקוקה לעזרה. הייתי צריכה לבחור בין אידיאל האם היפה, הוורוד, הנערץ, והמציאות שמכילה עוד כמה צבעים, וגם עייפות משתקת כמעט ולא מעט דמעות.

אין דבר נפלא יותר מלהיות אימא, בזה אני-עצמי משוכנעת לגמרי, לא המרצה הקשוחה שבתוכי. מתן רשות לעצמי להודות שקשה לי איננו כפיות טובה על המתנה שקיבלתי, אלא כלי שמאפשר לי לבנות את מודל האימהות שמתאים לי. הדרך היחידה שבה אני יכולה להיות אימא היא הדרך שלי: עם הקשיים שלי, עם הפגמים שלי, עם ההתמודדויות שלי. אם פעם הייתי חשה שיפוטיות כלפי הורים אחרים, היום אני נזהרת מכך כמו מאש. אני יודעת שאני לא יודעת כלום. נכון שאני אולי לא יכולה להבין למה X מניחה לביתה לבכות, Y משכיבה תינוק בן חודש וחצי בחדר משלו, ו-Z מאכילה את הילד בעזרת בקבוק הנתמך בחיתול מקופל, אבל אני זוכרת עכשיו שגם הן, מן הסתם, לא מבינות למה אימא בחופשת לידה שולחת את התינוק שסידר לה את החופשה הזאת למטפלת.

אולי יש אימהות מושלמות – אשריהן. אבל אני שייכת לאגודת 'אימהות-בלתי-מושלמות אנונימיות'. אנחנו לא אוהבות להזדהות, ואנחנו כן אוהבות לרדת על עצמנו ולהרגיש שרק אנחנו, נו, כאלה כישלונות מהלכים. ולא היא.

אני אימא לא מושלמת – אבל אימא טובה מספיק עבור הבן שלי. אימא שעושה מה שהיא יכולה כדי לשמור עליו – ועל עצמה. אימא לא מושלמת, אבל אימא שלמה. 'אין דבר שלם יותר מלב שבור', לימד רבי נחמן מברסלב. ואם כך – מי מלבדנו האימהות שלם כל כך? אנחנו שליבנו נשבר על שריטה שלא שמנו אליה לב, על ביגוד דק מדי שאיתו הוצאנו את הילד החוצה, על חלב אם שלא סיפקנו, על שנייה של הסחת דעת שבה התינוק (כמעט) התגלגל מהמיטה, על אלפי דוגמאות של חוסר שלמות שלנו...

קוראים לי מעיין ואני אימא לא מושלמת.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן