"אתה בסדר?" שאל אחי הגדול בדאגה. הוא היה אז בן 9 ואני בן 5.

ישבתי והתייפחתי מול סצנה בסרט מצויר של טום וג'רי. "למה תמיד החתול והעכבר חייבים לריב?!" צעקתי. "כל סרט, עוד פעם ועוד פעם. למה הם לא יכולים להתנהג יפה אחד אל השני?"

יש אחים גדולים שמגוננים על אחיהם הקטנים מפני מכות; אחי הגדול הגן עליי שלא אאבד את תחושת התקווה שלי שהעולם יכול להיות מקום אוהב ודואג. יום אחד הוא הופיע במגרש הכדורגל עם מתנה מיוחדת בשבילי. הוא לקח אותי הצידה ובדממה שהתאימה לאדם שמגלה אבן יקרה ונדירה, הוא חשף בפניי דבר שמעולם לא ראיתי קודם – דרדס כחול. אני זוכר איך התמלאתי בתחושת שלווה פנימית, כשהוא תיאר את עולמם של הדרדסים. הדרדסים הסתדרו ביניהם. הם לא יכלו להתרברב משום שכולם לבשו את אותם מדים לבנים, שעזרו להתמקד באופיו המיוחד של כל דרדס – בר מוח, ישנוני, זללני, ודרדסאבא הזקן והחביב. הדרדסים דילגו ושרו, וכולם כיבדו את התכונות והשיגיונות של האחרים. יחד הם היו חברה נפלאה, לכל הפחות בשבילי.

בשנים הבאות עזבתי מאחור את עולם התחרויות, הקליקות והפופולאריות ונמלטתי בשמחה אל בתי הפטרייה של דרדסיי. בגיל 11, כשהצטרפתי לחבורה של מעריצי להקות רוק כבד, הסברתי להוריי שאם הם לא יוציאו אותי מבית הספר הציבורי האמריקאי אליו הלכתי, אני עלול מאוד להתדרדר. הוריי נענו בלי התנגדות.

חוץ ממני, היו עוד שלושה יהודים בסט. ג'והנס - בית הספר הנוצרי הקהילתי אליו הצטרפתי. לבשנו תלבושת אחידה כחולה. ולבד מהעובדה שהייתי צריך להגיע כל יום לכנסייה, זה היה כמעט כמו להיות דרדס. הם אפילו בקשו ממני לשיר יחד איתם. הייתי כל כך גאה שאני שר בקול רם יותר מכולם, עד שקראו לי הצלוב, ומרגע זה ואילך השתתקתי. בסוף כיתה ט', כנשיא אגודת התלמידים וכוכב קבוצת הדיונים, המנהל סילק אותי אחרי מקרה שבו קראתי עליו תיגר והוא נאלץ להיכנע. הוא הסכים למחוק את הסילוק מהתיק שלי, בתנאי שאסכים לעזוב מרצוני.

קיים בתוכי מישהו אחר, שממתין לבקוע

המחשבה על לחזור לבית הספר הציבורי – ללמוד אצל מורים שרצו עוד פחות ממני להיות שם, להיות במקום בו אצטרך להתקדם על פי הספר ולא על פי השכל – הייתה בלתי נסבלת. לכן עשיתי את הדבר הטוב השני אחרי לעזוב את הלימודים – עברתי לאירופה. במשך ששת החודשים הראשונים שלי במסגרת חילופי התלמידים, כמעט לא הייתי מסוגל לתקשר בשפה הזרה. עשיתי קולות וסימנים כדי לקבל את מה שהייתי צריך, וזה היה נפלא. בלי הלחץ להיות פופולארי או להגיע להישגים מיוחדים, גיליתי את כוחה של השתיקה. במשך שנים חיברתי את עצמי כל פעם לסוג שונה של טיפוס – מעריץ הרוק הכבד, הגולש, הפנקיסט, נשיא איגוד הסטודנטים, הספורטאי. ניסיתי מאוד להיות מישהו שירשים את הזולת, לקבל מהם את האישור שחיפשתי. לא שמתי לב שקיים בתוכי מישהו אחר, מישהו מאוד ייחודי ומיוחד שממתין לבקוע.

הייתי בן 16 כשפגשתי את עצמי. יום אחד כתבתי ביומן שלי והעט סירב לנוע. הפסקתי לכתוב ואמרתי לעצמי: בסדר, תגיד לי מה אתה רוצה לכתוב. העט התחיל לבטא מחשבות ותחושות שלא ידעתי שנמצאים בתוכי. בשל הסרבול שבתהליך ההיכרות האישית, מיהרתי לדחוק את הרגע, וחזרתי לעטות על עצמי תדמיות שלהערכתי היו אמורות לקדם אותי בחיים. התחלתי לכתוב שירה, ולדגמן עבור צילום אמנותי. הצמחתי שיער ארוך גלי ושחור, ושפם תיש בסגנון סלבדור דאלי. כשהגעתי לניו-יורק ללימודים בקולג', כבר התנתקתי מהנער האמריקאי שהייתי בעבר. חבריי ללימודים בקולג' הניחו שאני אירופאי, ואני לא טרחתי לתקן אותם.

פנים שמחות לרוסיה

לכל אדם יש שיקולים כלשהם כשהוא בוחר לאיזה קולג' ללכת. מורים מוצלחים, חברה טובה או שם טוב. אני בחרתי ב'וואסר', משום שאמרו לי שמי שלומד בוואסר הוא בדרך כלל עילוי מוסיקלי, מדבר שתי שפות וכל התעודה שלו מהתיכון מלאה ב"כמעט טוב". אולי אוכל לפחות למצוא שם קרקע נוחה לבעלי חלומות נמוכי הישגים, שאוהבים את כל מה שהעולם יכול היה להיות אם הפוליטיקה לא היתה הורסת אותו. אולי אלמד בכיתה אחת עם חברה של מתקני עולם, ואולי קבוצה של 40-60 תלמידים ותלמידות תוכל גם לדרבן את האידיאליזם שלי.

הגישה הבוהמיינית שלי העניקה לי כרטיס כניסה מיידי אל הקליקה החברתית של וואסר, שכינתה את עצמה א.י. אנשים יפים. הקליקה הייתה מראה של תכונותיי הגרועות ביותר.

העסק שלי היה להפיץ שמחה

עזבתי את וואסר ונשבעתי להתרחק ככל האפשר מהתרבות המערבית - לכן עברתי לרוסיה. באותו זמן האימפריה הרוסית התחילה להתפורר. מדינה של 250 מיליון אזרחים התפרקה וחיכתה שמישהו יראה לה את הדרך. הגעתי לשם בגיל 19 בלי שום תעודות. כולם שם הסתובבו אפורים וקודרים בין חורבותיה של אימפריה עולמית. תרומתי הייתה להפיץ שמחה. פתחתי מועדון לילה, ובכל סופשבוע אנשים היו מגיעים לשם ומחייכים. החברֶה שלנו ימציאו רוסיה חדשה – מפיקי מוסיקה, מעצבי דעת קהל, עיתונאים וכוכבי טלוויזיה, אנשי נפט ואמנים.

למרבה המזל יצאתי מעסקי מועדון הלילה לפני שהמאפיה הצ'צ'נית תפסה אותי. במקום זה הפכתי לאיש תקשורת ופרסום בתנועת העיצוב הגדולה של תרבות הנוער הרוסי החדשה. מה עשיתי? התחלתי לייבא את כל הרעיונות המערביים שמהם ברחתי. הפכנו לקבוצה הראשונה שעטתה על הבלגן הרוסי פנים מחייכות ומקטורן של ורסצ'ה.

יום אחד החבר שלי ארקדי, בן ה-24 שהיה אחראי על רבע מאספקת הניקל העולמית, שאל אותי אם אני רוצה לצאת לצלול באילת שבישראל. ישראל? חשבתי לעצמי. אני יוצא לצלול רק במקומות שיש להם להציע משהו יותר חיובי משוניות אלמוגים. אולי איי בהאמה או פיג'י, אבל לא בישראל. אז אמרתי לארקדי שאני אבוא, אבל זה יצא לפועל רק שנה אחר כך, אחרי שקראתי על המשמעות של ישראל ועם ישראל.

יציאת מצרים, ארץ הקודש, גלות – ככל שהמשכתי לקרא, שאלתי את עצמי יותר ויותר מי הם היהודים, ומי אני. והכי גרוע - הבנתי שיום אחד גם הילדים שלי ישאלו אותי את אותן השאלות, ולא יהיו לי תשובות.

הבנתי שכדי לקבל טעם אמיתי של משהו, חייבים לשתות אותו מהמקור. אם אתם מעוניינים באסלאם, לכו למכה. בודהיזם, לכו לסין. הינדואיזם, לכו להודו. אני רציתי לדעת מה זאת יהדות, אז החלטתי לחפש בישראל יהודים שבאמת מאמינים בה. החלטתי לבדוק אם הם סתם פנאטיים, או שהם העבירו משהו בעל ערך דרך מדבר ההיסטוריה הקשה שלהם.

שירים מהלב

שנה אחר כך הופעתי עם תרמיל הגב שלי על אבני המרצפת של העיר העתיקה. "ברוך הבא לירושלים!" האיש שפגש אותי הביט בי מבעד לחולצת הטריקו השחורה, המכנסיים הקצרים, מעיל הספורט המעוצב והשיער השחור-גלי והארוך במיוחד. אף פעם לא ראיתי לפני יהודי שומר מצוות, אבל הבנאדם ההוא היה 'על הקרקע' חביב ונעים. הוא הביא אותי להציץ דרך חלון של בית כנסת, מקום שבו גברים מזוקנים התנדנדו בלהט ובדממה. לרגע תהיתי אם לא נכנסתי בטעות לסצנה מתוך סיפור של סטיבן קינג.

"תמיד הייתם לבושים ככה?" שאלתי אחר כך רבים מהצעירים שראיתי מתפללים. "לא, הייתי בנקאי בוול סטריט... לא, למדתי משפטים בהארוורד ..." היו התשובות. כל אחד, חופשי מהתחפושת החברתית שלו, סיפר לי כמה הוא אוהב להיות יהודי: המדען מהמכון הטכנולוגי במסצ'וסטס שדיבר על היקום בהתפעלות של ילד, מנהיג כנופיה לשעבר ישב ולימד אותי לקרוא את האלף-בית העברי, רקדן מודרני שרגישותו לרוחניות הייתה עדינה כמו כוריאוגרפיה מדהימה.

הדרדסים היו חמודים, אבל זה היה הרבה יותר טוב

כמו אח גדול שדואג לאחיו הקטן, הם חדרו מעבר למראה החיצוני שלי ונגעו בי כאילו כדי לומר: "תירגע ותסתכל. יש לנו משהו יקר להראות לך." כשכל אחד מהם פותח למעני את אוצר התורה שלו. מצאתי את עצמי מביט ברעיונות שתמיד הרגשתי, אולם מעולם לא הייתי אמיץ מספיק כדי להאמין בהם.

הדרדסים היו חמודים, אבל זה היה הרבה יותר טוב. אלה היו יהודים מהחיים ואני הייתי אחד מהם. היהודים האלה שרו שירים מהלב, החזיקו ידיים לתמוך זה בזה, ולבשו מדים כדי להתרכז זה בזה ולא בעצמם. אף אחד לא ניסה להתבלט, ובכל זאת כל אחד מהם היה בלתי נשכח.

מכל הסיבות שראיתי אנשים מתלכדים עד כה – כדי להתעשר או להתפרסם, כדי להיראות טוב או להרגיש טוב, כדי להתייפות או כדי להתחרות – מעולם לא ראיתי אנשים שמתאחדים במטרה להיות בני אדם טובים יותר, ולרצות באמת את אותו הדבר עבורי.

בסופו של דבר הבנתי על מה בכיתי כשישבתי מול הטלוויזיה וראיתי איך טום וג'רי רבים.