רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

הדרך להונאה רצופה בכוונות טובות

ט׳ באדר א׳ ה׳תשע״א ט׳ באדר א׳ ה׳תשע״א 13/02/2011 | מאת דויד

עשיתי המון כסף בבורסה, אבל לא רימיתי אף אחד ולא עשיתי שום דבר רע. אז מדוע מעמידים אותי למשפט?

הבוקר שלי התחיל בדיוק כמו כל בוקר אחר. התעוררתי ב-8:00, התקלחתי, התגלחתי, לבשתי את חליפת היוקרה שלי (2,000$) ועם ארוחת הבוקר ביד מיהרתי לפתוח בשגרת יומי. עשרים דקות אחר כך, חנתה הפורשה הפתוחה שלי בריבוע החנייה השמור לה, בדיוק מול הכניסה לאחת מחברות הברוקר הגדולות מסוגן. לקחתי את תיק עור התנין שלי, ונכנסתי דרך הדלת הקדמית.

נבהלתי כשאחד הברוקרים מיהר אליי כשכולו רועד ותשוש. "דויד, אתה חייב לצאת מכאן! תחזור הביתה – לך!" הוא צעק, ודחף אותי החוצה דרך הדלת. "ה-FBI שורצים בכל פינה במשרד!"

"דויד, אתה חייב לצאת מכאן! ה-FBI שורצים בכל פינה במשרד!"

בלי לחשוב, הסתובבתי כדי ללכת, ואז עצרתי - כשהמנטרה הבאה קפצה לראשי: "אני לא עושה שום דבר רע". ועם הסיסמא הזאת בראש חזרתי פנימה, חלפתי על פניהם של כמה ברוקרים המומים, ונכנסתי אל חברת סחר המניות שבניתי במו ידיי.

ברגע שנכנסתי התחיל היום הסוריאליסטי שלי. עשרות סוכנים עשו מה שהיתי מצפה מהם לעשות בפשיטה ללא התראה מוקדמת על חברת ברוקרים. מצלמים, חוקרים עובדים, משכפלים ערימות דפים ולוקחים ארגזים על גבי ארגזים של מה שנראה בעיניהם כחומר עדות, למה שמהר מאוד הבנתי שהיה תיק של הונאת ניירות ערך. המשרד הענק בן ה-2,000 מ"ר שהיה בית עבור 200 עובדים, לעולם לא יחזור להיות מה שהיה.

הכל בסדר

במשך כל היום ניסיתי לשתף פעולה בצורה הטובה ביותר שיכולתי. למה לעשות בעיות אם לא עשיתי כל דבר רע? למה לברוח ולהיראות אשם?

כשהבורסה נסגרה, קפצתי למכונית ונסעתי לצידה השני של העיר, כדי לצפות במשחק כדורגל. שוב ושוב שחזרתי בלבי את אירועי היום כולו, וככל שדשתי בכך יותר, נהייתי יותר בטוח שגם הגל העכור הזה יחלוף, כמו כל מהמורה אחרת בה נתקלתי במשך השנים. הייתי הרבה יותר רגוע אלמלא הדף שהושיט לי אחד הסוכנים לפני שיצאתי מהמשרד.

ישבתי ביציע וצפיתי במשחק, ויחד עם זה בחנתי את הדף וניסיתי לפענח בו כל מילה ולהבין כל ניואנס. אחרי שניתחתי אותו במשך שעתיים, השתכנעתי שלמרות שודאי אתבקש להעיד בבית המשפט, הוא בהחלט אינו מעיד על התנהלותי האישית. אירועי היום – למרות שהיו מטרידים – לא היו קשורים אליי. לא, הזימון לדיון המשפטי שבידי ודאי קשור לעבירה של מישהו אחר, לא שלי. נשמתי לרווחה בהקלה, חייכתי ותחבתי את הדף בחזרה לכיס החליפה. וכשרמקולים הכריזו על סיום המשחק והקהל קם על רגליו, נעמדתי גם אני, בפעם הראשונה באותו לילה, להריע לקבוצה שלי, עם 20,000 האוהדים האחרים.

לא האמנתי שאי פעם עשיתי משהו בניגוד לחוק, לכן לא הייתי צריך למצוא לעצמי סנגור, אלא לחפש מישהו שיוכל להסביר בצורה הכי טובה את מה שצריכים להסביר.

אחרי שמצאתי עו"ד מצוין ומבין, בילינו את השבועות הבאים בשיחה על כל מה שקרה והוביל לחקירה הזאת. הסברתי בצורה המשכנעת ביותר שביכולתי, שלא עשיתי כל רע. ומעבר לכך, אפילו אם משהו שעשיתי לא היה בדיוק בסדר, הוא לא היה פלילי ולא דרש יותר מטפיחה קלה שתחזיר אותי למקומי. חשוב יותר, אחרים התנהלו בגלוי בדיוק באותה צורה במשך עשרות שנים והם עדיין בעסקים. ועליו פשוט מוטל להעביר את המסר.

יש רגעים שבהם משפט אחד יכול לשנות את כל החיים

יש רגעים שבהם משפט אחד יכול לשנות את כל החיים. אחרי דיונים חוזרים ונשנים עם עורך הדין שלי, הוא אמר את המשפט ששינה את חיי: "אתה יודע מה הכי קשה בלהיות עו"ד של הצווארון הלבן?" הוא שאל אותי, ובלי להמתין לתשובה הוא השיב בעצמו: "לשכנע את הקליינטים שלי שהם באמת עשו משהו לא בסדר."

סוף ההתכחשות

אף אדם, כולל הציני והמרושע ביותר, אינו מתעורר בוקר אחד ומתחיל "לרמות נשים זקנות". אילו זאת הייתה המציאות, האדם היה מקיא מרוב גועל מעצמו. ולכן, כאמצעי הגנה, הוא מתחיל להאמין בהדרגה שלא רק שההתנהגות שלו מוצדקת, אלא אף מקובלת.

האמנתי בכל לבי שהצלחתה של החברה שלנו נובעת מהעסקת בנקאי השקעות מוכשרים, שיודעים להמליץ על מניות זולות בעלות פוטנציאל לתשואה גבוהה. אולם למעשה, הכסף הגדול הגיע בגלל שהחברה שכרה מאות סוכני מניות חסרי ניסיון, שתורגלו להשתמש שוב ושוב בטקטיקות מכירה מלחיצות, כדי לשכנע לקוחות תמימים לאבד מיליוני דולרים בקניית מניות זבל, שהיו סיכויים קטנים שיעלו בערכן. זאת האמת במערומיה – אולם מכיוון שהייתי רגיל להצדיק את מעשיי (גם באופן אישי וגם בציבור) במשך שנים, פשוט לא הייתי מסוגל להבחין עד כמה מעשיי פסולים.

לראשונה, יכולתי לראות את ההתנהגות שלי בלי כסות הרציונליזציה – והרגשתי גועל נפש מוחלט ממה שעשיתי. באותו רגע ובאותו מקום החלטתי לפעול בדרך הנכונה – ופתחתי בהודאה ישירה ופתוחה בעבירותיי. אחר כך הסכמתי לוותר על רישיון הברוקר שלי, לסגור את המשרד, לפצות לקוחות והחשוב מכל, להודות באשמתי מול בית המשפט – שבסופו של דבר גזר עליי שנת מאסר בפועל במתקן כליאה של אנשי הצווארון הלבן.

תקופת המאסר

שנת המאסר שלי הייתה הדבר הקשה ביותר שעברתי בחיים

מצחיק שאומרים שכליאה במתקן של אנשי הצווארון הלבן היא "מאסר בקנטרי קלאב". כן, יש שם חדר כושר. לא, אין מגדלי שמירה. אבל אתה בבית הסוהר ולא במרומי הסולם החברתי. הביטוי בו השתמש הסוהר היה שבית הסוהר בא כדי להעניש והוא לא העונש. עצם השהות בכלא מהווה עונש מספיק, ולא משנה מהי רמת האבטחה במתקן.

המאסר היה הדבר הקשה ביותר שעברתי בחיים. אובדן החירות – ואני לא מדבר על שעות השינה והאוכל הקבועות – אלא על אובדן החופש לראות את צחקוקיה של בת השנה שלי כשהיא עושה את צעדה הראשון, או לנחם אותה במחלה הראשונה שלה, או לראות את פניה של אשתי מוארים ממתנה לא צפויה. אין כמות של כבוד, כסף או כוח, ששווה את הסיכון שיפרידו אותך מהאנשים שאתה הכי אוהב. פשוט אין דבר גרוע יותר מחוסר היכולת לתקשר עם יקיריך.

מספר חודשים אחרי שהתחלתי לרצות את עונשי, זכיתי, לרוב מזלי, לצאת לחופשה בבית למשך כל חג הפסח. משמעות הדבר הייתה שהניחו לי לצאת מהכלא, בהסכמה שאשוב לשם עשרה ימים אחר כך. מכל השיעורים שלמדתי מאז שהסיפור התחיל, לא היה דבר ששינה אותי באופן משמעותי כל כך כמו אותה חופשה.

הרבה פעמים אנשים מנסים לחשוב מה הם היו עושים אילו נודע להם שנותרו להם ששה חודשים לחיות. למרות שאצלי זה לא היה עד כדי כך דרמטי, בכל זאת הייתה לי הזדמנות לחיות במשך עשרה ימים, מתוך ידיעה שהחירות שלי מסתיימת בקרוב.

בדיוק כמו בהגרלות בסופרמרקט, בהן הזוכה מקבל שתי דקות כדי להתרוצץ בין המדפים ולהעמיס את העגלה שלו מכל הבא ליד, היו לי 10 ימים לחטוף מכל הדברים אליהם כל כך השתוקקתי בתקופת המאסר. נישקתי את הבת שלי במשך שעות. היו לי אינספור פגישות ראשונות עם אשתי. אפילו הסתכלתי על העץ בחצר שלי בצורה שונה.

היום, שנים אחר כך, אני עדיין לא מתייחס לאפשרות לחבק את ילדיי מחר בבוקר כאל דבר המובן מאליו. לטוב או למוטב, אני חי כאילו אני רק בחופשה. אני אף פעם לא יוצא מהבית בלי לומר לכולם שאני אוהב אותם. אני דואג לא ללכת לישון כשאני כועס אפילו קצת על מישהו, ובעוד שאני מתפלל למחר טוב ובריא, זכיתי להיות אדם שחי בשביל היום. אני לא רוצה להסתכל בעוד מספר שנים לאחור ולהצטער על מילים שאמרתי לאשתי, על היחס שלי להוריי או על מספר הפעמים שביליתי עם ילדיי. אני רוצה למלא את חיי בחיוך עמוק ומאושר – ולא כמו רבים אחרים, למנות בצער את כל הדברים שהייתי צריך לעשות בצורה אחרת.

חטאים ועברות קלות

מסע החיים של כולנו כולל צמתים רבות. למי שבוחר בדרך הלא נכונה, יהיה קל יותר לבחור בה שוב בצומת הבאה. כמה צמתים אחר כך, כבר אין לו בחירה מודעת בין שתי האפשרויות, אלא התדרדרות חסרת מחשבה במורד הדרך הלא נכונה.

כמעט לא עובר יום בלי שנשמע על מישהו שהואשם בסוג כלשהו של עברה, בעסקיו או בחייו האישיים. אף אחד מהעבריינים האלה לא קם בוקר אחד והתחיל לעשות את כל מה שכתוב עליו בעיתון.

לפני כן הוא עשה משהו רק קצת לא בסדר, משהו לא ממש אתי או מוסרי, עבירה קלה.

ומכיוון שאיש אינו רואה את עצמו כאדם רע, ההתנהגות שלו הופכת במהירות לנורמה בעיניו, ואינה דורשת עוד תירוץ או הצדקה. ואז קורה דבר מסוכן מאוד – האדם מרחיק בהדרגה את הקו האדום המנטאלי שלו, שמציין את הגבול למה שבעיניו מקובל לעשות. בכל צעד קטן, ההתנהגות שלו הופכת גרועה יותר, וזוכה לצידוק מהיר יותר, משום שבהשוואה למעשיו הקודמים, יש רק הבדל קטן. אבל בעיני הצופה מן הצד, מעשיו מתדרדרים במהירות לכיוון האיום והנורא.

לכן למשל, התורה מציבה לגבר גבולות ברורים בנושא מגע באישה שאינה אשתו. היום זאת נשיקה קלה על לחי של חברה לעבודה ומחר נשיקה וחיבוק, בשבוע הבא פלירטוט תמים, ואז יציאה לשתות עם כל המשרד אחרי העבודה, ואחר כך סתם שתיה כדי להירגע מהיום שעבר עליהם במשרד, ואז... מה שאי אפשר היה להעלות שבועיים קודם לכן על הדעת, הופך פתאום לאפשרי. אחרי הכל, הצעד הבא הוא לא כזה שינוי משמעותי, נכון? ופתאום האדם מוצא את עצמו כל כך רחוק מנקודת הפתיחה שלו - פשוט מפחיד.

עד שיום אחד, הכל מתגלה.

קשה לנו מאוד להתייחס למעשים של עצמנו באופן אובייקטיבי, ולכן קשה לנו מאוד לשנות את הדרך.

א-לוהים יודע את זה, ולכן התורה אומרת שכדי שנוכל להגיע להחלטות הנבונות ביותר, עלינו לבקש עצה וחוות דעת ממישהו אחר – כמו רב, מורה או חבר. אולם הרבה אנשים חוששים מכך, משום שהם פשוט יותר מידי מפחדים מהתשובות שהם יקבלו.

קשה להודות שאתה עושה משהו לא נכון ולא מוסרי, נדרשת לשם כך כנות מכאיבה, אבל אם אתה עושה את זה, אתה יכול למנוע את הגעתו של אסון טוטאלי, משום שאתה בולם את ההתדרדרות להתנהגות גרועה יותר ויותר.

לפעמים אני חושב על סגנון החיים שהיה לי במרומי ה"הצלחה" לעומת סגנון החיים הנוכחי שלי. אני חושב על מכוניות הספורט האקזוטיות בהן נהגתי, הטיסות הפרטיות בהן טסתי, חשבונות האשראי על סך 15,000$ לחודש ששילמתי מבלי להרגיש – ומשווה את כל זה ללגימת קפה של בוקר, כשאני מתבונן בילדיי משחקים ברכבות הצעצוע שלהם, לרדיפה אחר הבן שלי כדי להחליף לו טיטול, ולהנאה מהאושר של אשתי כשהיא מניקה את התינוק החדש שלנו.

כמו רוב בני האדם, במיוחד במצב הכלכלי הנוכחי, גם לנו יש לפעמים קשיים כלכליים. יש יותר ימים ממה שאני מוכן להודות, שבהם אני צריך לעקוב בדאגה אחר חשבונות הבנק שלנו, כדי שאף המחאה לא תחזור.

אבל דווקא משום שאני יכול להשוות זאת לסגנון חיים שונה בתכלית, אני יכול לקבוע בוודאות מוחלטת: מעולם לא הייתי עשיר יותר ממה שאני עכשיו!

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן