כיצד הייתם מתמודדים לו אביכם היה נאצי ידוע לשמצה? האם הייתם מתכחשים לו או מקבלים אותו? האם הייתם מכבדים אותו כאב, אך לא כאדם? או שפשוט הייתם משנים את שמכם ומנסים לשכוח את העבר?

בספרה "ילדי הנאצים" חוקרת המחברת טניה קרסניאנסקי את השפעת העובדה שאבותיהם של הילדים היו חברים בכירים במשטר הרייך השלישי ואת האופנים השונים בהם התמודדו הילדים עם מורשת אבותיהם.

בריגיטה האס עם אביה, רודולף

סביר להניח שהקוראים לא שמעו על אף אחד מהצאצאים המוזכרים בספר, אולם הם ללא ספק יזהו את שמות אבותיהם הנאצים: היינריך הימלר, הרמן גרינג, רודולף האס, הנס פרנק, מרטין בורמן, רודולף הס, אלברט שפר ויוזף מנגלה.

אלה היו אחראים לחלק מהפשעים האיומים ביותר בתולדות האנושות. אולם לפי המחברת, הם עדיין שאפו לספק לילדיהם ילדות נורמלית ומאושרת.

היינריך הימלר, ראש האס אס ומתכנן השואה, היה מתקשר הביתה באופן קבוע כדי לשוחח עם בתו הצעירה, גודרון, ונהג לשלוח לה פרחים ושוקולדים. הרמן גרינג הזמין שמלות מפוארות עבור בתו, אדה, ותמיד נתן לה נשיקת לילה טוב לפני השינה.

הרמן גרינג עם בתו אדה

אולם אחרי המלחמה, החיים השתנו דרמטית עבור ילדים אלה, שהיו עד אז עטופים באהבה וזכו לתשומת לב רבה. בן לילה, אבותיהם הפכו מגיבורים לנבלים, והיה עליהם להתמודד עם ההשלכות של היותם ילדיהם של נאצים.

חלק מהילדים לא התקבלו לבתי ספר בגלל שמות המשפחה שלהם; חלקם הפכו לקורבנות לבריונות בחצר בית הספר. אדה גרינג וגודרון הימלר חיו בכלא במשך מספר שנים, לא כיוון שהן נכלאו, אלא כיוון שאמותיהן היו כה נואשות ומלאות חשש אחרי המלחמה, עד שהתחננו למקלט בפני הסוהרים.

עוד בנושא דילמות מוסריות

• צרפת והפלת עוברים עם תסמונת דאון
• הפוקימון שמצאתי על היאכטה של איינשטיין
• האם מוסרי להפיל מטוס חטוף?

הספר מעניין ביותר בתיאור השלב שבו מגיעים הילדים לבגרות ונאלצים להכיר בגודל הזוועה של פשעי אבותיהם. הילדים מתמודדים בדרכים שונות להפליא. גודרון הימלר, וולף הס ואדה גרינג מנסים להגן וללמד זכות על אבותיהם. ניקלאס פרנק מוקיע את אביו. בריגיטה האס מנסה לשכוח את עברה ומרטין בורמן ג'וניור ורולף מנגלה מודים שאבותיהם נתעבים, אך עדיין מקבלים אותם כבשר מבשרם.

למרבה האירוניה, הפרקים המתארים את הילדים שדבקו בטענה לפיה אבותיהם היו אנשים מצפוניים הם איכשהו קלים יותר לעיכול. אנחנו מצליחים "להבין" שוולף הס רצה להאמין שאביו דגל בשלום ושגודרון הימלר מעולם לא הייתה מסוגלת להודות שאביה היה אשם. ילדים אלה מוצאים נחמה באשליות.

קשה הרבה יותר לעכל את הפרקים על הילדים שנאבקו כדי לגשר על הפערים בין הגברים שהם הכירו בתור אבות, לבין המפלצות שהיו אותם הגברים. הקריאה על אותם ילדים מאלצת אותנו לחשוב על האופן שבו היינו אנחנו מגיבים אילו היינו בנעליהם.

בריגיטה האס, משמאל

לדוגמה, בריגיטה האס ידעה שאביה, רודולף האס, מפקד אושוויץ, היה אשם. פשעיו גרמו לה מצוקה כה רבה, עד שאחרי המלחמה היא עזבה את גרמניה, שינתה את שמה, התיישבה בארה"ב באנונימיות ונשבעה לעולם לא לדבר על ההיסטוריה שלה עם איש.

מדוע, אם כך, ביודעה שאביה היה כה מרושע, היא ישנה עם תמונת החתונה שלו מעל למיטתה? מסתבר שהיא פשוט לא יכולה הייתה לשכוח שאביה היה נדיב מאוד כלפיה וכלפי משפחתה.

"הוא היה טוב כלפינו", סיפרה, נזכרת כיצד שיחק עמה ועם אחיה, הקריא להם סיפורי אגדות ולקח אותם לרכב על סוסים.

רולף מנגלה עם אביו יוזף

ישנו גם רולף מנגלה, בנו של הרופא הנאצי הידוע לשמצה, יוזף מנגלה, "מלאך המוות". רולף מנגלה אמר שמעשי אביו החרידו אותו ושדעותיו הפוליטיות האישיות "מנוגדות לחלוטין לאלה של אבי". עם זאת, אף לאחר שרולף התעמת עם אביו בנוגע לפשעיו המחרידים (השניים נפגשו פעם ב- 1977 בברזיל כבוגרים), רולף עדיין לא היה מוכן להסגיר את מקום מחבואו של אביו לציידי הנאצים. כשנשאל מדוע, השיב, "לעולם לא הייתי בוגד באבא שלי. אף אחד בעולם אינו יכול לבקש ממני לעשות זאת".

אין זו משימה פשוטה כלל – ליצור תמונה שלמה ומורכבת, שבה מתקיימים בו-זמנית אהבה, גועל ורגשות קשים אחרים שמילאו את נפשם של חלק מהילדים ביחס לאבותיהם – אולם קרסניאנסקי מנסה בהחלט לעשות זאת.

היא מצטטת, לדוגמה, את מרטין בורמן ג'וניור, שהייתה לו תיאוריה מעניינת ביחס לסיבות שבגינן היה מסוגל לחוש אהבה כלפי אביו. בצטטו מהתנ"ך, אמר בורמן, "הדיבר החמישי דורש רק שילדים יאהבו ויכבדו את הוריהם כהורים, לא כאנשים פרטיים המבצעים תפקיד במסגרת החברה".

למרות שקרסניאנסקי עובדת קשה כדי לסייע לנו להבין את רגשותיהם המורכבים של נבדקיה, חלק מהשאלות המועלות בספר אינן זוכות לעולם לתשובה. הסיבה לכך היא שהיא לא שוחחה עם רוב הנבדקים שלה באופן אישי. למעשה, הצאצא הנאצי היחיד שהעניק לה ראיון היה ניקלאס פרנק, בנו של הנס פרנק, המושל הכללי של פולין הכבושה. באופן לא מפתיע, הפרק אודותיו עשיר מאוד ועונה לחלוטין על השאלה מדוע נקט בעמדה שנקט ביחס לאביו.

הנס פרנק משמאל, ניקלאס פרנק מימין

בקטע מאיר עיניים במיוחד, מספר פרנק למחברת, "לא חלף זמן רב עד שראיתי תמונות של המחנות בכותרות הראשיות של העיתון: ערמות של גופות ערומות, שלדים בסמרטוטים וילדים מושיטים את ידיהם הקטנות כדי להראות את המספרים שלהם... הם היו בערך בגילי, והם הוחזקו כל כך קרוב לטירה בפולין שבה אבי אגר את מצבור הזהב שלו, ושבה אני נהגתי במכונית הצעצוע שלי כמו נסיך. הייתה זו הבנה מחרידה".

דיווחים מטלטלים נוספים ממקור ראשון, בדומה לזה של פרנק, היו מעשירים את הספר. למרות זאת, "ילדי הנאצים" הוא ספר מרתק ואם נתייחס לכך שבניהם ובנותיהם של בכירי הנאצים הם כיום קשישים, קרסניאנסקי מסוגלת לספר את הסיפור מנקודת מבט ייחודית, כזו שמבדילה בין ספרה לבין ספרים אחרים בנושא.