לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




היומן הסודי

היומן הסודי

החיים יכולים להיות מלאי הפתעות.

מאת

אמנדה קנטור נולדה בשנת 1978 וגדלה בחווה בוושינגטון, כ-300 ק"מ דרומית לסיאטל. ננסי, אמה של אמנדה, הייתה ממוצא גרמני, בעוד שאביה קווין התגאה בדמו האירי הטהור. החווה בת 200 הדונמים גידלה עצים לחג המולד. אמנדה הייתה משכימה קום למלאכות החווה, אחר כך אוכלת ארוחת בוקר של קותלי חזיר, ביצים, נקניק ופנקייק - כל זה עוד לפני שעלתה על האוטובוס לבית הספר.

משפחת קנטור הייתה פרוטסטנטית, אם כי לא משתתפת נלהבת בכנסייה. הם פקדו את הכנסייה רק בחג המולד, וביום האם, כדי לשמח את סבתא קנטור. החג העיקרי בשנה היה יום פטריק הקדוש, שנחגג בסעודה של בשר מעושן עם כרוב והמון בירת גינס. סבתא דוריס בוודן, מצד אמה של אמנדה, הייתה אתיאיסטית מושבעת. היא הייתה מספרת לילדיה שאין דבר כזה אלוקים, ושהכל מיתוסים שהמציאו אנשים חלשים. כשבתה ננסי רצתה ללכת לבית הספר המתודיסטי של יום ראשון, סבתא דוריס לקחה את יתר הילדים לארוחת בוקר ועודדה אותם לקנטר את ננסי על מה שהפסידה, כדי להרחיק אותה מפיתוייה החנפניים של הדת.

חייה של אמנדה בחווה היו פשוטים ובריאים, עד שבשנת 1996, בכתה י"ב, אמנדה החליטה לערוך פרויקט גמר על ההיסטוריה המשפחתית שלה. היא התחילה לחקור את הצד של אביה, וזה היה פשוט וקל, משום שסבתא קנטור, שהיגרה מאירלנד, ידעה הכל על המשפחה ושמחה לשוחח על כך.

"הוא היה של אמא שלי", היא אמרה, "זה כל מה שיש לי"

הצד של אמהּ הציב אתגרים קשים יותר. אמנם אמה של סבתא דוריס, אנה הילדר שהיגרה מגרמניה בשנת 1939, חיה עד זקנה ושיבה, אולם במשך שני העשורים האחרונים הייתה במצב של דמנסיה (ליקוי שכלי עקב זקנה). כילדה, אמנדה הייתה מבקרת את סבתא-רבתא אנה. רוב הזמן, אנה דיברה גרמנית, וכשהיא כבר דיברה אנגלית, היא הייתה חוזרת שוב ושוב על אותן שאלות: "איפה ההורים שלי? מה קרה לאחי הקטן עזרא? איפה האחיות שלי? איפה עזרא?"

אמנדה ניסתה לראיין את סבתא דוריס בשביל הפרויקט. היא לא עזרה לה הרבה, אבל היא נתנה לאמנדה יומן עור אדום. "הוא היה של אמא שלי", היא אמרה, "זה כל מה שיש לי".

היומן היה כתוב בגרמנית, בכתב יד של נערה. אמנדה הייתה מאוכזבת - מה יועיל לה יומן בגרמנית? היא פנתה לחברה מבית הספר שלמדה גרמנית מזה ארבע שנים, והיא נענתה לבקשתה לתרגם את היומן.

חודש אחר כך, העבודה הסתיימה. הנערה החזירה את היומן לאמנדה, בצירוף רשימה של מילים. הנערה הסבירה שהיא לא יכלה למצוא תרגום למילים האלה גם במילון הגרמני הטוב ביותר. אפילו המורה שלה לגרמנית לא הבין את משמעותן. היא העירה גם שיש ביומן כמה דברים מוזרים. למשל, הכותבת סיפרה על הכנות רבות לקראת ה"חגים", אבל התאריך היה ספטמבר, לא דצמבר. במקום אחר, היא כתבה על "החג" שהם חגגו, והמשיכה במשפט מוזר "לגרטכן היה בסוף השבוע פסחא". למה, תהתה החברה, רק לגרטכן היה פסחא?

החברה הושיטה את התרגום לאמנדה והעירה, "אני חושבת שאולי הסבתא רבתא שלך הייתה יהודייה".

אמנדה עבדה על המחשב וחקרה באינטרנט את המילים הבלתי ניתנות לתרגום. היא גילתה שהן בכלל לא היו בגרמנית, אלא ביידיש.

בעקבות החץ

בעומס הרב של סוף שנת הלימודים האחרונה, לא היה לאמנדה זמן לחשוב על התגלית המפתיעה. היא הציגה את הפרויקט שלה, והזכירה בקצרה שייתכן שאם סבתהּ הייתה יהודייה.

אחרי סיום הלימודים, היה לה יותר זמן לחשוב על הדברים. באחד הימים היא יצאה לטיול ביער, ישבה על גדם עץ ובהתה ביומן שבידיה. "מה זה אמור להגיד לי?" אמנדה שאלה את עצמה. בשנות נעוריה, היא חשה משיכה לדת. היא נסתה ללכת לשתי כנסיות – המורמונית והבהאית. מובן שהיא מעולם לא חשבה על יהדות, אבל היא גם לא הכירה אף יהודי. אמנדה הביטה ביומן וחשבה, "אולי זה חץ שמכוון אותי לכיוון הנכון. אני בת 18. אני יכולה לנסות את זה."

איפה להתחיל? אמנדה ידעה שיהודים מתפללים בבית כנסת. אולי יש בית כנסת בעיר אולימפיה, במרחק של כ-80 ק"מ מביתה. היא גילתה אונליין שבאולימפיה יש בדיוק בית כנסת אחד, ובשבת הבאה אמנדה הייתה שם. יצא ש"הרב" של בית הכנסת הייתה לסבית; היא ושותפתה חגגו את יום השנה ל'נישואיהן' ו"הן התנשקו על הבימה", מספרת אמנדה. "זה ממש לא היה בשבילי."

אמנדה החליטה ללמוד על היהדות מתוך ספרים. היא הזמינה בספרייה המקומית מבחר גדול של ספרי יהדות מסיאטל, בהחלפת ספרים בין ספרייתית. מתוך הספרים היא למדה שהיהדות עוברת דרך האימהות, ושהיא לא תצטרך להתגייר משום שכפי הנראה היא כבר יהודייה. הדבר המעשי הראשון שהיא עשתה בעקבות הגילוי החדש של יהדותה, היה להפסיק לאכול חזיר. סבתא קנטור גילתה די מהר שאמנדה הפסיקה לאכול את קותלי החזיר בבוקר. וכשהיא שאלה אותה מדוע, אמנדה ענתה, "אני פשוט מנסה משהו חדש".

בשנתיים שלאחר השלמת פרויקט השורשים שלה, אמנדה נצמדה ליומן. יום אחד היא ביקרה את סבתה דוריס עם היומן בידיה, ושאלה אותה, "מה זה אומר? האם זה אומר שסבתא הילדר הייתה יהודייה?"

דוריס נכנסה למגננה. היא ענתה בכעס, "אני ממש לא מבינה למה היית צריכה לקרוא את הכל." היא חטפה את היומן מידיה של אמנדה וצעקה, "אם זה מה שאת הולכת לעשות עם המידע הזה, אז את לא צריכה אותו."

זה כבר היה מאוחר מדי. עברו של היומן הפך לעתידה של אמנדה

ארבע שנים אחר כך, דוריס, שסבלה מאלצהיימר עברה לבית אבות. אמנדה ומשפחתה סרקו את ביתה של דוריס, אולם הם לא מצאו שם את היומן. כפי הנראה היא השמידה אותו.

אבל זה כבר היה מאוחר מדי. עברו של היומן הפך לעתידה של אמנדה. במשך השנים הבאות, במהלך לימודיה בסיאטל ואחריהם, אמנדה למדה עם רב, עד שבסופו של דבר הפכה לשומרת מצוות.

העבר מתגלה

בשנת 2002 אמנדה סקרה חברות שונות המתמחות בבניית עצי משפחה יהודיים, ושכרה את שירותיה של אחת מהן. היא שלחה אליה את המידע המועט שהיה ברשותה: אם סבתהּ, הגברת אנה הילדר הגיעה לארה"ב ממינכן-גרמניה בשנת 1939 עם בעלה ג'ורג' הילדר.

ששה חודשים ו-900$ אחר כך, אמנדה קיבלה את התשובות. שם נעוריה של אנה היה טאלן. היא הייתה הבכורה בין ששה אחים. לאביה של אנה הייתה עמדה רבת השפעה בממשלה הגרמנית, עד שהיטלר עלה לשלטון ב-1933. באותו שלב, אביה של אנה השיא את בתו האהובה אנה לשכן נוצרי קרוב, בתקווה שכשעתידם של יהודי גרמניה ייחרץ, אנה תינצל.

חוקי נירנברג ב-1935, ודאי ריסקו את תקוותיו של מר טאלן. החוקים אסרו על גרמנים להינשא ליהודים. גרמנים שכבר נישאו ליהודים היו צריכים להתגרש או לחלוק עמם את עתידם בגטאות. כפי הנראה ג'ורג' הילדר החליט לברוח יחד עם אשתו אל חופיה הבטוחים של אמריקה. בין הקישורים שצורפו למייל של אמנדה, הופיע תצלום הכתובה של הוריה של אנה, שנשמר בקפידה בין מסמכיה של יהדות גרמניה.

על פי ראיון עם גרמני קשיש שהכיר את המשפחה, כל משפחת טאלן נתפסה וגורשה. אף אחד מהם לא שב. המרואיין מנה את שמות אחיה של אנה. הצעיר מכולם נקרא עזרא.

אמנדה נזכרה בחזרתה האובססיבית של סבתה הדמנטית על השאלה: "איפה עזרא? מה קרה לעזרא?"

גדם העץ

העדויות מגרמניה הספיקו כדי לשכנע את בית הדין שאמנדה קנטור אכן יהודייה.

היום אמנדה ובעלה, מתגוררים בירושלים עם בתם התינוקת.

גדם העץ נראה מת – גדוע לחלוטין. אולם כפי הנראה שורשיו עדיין היו חיים, משום שנצר בודד וחדש בקע מהגזע הגוסס. אמנם עדיין יש לו עלים בודדים בלבד, אולם הוא הולך ומתחזק, ובאחד הימים יהפוך נצר זה לעץ איתן.

28/11/2010

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 18 תגובות ב-18 דיונים

(18) יעל ברקאי, 4/1/2011 08:23

מאד מרגש הסיפור . איך אדם מתעקש לדעת זהותו.

(17) שולמית זבולון קסטלניץ, 23/12/2010 15:08

היומן הסודי

עם ישראל חי לנצח נצחים מי יודע כמה יהודים כאלה עוד יתגלו מי יתן וה" יצליח בכל המקרים האלה אמן כן יהי רצון.

(16) אנונימי, 23/12/2010 11:45

מרגש עד מאד

הכתבה יומן סודי מרתקת ומרגשת! שמחתי לקרא אותה וזה מחזק את את המשפט "עם ישראל חי וקיים לנצח נצחים"

(15) פריאל רון, 19/12/2010 17:51

היומן הסודי.

עם ישראל חי! כי האדם עץ השדה. מהעץ הגדוע, יצמחו עוד הרבה מאוד עצים טובים שופעי ענפים שצמרותיהם נישאים אל על ושורשיהם עמוקים לעד. כן יהי רצון.

(14) איילה לוי, 4/12/2010 17:46

גם אני קנטור

מבית-אמא.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub