לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




סדר הפסטה שלי

סדר הפסטה שלי

רק אסון הצליח לעורר את משבר האתיאיזם שלי.

מאת

בילדותי זכיתי לחינוך יהודי אפסי. בגיל 9 הייתי אגנוסטיקן, בגיל 11 אתיאיסט, ובגיל 15 אתיאיסט קנאי.

אלוקים היה עבורי גם רוח רפאים וגם חבר דמיוני, כמו 4 במכשיר 1 – מדפסת/פקס/סורק ומה שבא לכם. הוא היה התירוץ או השעיר לעזאזל, לכל תופעה שדורשת הסבר. אנשים פרימיטיביים נזקקו לאלוקים משום שכילדים הם פחדו מהזאב הגדול והרע של הכאוס. אבל אני לא הייתי ילד. הייתי מבוגר. זה מה שחשבתי לפחות. דרווין היה התורה שלי, ודוקינס הרש"י.

אבל בגיל 21 "האמונה" שלי התחילה לסגת. היה צורך באסון כדי לעורר את משבר האתיאיזם שלי.

היה לי חבר טוב בתחילת שנות ה-40 לחייו – איש משפחה, אב לשני בנים שעמדו להיכנס לאוניברסיטה בסתיו. הוא היה נאה, מלא תקווה, שיא הביטחון והאופטימיות. הייתה לו גישה כזאת שגרמה לך להאמין שהוא מסוגל להרים את כל העולם ביד אחת. ואז יום אחד, בלי שום התראה מוקדמת, הוא כיוון אקדח ללב וירה בעצמו. שמעתי שהוא אפילו לא השאיר מכתב.

שבועיים קודם הוא אמר לי מילים שרודפות אותי עד היום (באותו זמן לא ידעתי שהן תהיינה המילים האחרונות שאשמע ממנו). הוא אמר, "אל תדאג. הכל יהיה בסדר. עוד תראה." לאחר הלוויה שלו נותרתי תוהה, כיצד יתכן שכל כך טעיתי בידידי. הוא לא נראה טיפוס אובדני. "אם טעיתי בו, במה עוד אני אולי טועה?" השאלה התחילה לגדול.

הוא דאג לנשמתי הנצחית, ואני לא האמנתי בקיומה

ידיד משותף התקשר אלי ביום שאחרי הלוויה ושאל אם אני מעוניין להיכנס איתו ל'עניין הרוחני-יהודי'. אני חושב שזאת הייתה הדרך שלו לנסות לנחם אותי. החבר הזה ניסה לעניין אותי עוד קודם, אולם דחיתי אותו. היהדות שלי לא אמרה לי כלום באותו שלב, והוא ידע זאת. מבחינתי היא לא הייתה יותר רלוונטית מצבע עיניי. החבר שלי, בכל אופן, היה עקשן. הוא דאג לנשמתי הנצחית, ואני לא האמנתי בקיומה. אבל נשמה או לא נשמה, התחלתי לרצות תשובות.

כשכועסים על משהו, מועיל לשאול שאלות. ואני כעסתי על אלוקים, אבל לא רציתי לכעוס עליו. נהניתי להיות אתיאיסט, אולם חשתי שאני מאבד את ה"דת" שלי. הכעס על אלוקים היה מוזר, לא פחות מלהאשים את המפלצת מלוך-נס על דו"ח חנייה או את הפיה של סינדרלה על יחס לא נעים של פקידה במלון. פשוט אבסורד.

הרגשתי שלאתיאיסט אמיתי מותר לכעוס במצבים כאלה, אבל לא על יציר דמיונו. במה זה מועיל? אם עולמך בנוי ממקרים שמתרחשים על פי גורל קוסמי מוצלח, אז אין שום משמעות ל'הוגן' או 'לא הוגן' – הם פשוט לא קיימים. יקום נטול אלוקים אינו אמור להיות הוגן, הוא פשוט צריך להיות יקום. אז למה מותו של חברי עורר בי משבר קיומי? וכך, כשאותו חבר שאל אם אני רוצה ללכת לפגישה והרצאה, עניתי "מתי תוכל לאסוף אותי?"

אחרי הפגישה הראשונה באו נוספות, בעיקר משום שנהניתי להיות עם החבר שלי. זה עתה איבדתי חבר, ולא רציתי לאבד עוד אחד. לרוע המזל, סדר היום שלנו הפך את "המפגשים הרוחניים" הללו להזדמנות היחידה שלנו להיות יחד, ואני התחברתי להרבה מהתכנים שלהם. עשיתי עם החברים הרוחניים שלו מסיבת "פורים" – זאת הייתה הפעם הראשונה שבכלל שמעתי על המשמעות הרוחנית של החג הזה. חודש אחר כך הם הזמינו אותי להצטרף אליהם לסדר פסח רוחני. הסכמתי ונסעתי לשם עם החבר שלי.

אחרי שה"מרצה" סיים לספר את כל סיפור יציאת מצרים בפרשנות "מתקדמת", נשאלתי מה אני רוצה לאכול. "עוף או פסטה?" בחרתי באפשרות השנייה. כמה דקות אחר כך זללתי פסטה וכרסמתי מצה. התחלתי להרגיש מוזר, אבל לא היה לי מושג למה.

הסתכלתי על הפסטה שנותרה על המזלג שלי וידעתי שמשהו לא בסדר. פשוט לא ידעתי מה

הסתכלתי על הפסטה שנותרה על המזלג שלי, וידעתי שמשהו לא בסדר. פשוט לא ידעתי מה. הארוחה עצמה הייתה מצוינת, ואני הבנתי שלא העיכול גורם לי לתחושות המוזרות. חשתי שמדובר ברגשות אשמה. אבל למה? הרגשתי כאילו אני צופה בסרט אימים על עצמי... מדריך הקייטנה נכנס לביתן הריק ביום שישי ה-13 לחודש, ולא יודע שהרוצח המטורף עומד שם עם גרזן בידו. "הי, ילד! איפה אתה?" המדריך קורא, בעוד שאנחנו, שכבר ראינו מה קרה לילד לפני כמה סצנות חושבים, "צא החוצה!"

כשהסתכלתי על הפסטה שעל המזלג, חלק ממני הרגיש כמו הקהל שעוקב אחר המדריך ששומע כעת את נשימתו הכבדה של הגבר החסון במסכה. חשבתי לעצמי, "תברח!" אבל לא יכולתי סתם ככה לקום וללכת. אחרי הכל, החבר שלי הסיע אותי לכאן. לא הייתה לי דרך אחרת להגיע הביתה.

התנצלתי ואמרתי שאני צריך לגשת לשירותים. הסתובבתי מסביב לבניין, כשמדי פעם אני חוזר להתבונן ב"סדר" הרוחני ולראות לאן התקדמה הסעודה. חיכיתי שהחבר שלי יסיים, כדי שהוא יוכל לקחת אותי הביתה, וידעתי שגמרתי עם "רוחניות מתקדמת".

שעתיים אחר כך החבר שלי הסיע אותי חזרה הביתה, ומעולם לא חזרתי להשתתף שוב בפגישות האלה. זאת הייתה תפנית חשובה במסע חיי. למרות שעדיין נותרו בי כל השאלות, ידעתי שאת התשובות שלי אני לא הולך למצוא איתם, ויחד עם זה ידעתי, שיום אחד, עוד אמצא את כל התשובות שאני מחפש.

10/4/2011

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 4 תגובות ב-3 דיונים

(3) נטע, 1/1/2013 18:11

בורא עולם

לא להאמין בבורא זה רציונלי באותה מידה בדיוק כמו להאמין בבורא. אבל ההבדל שאמונה בבורא מכריחה אותנו לקחת אחריות על מעשנו, זו אמונה בטוב ורע ולא במקרי, וגם זה מקור לכוח ותמיכה ואהבה אין סופיים שמי שבוחר שלא להאמין נאלץ לחיות חיים שמתבססים על מקריות ואין בכך תמיכה. הגיע הזמן שאנשים יפסיקו לחשוב שלא להאמין זה רציונלי. מה רציונלי בעולם וקיום שלם ללא בורא?

(2) limor, 10/4/2011 20:05

מה עם המשך?

מעניין לשמוע את ההמשך כי נשמע שזו רק תחילתו של המסע לו זכית.אז מחכים לעוד פרקים :)

(1) אני, 10/4/2011 12:03

הלא נודע

הבנתי כל פסיק שרשמת....היה לי ספק פעם שאולי הוא קיים...שאלתי שאלות ברגעי צרה והתשובות והמשאלות לא התגשמו....אבל אם הייתי במצבים כשלך בארוחות חג לא היה לי את האומץ לאכול מולם פסטה כל הכבוד לך שהיית הכי הכי עם עצמך. הלוואי והיה אלוהים הייתי מאוד רוצה להאמין באגדות את זה נודע רק אם יהיה עוד גילגול בנתיים שנהנה מהחיים שיש לנו כרגע ... חג שמח (בלי שום קשר לאלוהים :-))

אביגיל, 17/4/2011 10:14

ל1- חבל שתחכה עד שתתגלגל שוב, תחפש את האמת עכשיו

עצם העובדה שאתה שואל שאלות בעת צרה זה מראה שיש בורא, כי אם היקום היה ללא מנהיג,למה בכלל שיהיה צדק ויושר? אם העולם הפקר, אז למה שלא יהיו אסונות? זה הרי הכל רק מקרה...אבל כולנו מרגישים בלב שצריך להיות צדק בעולם, וזה רק מוכיח שיש לנו נשמה שיודעת שיש מנהיג לעולם. ד"א צרות באות אלינו כדי שאנחנו נתעורר ונשנה את החיים שלנו, שנעצור רגע לחשוב, האם אני בדרך הנכונה?

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub