לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




כשילדים היו ילדים

כשילדים היו ילדים

בספרי הילדות הישנים שאהבתי יש קסם שמושך אותי עד היום: קסם של עולם בו ילדים זכו לילדות אמיתית.

מאת

בשבוע שעבר התגלגל לידי ספר ילדים ישן באנגלית בשם Thanks to Jennings. הספר הוא חלק מסידרת הרפתקאות שחלקה תורגמה לעברית ומספרת על הרפתקאותיהם של ילדי פנימיית לינבורי האנגלית, וכוכביה הגדולים הם ג'נינגס וחברו הטוב דרבישייר.

הספרים המתורגמים לעברית היו חלק קבוע מתענוגות הקריאה שלי בילדותי. הפייבוריטים שלי אז היו כמעט תמיד תוצריה של ספרות הילדים הבריטית, מספרי החבורות של אניד בלייטון ועד קלאסיקות חדשות יותר כמו 'קיזי הילדה הצוענייה' של רומר גודן. אבל הרפתקאותיו של ג'נינגס סיפקו לי, ללא ספק, כמה מחוויות הקריאה המענגות ביותר שלי.

זה שנים שלא התגלגל לידי ספר בסדרה, אבל כשנתקלתי פתאום בספר לא מוכר לי, שכנראה לא תורגם לעברית, התיישבתי מיד לקרא אותו. וההנאה? היא הייתה מלאה ומספקת בדיוק כמו אז, בימי ילדותי.

מה יש בהם, בעצם, בספרים האלה? מה יכול לרתק בסיפורי-שגרה על חיים של בני אחת עשרה בפנימייה לבנים בלבד? ג'נינגס מנסה לגדל חזיר-ים במסתרים, הראש שלו נתפס בין סורגי גדר ביום שדה של בית הספר, הוא מקבל עונש ללמוד שישה עמודים בספר ההיסטוריה בעל פה… אה, והוא גם מתכנן סעודה לילית בלתי חוקית שעולה לבסוף בלהבות ומבצעת עבודה יפה של השמדת ראיות, מה שמציל אותו מעונש.

דילגתי מדף לדף כאילו מדובר בהרפתקאות הנועזות ביותר בהיסטוריה, כאילו שפת הסלנג הבריטי העתיקה בפי הילדים היא פניני הפרוזה הזוהרות ביותר שהופיעו אי פעם בדפוס. וכשקראת על חתולה הג'ינג'י של אם הבית המטייל בגינת הירקות של הפנימייה (הגישה לתלמידים אסורה!) כמעט ונתקפתי ערגה להיות גם אם בית כזאת, המתחממת ליד האח כשחתול ג'ינג'י מתכרבל בחיקה, והיא לוגמת כוס תה מהביל תוך שהיא צופה אל מחוץ לחלון ומנסה להעריך מתי יבשילו העגבניות בגינה.

בתוך הכאוס של חיי ילדים בפנימייה, עובר חוט פלדה איתן של שלווה ונינוחות

אני חושדת שזה סוד הקסם שסיפורי ג'נינגס מהלכים עלי. בלי לומר זאת בפירוש, בתוך הכאוס של חיי ילדים בפנימייה, עובר חוט פלדה איתן של שלווה ונינוחות. בוודאי שהילדים רועשים ומסתבכים בצרות – זה היה, מאז ומעולם, תפקידם של ילדים. אבל בעולם הזה יש סדר והרמוניה פנימיים שאף תעלול לא יכול להשבית. ההיררכיה ברורה, למורים קוראים בתואר 'מיסטר', והילדים יחטאו בחוסר משמעת אבל להתחצף אליהם לא יעזו. התלמידים מסוגלים ללגלג זה על זה בשל 'רעיונות מוזרים' אבל התעללות רגשית זרה להם. המורים אולי קשוחים, אבל ברור לכל – גם לתלמידים – שגם המורים שלא מבינים אותם ('למה לא יכולים ילדים להתנהג בהיגיון?') רוצים בטובתם.

כל דפי הספר, כל דפי הסדרה, רוויים בתחושת הביטחון שמשרה מצב העניינים הזה.

בכל אידיליה ישנן, מטבע הדברים, הגזמות. וודאי לי שתלמידי פנימיות בנים באנגליה בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, לא ימהרו להסכים שחייהם אז היו גן עדן עלי אדמות. אבל אנתוני באקרידג', כותב הסדרה, היה מורה בעצמו, וספריו לא היו זוכים לפופולאריות עצומה כל כך לולא הדהדו כמציאותיים באוזני קוראיו.

המפליא הוא שבריטניה של שנות ה-50 לא הייתה – לא יכלה להיות – המקום השליו בהיסטוריה. צלקות מלחמת העולם השנייה בעשור הקודם עוד ניכרו בה. המלחמה הקרה הייתה בעיצומה. האימפריה הגדולה שבקה חיים, ובריטניה מצומצמת בהרבה הייתה צריכה להתרגל למציאות חדשה, עם יומרות קצוצות מאד. ניתן להניח שלתושבי בריטניה דאז היו דאגות, טרדות וזיכרונות מרים, לא פחות מאשר בכל תקופה אחרת.

אבל לעולם הזה היו גבולות ותחומים ברורים. גם ילדים שנולדו לצלילי האזעקות בבליץ על לונדון, יכלו להישלח לבית הספר בלינבורי ולזכות במתנה הגדולה ביותר: פשוט להיות ילדים. המבוגרים שעסקיהם בכך בוודאי חיו מיום ליום את קשיי התקופה, אבל לילדים ניתנה ילדות, ולאחראיים עליהם היה סדר עדיפויות ברור: לחנך ילדים היה תפקידם, לא לפתור את הבעיות הלאומיות של בריטניה.

איפה הימים האלה, שהנחנו לילדים להיות ילדים, שידענו שהאחריות הראשונה שלנו היא ליצור להם את הילדות שהם צריכים, בדיוק משום שאיש אינו יכול להבטיח איך יראה העולם בבגרותם? איפה הימים שלילדים היה סלנג משלהם, לא מובן למבוגרים, מנותק לגמרי מהסלנג 'הקולי' המקובל? איפה הימים שאכילת תבשיל נקניקים-ותפוחי-אדמה אחרי כיבוי אורות היה פסגת פריעת-החוק של ילדים?

אם הימים האלה הלכו בלי שוב, זו אשמתנו, המבוגרים. את מה שידעו דורות קודמים שכחנו לגמרי: איך לצייר גבולות ברורים סביב הילדות ולשמור עליה כעל פרח מוגן. לשמור עליה כמו על ילדי פנימית לינבורי, אי שם לפני יותר ממחצית המאה.

30/10/2011

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 6 תגובות ב-3 דיונים

(3) איילת, 16/9/2014 17:27

מתגעגעת לג'נינס והרפתקאותיו

הזכרת לי את זכרונות ילדותי האהובים. בלעתי כל ספר בסדרת הספרים של אניד בלייטון: החמישיה הסודית והשביעיה הסודית וכמובן כל ספר בהרפתקאותיו של ג'נינגס בפנימיה. היום אני כל כך מצטערת שאין את הספרים האלו בחנות הספרים, כי הייתי שמחה לקנות לילדי שגם הם יהנו מהעולם הקסום הזה עליו גדלתי. הולכת עכשיו לבדוק באמזון אם אפשר להזמין.

(2) חני, 30/10/2011 19:27

אוח, הרפתקאות ג'נינגס בבית הספר!

איך שאהבתי אותו בתור ילדה... במיוחד את הקטע שבו הוא לובש את הבגדים של המורה... חחח. ענק.

(1) קוראת, 30/10/2011 18:55

סליחה, אבל לא הבנתי למה אתה חותר ואיך אפשר לאפשר לילדים לחוות ילדות במציאות החיים הסבוכה שלנו בארצנו הקטנטונת

יעלה, 3/11/2011 09:57

נראה לי..

שפשוט המבוגרים אז לקחו על עצמם להיות מבוגרים - לכן זה השאיר מקום לילדים להיות ילדים... היום כשהמבוגרים בקושי מעיזים לקבוע לילדים משהו - פלא שלאף אחד אין ילדות נורמלית? יוחזרו המבוגרים האחראיים לאלתר!

שוש, 9/11/2011 08:10

כל הכבוד!!! העבירי תשובתך לגברת שכתבה מעלייך

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub