לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




נורבגיה, אני בוכה בשבילך

נורבגיה, אני בוכה בשבילך

דווקא אישה ערבייה מקטאר לימדה אותי כיצד להתאבל על הילדים הנורבגיים.

מאת

לא שמעתי על הטבח בנורבגיה עד ליום ראשון שעבר בלילה. ביום ששי, כשזה קרה, הייתי עסוקה מדי בהכנות לשבת מכדי להציץ בחדשות באינטרנט. במוצאי שבת, אפילו לא הדלקתי את המחשב, ואין לי טלוויזיה. ביום ראשון בלילה, אחת הנשים שהשתתפו בשיעור בביתי הזכירה שטרוריסט מהימין הקיצוני יצא למסע ירי בנורבגיה ושהרבה אנשים נהרגו, אבל אחרי השיעור הייתי עייפה מדי להדליק את המחשב ולהסתכל על החדשות.

בסוף, ביום שני בלילה, נכנסתי לאינטרנט. קודם כל חיפשתי את ההתפתחויות האחרונות בתיק הרצח של לייבי קלצקי. קראתי את המכתב הפתוח שפרסמו הוריו של לייבי אחרי השבעה. קראתי גם מדגם מתוך אלפי הודעות התנחומים שמשפחת קלצקי קיבלה. אחת מהן משכה את עיני במיוחד, ואחר כך גם את ליבי. היא הגיעה מאישה ערבייה המתגוררת בקטאר. וכך היא כתבה:

    "תנחומים מעומק הלב להורים, ובמיוחד לאמו של לייבי. כאם לשני בנים, אני יודעת כמה ארוך-ארוך מסעה של אם, בהביאה את תינוקה לגיל תשע. לשאת את התינוק במשך תשעה חודשים, ללדת, להתמודד עם לילות נטולי שינה, מחלות, כאבים ומיחושים, הצעד הראשון, החיוך הראשון, הנפילה הראשונה, להתקדם משלב לשלב, לשמוח איתם, לבכות איתם, לדאוג איתם, להביע את רגשותיך בכל רגע של היום. אלו הם רגעים יקרים החקוקים בליבנו לנצח. ואז פתאום, באכזריות נוראה, בנך נחטף ממך, ובתוך שנייה חייך נהרסים מכל וכל. אני מתפללת שאלוקים יעזור לך למצוא כוח פנימי להתמודד עם האסון העצום, למען בנותיך, בעלך וכל אלה שצריכים אותך בחייהם. בכיתי על בנך, ואני בוכה על ליבך שחלק ממנו תמיד יחסר.

    בחיבה רבה ועמוקה,

    כרמן עלי מקטאר."

רק אז חיפשתי בגוגל את הטבח בנורבגיה. קראתי על הפיצוץ באוסלו ועל מסע הירי באי אוטויה, שבו נערך מחנה קיץ לצעירים ממפלגת הפועלים. קראתי ש-92 איש נהרגו, רובם נערים. קראתי שהטרוריסט השתייך לימין הקיצוני ששונא מוסלמים (וכפי הנראה גם הרבה אנשים אחרים). נדתי בראשי, רטנתי, "ממש נורא!" והלכתי לישון.

בכיתי על מותו של ילד יהודי, ולא הזלתי אפילו דמעה אחת על מותם של עשרות ילדים נורבגיים?

אולם הבוקר, כשערכתי חשבון נפש (בחינת הטעויות וההצלחות של יום האתמול), הבנתי שמשהו מאוד לקוי בתגובה שלי לאסון הנורבגי. במשך שבועיים, מאז מותו של לייבי קלצקי, בכיתי על מותו של ילד יהודי, ולא הזלתי אפילו דמעה אחת על מותם של עשרות ילדים נורבגיים?

הבנתי בצמרמורת שככה בוודאי מגיבים אנשים בכל העולם, בכל פעם שמתרחש אצלנו פיגוע. כשאנחנו בוכים וקוברים את מתינו, הם נדים בראשם, מצקצקים בלשונם ועוברים לכותרת הבאה. מה לא בסדר איתם? מה לא בסדר איתי? מה לא בסדר איתנו?

הבנתי שהאסון הנורבגי לא "חיסל" אותי, משום שאני לא מזדהה עם עשרות האמהות שקוברות את ילדיהם השבוע. אחרי הכל, מה משותף לי ולנשים הבלונדיניות, תכולות העיניים ובעלות תווי הפנים הנורבגיים, שנמצאות בקצה השני של הקשת הדתית והפוליטית?

ואז נזכרתי במכתב ששלחה האישה מקטאר למשפחת קלצקי. איך היא, אישה ערבייה, יכלה להזדהות עם אישה יהודייה חסידית מברוקלין? היא כתבה: "כאם לשני בנים, אני יודעת כמה ארוך-ארוך מסעה של אם, בהביאה את תינוקה לגיל תשע". היא פירטה את החוויות המשותפות לשתיהן: את ההיריון והלידה, את הלילות נטולי השינה, את המחלות... היא נכנסה לנעלים של איטה קלצקי, ובכתה יחד איתה.

הבה נתאחד שוב – אנחנו היהודים – במסר לאותם הורים כאובים: אנחנו בוכים על ילדיכם – ועליכם

גם אני אמא, כמו איטה קלצקי, כמו כרמן עלי הערבייה, כמו המון נשים נורבגיות בלונדיניות שלעולם לא יוכלו לראות עוד את ילדיהם ההרוגים. כמו שלמדתי מאחותי המוסלמית, ישבתי והתחלתי לחשוב על כל מה שמשותף לנו: ההתרגשות עם החיוך הראשון של התינוק, הדאגה כשהחום של התינוק עולה בפעם הראשונה, הלחץ ביום הלימודים הראשון. וכך ישבתי עד שהתייפחתי על הילדים ההרוגים בנורבגיה.

במובן מסוים, ההורים האלה נמצאים במצב גרוע יותר מאשר הוריו של לייבי קלצקי. סביב משפחת קלצקי עומדת קהילה שלמה שמרוכזת בכאב אבדנה. בנורבגיה יש כל כך הרבה הרוגים, שכל ילד לא זוכה ליותר מתמונה ופסקה קצרה בחדשות. אלפי אבלים נאספו בבית משפחת קלצקי בכל יום מימות השבעה. בנורבגיה, אלפים בוכים במרכז אוסלו, אבל כמה מהם עושים את דרכם לביתן של משפחות הקרבנות? ביהדות יש לנו שבעה ימי אבלות שבהם מצווה לנחם את האבלים. מה עושים ההורים הנורבגיים יום אחרי שהם קוברים את ילדיהם? איזו מסגרת עומדת לצידם, כדי להקל על תהליך האבלות שלהם?

במכתב הפתוח, הוריו של לייבי פנו "לכל בני הא-ל מסביב לעולם, שנשאו את בננו היקר לייבי בתפילותיהם ובמחשבותיהם. אנו מתפללים שאיש מכם לא יצטרך לעבור מה שאנחנו עברנו. אבל אם אי פעם ייפול עליכם אסון, השם ישמור, אנחנו מאחלים לכם קהילה וציבור תומכים כמו שיש לנו. אנחנו מרגישים שדרך לייבי הפכנו להיות משפחה אחת עם כולכם".

לפני כשבוע, קרה אסון להמוני הורים נורבגיים, ורק מעטים מהם התברכו "בקהילה וציבור תומכים כמו שלנו". הבה נתאחד שוב – אנחנו היהודים – במסר לאותם הורים כאובים: אנחנו בוכים על ילדיכם – ועליכם.

31/7/2011

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 57 תגובות ב-52 דיונים

(52) אנונימי, 8/8/2011 21:09

האומנם?

יפה כקוריוז-אך האומנם כרמן מקטאר כתבה זאת?

(51) אנונימי, 8/8/2011 09:32

מה ההתרגשות של המגיבים?

ברור לכולם שמישהו יכאב יותר אבדן של מישהו ממשפחתו מאשר מישהו רחוק יותר, מישהו מעירו ושכונתו מאשר מישהו ממקום רחוק יותר, מישהו מעמו מאשר מישהו אחר לחלוטין. זה נורמלי ורגיל וצפוי. אני בטוח שהאמא מקטאר עדיין תרגיש יותר כאב אם זה היה ילד מהשכונה שלה, וזה טבעי. מה שכן, ברו שראוי שכמה שיותר נרגיש בכאב של מישהו אחר, יהא אשר יהא, ואתה לא תמצא ביהדות מישהו ש"חוגג" על סבלו של האחר, אפילו אויב (ואני תוהה על המגיבה הופתעה שיהודיה שומת מצוות ספגה את ערכיה הפשוטים של היהדות... כאילו שזה לא יכול לבוא ביחד, כאילו שזה לא מחוייב לבוא יחד! כנראה סתם אוהבים להסתכל בצורה מאד מסויימת על שומרי מצוות...). עכשיו בואו נשאל שאלה אחרת - איך היו אום הורים של הנורבגים מגיבים על הרוגי טרור כאן בישראל... לצעי הרב, התשובה ידועה. במקרה הטוב, אדישות... http://www.aish.co.il/ci/d/127086263.html

(50) אנונימי, 4/8/2011 22:52

מסר לחיים

מסר חזק ולא נשכח. תודה על הגרימה להתעוררות- זוהי התגלות הנפש היהודית האמתית.

(49) עמית, 4/8/2011 00:59

התגלגלתי לכאן במקרה...

מבורכת ונכונה גישתך, שמחתי לשמוע מיהודיה שומרת מצוות שבאמת הפנימה את ערכי הצניעות והאמונה היהודית הפשוטה, שמחתי גם לקרוא חלק מתגובות הקוראים. אבל לא יכולתי להרגיש בנוח אם חלק לא קטן מתגובות הקוראים פה שמדברים על הבדלים גזעיים שלא ניתן להשוות, חנופה ושאר ירקות שלא בשיא טריותם. הגיע הזמן שנבין שהפלגנות הגזעית והאנושית שאנו נוקטים בה אין מקורה בערכים יהודים' אלא בפוסט טראומה מצערת ותחושת נרדפות שלא פעם מנותקת מהמציאות, שכולנו לוקים בה. נראה שהדבר היחיד שמאשר לנו להרגיש "מיוחדים" היא אותה תחושת נרדפות וזוהי לא פחות מתחושת ייחודיות מזוייפת, לא לכך הכוונה ב"סגולה", זאת דווקא דרך יותר בטוחה לחנופה, חנופה למקום, חנופה שנואה. סגולה מרחפת גבוה גבוה מעל הפחדים והחרדות, מפשרת במחווה קלה על כל פלגנות ושנאה. אז יהודים יקרים, בואו תנסו להוריד את הקוצים, ולהאמין אמונה פשוטה ואמיתית ש"לא יידח ממנו נדח"

(48) חיים שטרן, 3/8/2011 12:42

נרצה או לא, יש הבדל בין הדתות גם בנושאים אלו

אני ממש שמח לראות תמימות נשפכת כאן ע"ג המסכים. האם באמת הרגשות שווים? כאשר יהודי הורג או רוצח חפים מפשע כולנו נזעקים עליו ובצדק. ?מתי יהודי הרג ושחט ילדים בשנתם ועוד התפאר? מתי יהודים רצחו אפילו מחבל והניפו את כפות ידיהם אל על? ודבר נוסף במידה ובישראל הייתה הפיכה כלום היינו בנויים להביא ראש ממשלה על אלונקה לדיונים משפטיים? בקיצור הלוואי והייתי יכול להזדהות עם הכתבה ועם המגיבים אבל כאחד שהיה שייך למרכז שמאלה של המפה הפוליטית עד לא מכבר אני פשוט לא מצטרף לחגיגת הרגשות

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub