לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: בא
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




ספור פשוט

ספור פשוט

"בקלות יכול האדם לרמות את עצמו שהוא  צדיק גמור, אם הוא חי בשטחיות ובאופן מלאכותי, ולא לומד את עצמו לעומק" (הרב אהרן שטיינמן)

מאת

"צדיק", "מרן", "גדול הדור". האם תהיה זו חוצפה להוסיף לתארים האלה שזכה להם השבוע הרב שטיינמן גם את התואר "כוכב רשת"? מנהיג הציבור החרדי שנפטר השבוע עסק בבנייה עצמית ובלימוד קרוב ל 104 שנים רצופות, בלי לעצור אפילו לרגע לבדוק לייקים, אבל עם פטירתו – כבש את התקשורת ואת הרשתות בישראל. מיליונים נחשפו לכמה קטעים קצרים אודותיו, שנצפו והושמעו השבוע שוב ושוב. מה סוד קסמם, ובעיקר – מה סוד קסמו?

 

נתחיל בצוואה. נסעתי להלוויה עם כמה טרמפיסטים,ועמדנו כמובן בפקקים בדרך, כשלפתע הוקראה ברדיו צוואתו של הרב. וואו. שניות ארוכות של שתיקה השתררו אחר כך באוטו.

אל תכנו אותי בתארים מוגזמים, ביקש הרב, אל תריבו בגללי, אל תבזבזו כסף וזמן על המצבה ואל תכתבו עליה תארים מרשימים, תקברו אותי בין אנשים פשוטים וכן הלאה.

זו צוואה שמסכמת חיים ארוכים שגם בהם ניסה לחיות כך, בצניעות מוחלטת, בלי שמץ כבוד וגינונים ופוזות.

הרב דב לנדאו אמר במהלך ההלוויה: "יש אנשים שמדברים צרפתית, יש אנשים שמדברים אנגלית, הרב שטיינמן דיבר שפה אחת: שפת האמת".

זה מה שגרם כנראה גם לח"כים מרב מיכאלי ואיציק שמולי לשתף את עוקביהם בצוואתו המלאה. גם מי שרחוק מאוד מעולמו של הרב שטיינמן יכול להתחבר לערכים ששיקף בחייו: פשטות, לימוד, התמדה, רגישות, עדינות. כמה מרענן לדעת שעוד יש בקרבנו דמויות כאלה, הפוכות מסדר היום הציבורי שרצוף לעיתים שחיתות, צעקנות, נהנתנות ושטחיות.

אחת מבקשותיו בצוואה הייתה שלא יינשאו הספדים בהלווייתו. הבקשה קוימה – וכך המעמד עצמו הפך להספד הכי מרשים. לא צריך להספיד אדם שמאתיים אלף איש מטריחים עצמם להיפרד ממנו. זה אומר הכל.

בתקשורת סיפרו כמה היה מנהיג גדול, אבל אוהביו הרבים דיברו השבוע על כמה היה מנהיג קטן: כמה היה נגיש וזמין לכולם – לילדים, לאיש החולה, לזוג שבמשבר, לכל מי שחש מצוקה וקושי. "לא באו אליו בשביל סגולות ומופתים", איבחן מישהו שנהג לפקוד את ביתו, "באו אליו כדי להתייעץ נטו. כדי לשמוע דעה של אדם חכם".

האנושיות הזו לא הופגנה רק כלפי חרדים ליטאים מובהקים, כאלה שתורתם אומנותם. בביתו התקבלו בחיוך גם החרדי העובד, החרדי שמשרת בצבא, חובש הכיפה הסרוגה, וגם מי שלא חובש כיפה ביומיום. אפילו כאלה שעזבו את העולם החרדי התרפקו השבוע עליו ועל דמותו.

הנקודה הזו – היחס לזולת – הייתה המרכזית ביותר במשנתו, והיא לא באה מספיק לידי ביטוי השבוע. נכון, הוא חולל מהלכים והנהיג ציבור ענק. נכון, הוא עלה לכותרות שוב ושוב בהקשרים חדשותיים — למשל, כשהתנגד מאוד להפגנות ולחסימות הכבישים האחרונות — אבל בכל אלה השקיע אולי אחוז מזמנו. האויב האמיתי שלו לא היו החילונים ולא החרדים הקנאים, אלא הכבוד, הגאווה, האגו.

על משימת התיקון העצמי הזו הוא דיבר והטיף ונאם באינספור הזדמנויות. הנה ציטוט אחד שמייצג את תפיסתו – שלפיה אין לחפש כל הזמן מה לא בסדר אצל האחרים, אלא מה דורש שיפור אצלך: "כשמדברים על "חילונים" אנחנו אומרים שהם צריכים לחזור בתשובה, שהם אוכלים נבלות וטרפות, וחושבים שאנחנו לא אוכלים נבלות וטרפות. אבל יש נבלות וטרפות שגם אנחנו אוכלים: שנאת חינם, מחלוקת, כל הדברים שבין אדם לחברו".

ולכן, עד כמה שזה יישמע מוזר, הרב שטיינמן נפטר צעיר מדי. לפני שהספיק להנחיל עוד יותר את המורשת הזו לחברה הישראלית.

עוד קטע פופולרי, שהועבר ונשלח וצוטט רבות, ושגם התקשורת החרדית התרפקה עליו השבוע, הוא מונולוג קצר של רזי ברקאי בפתיחת תוכניתו בגלי צה"ל, יום אחרי ההלוויה. על רקע הצלילים המוכרים של פתיח התוכנית הזו כבר נשמעו בעבר מונולוגים רבים נגד הציבור החרדי. ופתאום, אמר רזי כך: "אתמול לקח לי שעתיים להגיע הביתה מגלי צה"ל לבית שלי. בדרך כלל זה לוקח לי 20 דקות. קיללתי. אבל אז ראיתי לנגד עיניי אלפים, אלפים, צעירים ומבוגרים, משאירים את המכונית שלהם בשולי הכביש וצועדים לבני־ברק. הם הלכו חמישה ולפעמים עשרה קילומטרים ברגל.

היה ברור שהם לא יספיקו להגיע בזמן, ובכל זאת הם הלכו. ואת כל הדרך הזו הם היו צריכים לעשות כמובן אחר כך בכיוון ההפוך. זה היה סוריאליסטי, וגם מעורר השתאות. פעם, כשהייתי ילד, הייתי הולך ברגל לאצטדיון רמת־גן כדי לראות מקרוב את חודורוב. בחיים לא הייתי הולך ברגל להלוויה של זקן בן 104. הקללות שלי התחלפו בסוג של קנאה במסירות הזו".

רזי העביר את תחושתם של רבים: מי האיש הזה, שאלו עצמם רבים השבוע, ואיפה הוא היה עד היום? למה אנחנו שומעים תמיד רק על קיצוני בית־שמש או על חוסמי הכבישים, ועד כמה הם בכלל מייצגים? 364 ימים בשנה מסבירים לנו מה לא בסדר אצל החרדים. פתאום ליום אחד, עצרה החברה הישראלית להתפעל ממה שכן.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".

17/12/2017

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) מירי, 21/12/2017 06:35

מרגש!

תודה על מאמר מעורר השראה. אשרינו שצדיק זה היה בדורנו!

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub