לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




בא לשכונה בחור חדש

בא לשכונה בחור חדש

על רוני דניאל, השבת, ועל שינוי מגמה בחברה הישראלית.

מאת

כולם דיברו השבוע על רוני דניאל.

אני רוצה לדבר קודם כול על המקום והזמן שבהם הוא אמר את דבריו: אולפן שישי, שידור חי, ליל שבת קודש. זה לא עניין טכני, זה מהותי. אני באמת ובתמים חושב שאם הוא היה בזמן הזה סביב שולחן השבת, הוא היה מרגיש, אישית, במקום טוב יותר.

לשמחתי, אני לא היחיד שחושב שבזמן הזה של ליל שבת, אולי הפריים-טיים צריך להיות קידוש ונטילת ידיים ולא אמנון אברמוביץ'. העיתון 'גלובס' פרסם השבוע כתבה מענינת שכותרתה: "ירידה חדה ברייטינג של מגזיני החדשות בליל שישי". כתב התקשורת לי-אור אברבך מסביר שם איך המהדורות המושקעות ביותר הולכות ומאבדות צופים משבוע לשבוע. בשנת 2013 צפו בשידורים האלה כ 50 אחוזים מהצופים, והיום – כ-45 אחוזים. מדובר בירידה דרמטית ובשורה התחתונה, הוא קובע: זו כבר לא מדורת השבט. רוב הישראלים לא צופים בטלוויזיה בליל שבת.

בוועדה הישראלית למדרוג מסבירים שלא מדובר רק בצופים הדתיים, אלא במגזר עצום של מסורתיים שמעדיף לשבת בחיק המשפחה ולכבות את מקלט הטלוויזיה. אברבך מראיין מומחים רבים על המגמה ומנסה להבין מה קורה כאן. הוא מזכיר גם את אורי אורבך ז"ל, שנלחם בתופעת ה"צולם ביום חול" וקרא לכל הדתיים לא להסכים להצטלם, גם לפני כניסת השבת, לתכניות שישודרו בשבת.

ועכשיו לרוני דניאל עצמו. כמה שעות אחרי ההתפטרות הדרמטית של בוגי יעלון, הפרשן הצבאי הוותיק של ערוץ 2 הודיע שהוא לא יודע אם ירצה שילדיו יישארו בארץ. האמת? אני מאמין לו. אני לא מבין למה הוא גרף כל כך הרבה גלים של ציניות וביקורת מהימין ומהדתיים. בן אדם מדבר מדם לבו, מספר שהוא הולך ומאבד את הקשר שלו למולדתו, ובתגובה רק לועגים לו עוד יותר – וגורמים לו להשתכנע עוד יותר במסקנותיו הראשוניות.

הרי הסיפור הוא לא רוני דניאל. הוא רק סימפטום. הוא בן כמעט 70, בוגר קיבוץ מעוז חיים, שהתגייס לנח"ל בשנת 56', ובמלחמת יום כיפור כבר שידר ל'קול ישראל'. תחשבו עד כמה צה"ל, צה"ל שלו, משתנה לו מול העיניים. ואם מסתכלים על התמונה הרחבה, אני חושב שמה שחסר בכל מהלך חילופי האליטות החשוב שמתרחש בחברה הישראלית, הוא מה שאפשר לכנות "חמלת מנצחים".

תבינו אותם. קבוצת אנשים חיה כאן בתחושה של "לשלטון בחרתנו", במשך שנים.הייתה כאן אליטה אחת ויחידה. היא קבעה. המדינה זה היא. כובע טמבל, פלמ"ח ופלאפל, וזהו. הישראלי האנטי-גלותי והאנטי-דתי הזה היה המודל, ומי שלא התאים לו, שילך הביתה. והנה, פתאום, דברים משתנים. בפוליטיקה, בתרבות, בצה"ל, באקדמיה וגם סתם ברחוב. הרוני דניאלים מסתכלים מסביב ומשתאים (ואגב, הוא ממש לא הגרוע שבהם. להפך. הוא תמיד נראה לי כמו ביטחוניסט טוב, כמו בוגי כזה. אולי לכן הוא לקח קשה כל כך את פיטוריו).

פעם אחר פעם הם מופתעים לגלות שבא לשכונה בחור חדש, ועוד אחד, ועוד אחד. לא פלא שהנימוק של דניאל לעזיבת הארץ לא היה בעצם נימוק. הוא רק הזכיר שמות של שלושה אנשים: זאב אלקין (רוסי), מירי רגב (מזרחית) ובנצי גופשטיין (דתי). הם אחרים. הם זרים. ופתאום הם מקבלים נוכחות ומיקרופון ובמה ונראוּת. שלושתם לא האנשים הנערצים גם עליי לפעמים, אבל לא אעזוב את הארץ בגללם. לא חלמתי לעזוב גם כששולמית אלוני הייתה שרת החינוך.

אבל בעצם, מה בכלל הקשר בין אלקין ורגב, שנבחרו בצורה דמוקרטית ומייצגים ציבור עצום, לראש ארגון להב"ה הקטנטן? למה בכלל רוני דניאל כרך אותם יחדיו במילותיו? למה הוא כורך אותם יחד בראשו ובמחשבתו? האם כל הטיפוסים האלה, כל ה"לא משלנו" האלה, הם בדיוק אותו דבר?

בהמשך דבריו העגומים הוא התוודה שמה שמפריע לו כל כך זה ש"אתמול גופשטיין ואנשיו הפגינו מחוץ לבית של יעלון". האם זו סיבה לעזוב את הארץ? מה בעצם הבעיה בהפגנה (שאני בטוח שהייתה פצפונת)? זו לא זכות דמוקרטית, להפגין?

אבל רגע, הנה גם אני מצטרף לכל מי שענה השבוע לרוני דניאל ותקף אותו בחזרה. כל מי שהסביר לו איך המתנחלים לא איבדו תקווה אחרי הגירוש מגוש קטיף, ואיך החרדים לא יעזבו אלא יפגינו ויילחמו על זכויותיהם, ואיך התנועה הקיבוצית של פעם ידעה לשלם את המחיר של החיים בארץ וכו' וכו' וכו'. כמה זה מפתה לעשות זאת, וכמה – לדעתי – זה לא נכון. צריך להביןאת הציבור הזה, ששלט פה ללא מיצרים, ועשה כל כך הרבה למען המדינה שלנו. להודות להם על הטוב שעשו.  תחשבו על ההרגשה: הם מדברים להם באולפנים שלהם, עם החליפות והאיפור, כמו שהתרגלו, אבל לאט לאט הקהל נוטש ובוחר – במקום להאזין שוב לכמה רע כאן – לשיר "שלום עליכם" ו"אשת חיל". את מה שאנחנו רואים כדמוקרטיה, הם רואים כ"התבהמות של החברה הישראלית". את החזרה של עם ישראל למורשתו הנצחית, הם רואים כ"עדר של בהמות" וכ"מנשקי מזוזות". צריך באמת, מעומק הלב, להשתתף בצערם על מות הבלעדיות. לא לשמוח לאידם. לא להשתיק ולהתנשא. לא לעשות להם את מה שהם עשו לאחרים כל השנים האלה.

(הדברים הובאו מתוך הטור של ידידיה מאיר, "בשבע")

31/5/2016

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 7 תגובות ב-6 דיונים

(6) דיני, 2/6/2016 13:24

דוקא נוטה להסכים עם 1

כעורכת האתר הדי חדשה (6 חודשים אחרונים) אני נוטה להסכים שעקרונית המאמר הזה לא מייצג את הקו המנחה שלנו באתר, שהוא להוסיף ידע ביהדות והעברת מסרים ערכיים יהודיים שכל אחד יכול להתחבר אליהם- דתי ולא דתי כאחד. אך מאחר שאני מתלמדת באתר ובצבור הקוראים, ומאחר שאני מכירה אישית את הכותב של המאמר והוא לחלוטין לא אדם מתלהם ולהפך, הוא אוהב ישראל אמיתי על גווניו, החלטתי להעלות מאמר שכתב לעיתון אחר ("בשבע" , ולכן לא יכולתי לערוך) לתת לו במה, ולראות מה הן התגובות. ובכן, תודה שהגבת!!

(5) לא רק רוני דניאל..., 2/6/2016 11:18

גם חלק מהמגיבים כאן סובלים מאותה בעיה...:-)

(4) אני, 2/6/2016 05:14

טור מתחסד שלא מרצונו.

הכותב הסימפטי נופל לאותו בור שעליו הוא מתריע בכתבה. וזה בא לידי ביטוי למשל בתגובה 2. אין יותר גרוע עבור דניאל ומרעיו ושטופי המוח האזרחיים הנגררים אחריו בנאמנות מלקבל את החמלה (החונקת) הזו. להכריז בפומבי ש'אוי אוי אוי אוי הפועל שוב הפסידה, בואו נחבק אתכם מפסידים חמודים שלי' - רק מרתיחה את דמם הרבה יותר. ולמה? כי מכיון שידוע שהמאבק הוא דתי יהודי ולא שום דבר אחר - הרי המאבק הוא רגשי. האליטה הזו ומליוני נגרריה בנתה את זהותה ותשתית קיומה על ההתנתקות המתנשאת והבועטת מהיהדות על כל גווניה וזרמיה. ופתאום לדחוף להם את מלאכי השלום ולהכריז כי אם היו סביב שולחן שבת היה הכל אחרת (מה שנכון! אבל הם כה רחוקים מבשלות והבנה של כל זה) - זה מרחיק אותם לעכו"ם במהירות האור. גם אם שולחן השבת הוא קרנות המזבח עבורם מבלי שהם יודעים זאת כלל. אבל לא כל אמת צריך להגיד בפרצוף. היא סתם בטלה בשישים ומתמסמסת והשנאה מתגברת. ולעצם עניין נצחון הבחור החדש: מכל המשפט הזה רק דבר אחד נכון. זאת אכן שכונה. אבל הבחור החדש/ישן עדיין מדדה מאחור. הקרן לישראל חדשה ושתיל עושות שמות! שמות! במשרד החינוך ונגזרותיו. וזה העיקר. רק אחרי זה התקשורת. בחינוך עובדים בחריצות נמלים סוכני החינוך מחדש ומשנים תכנים ושוטפים המוח עם דוקטרינת השיוויון וקבלת האחר הערמומית והמתבוללת. הכל נגוע. מערכי השיעור, הספרים המשוכתבים, המפות, התכנים ,המורים עצמם ברובם כבר זומבים של התעמולה. הכל נגוע. הגנים בתי הספר האקדמיה המרכזים הקהילתיים המתנסים חוגי ההעשרה פעילות הפנאי תנועות הנוער וגינות השעשועים. הכל נגוע בדוקטרינת החברה האזרחית. גם המדרשיות הרפורמיות המזדחולת במסווה של שיוויון ואחווה וגם הפמינזם החדש הבוטה ומרעיל המשפחות. הכל נגוע. והכל מגוייס למטרה אחת. טאטוא היהדות מארץ היהודים. והדיבורים על רוני ותסכוליו (גם אם תסכוליו ציבוריים ומהדהדים דקה וחצי יותר מזו של אדם מהרחוב) הם עדיין לא שינוי מהותי בחברה. כדאי לפתוח את העינים ולא להתהלל כמפתח. יש דרך עצומה וארוכה לעשות. השנאה המבעבעת של הרוני דניאלים אכן מצביעה על ערעור מסויים של ההגמוניה. אך בעיקר חושפת את מחלת הנפש האוטואנטישמית. ואת פחד המוות שלהם לאבד לא רק את השליטה אלא גם את הזהות ומשמעות הקיום. בברכה ובהערכה לכותב.

(3) gabisb, 1/6/2016 14:47

david hamelech 15 netanya

רק לסבר את אזניכם/ עיניכם לא שלא רואים טלביזיה דוקא בימי שישי שבת באופן כללי יש ירידה עצומה גם במשך כל השבוע בצפיה בחדשות כל הערוצים. זה מאוס לא מענין ורק ללבות את האש זה מה שהם יודעים....

(2) אני, 1/6/2016 13:45

לא לעניין

האמת, לא לעניין בכלל. פרשנות דלה של פרשנות...מאכזב מאוד. היה עדיף אם הייתם משאירים בצד כתבה זו.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub