לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




התעלמות לאנשים חושבים

התעלמות לאנשים חושבים

על שפת הבריכה הכתה בי השאלה: לפתוח או לא לפתוח? להגיב או לא להגיב?

מאת

למרות שחלפו מאז יותר מ17 שנה, אני זוכר את השיעור הזה כמו היום. גם כי הוא היה השיעור הראשון בקורס הכתבים של עיתון ’במחנה‘, וגם בגלל מה שנאמר בו. המרצההחביב מאוד, ממש איש נעים הליכות ומאיר פנים – נכנס לכיתה ואמר שיש כאן מן הסתם הרבה חבר‘ה שיודעים לכתוב, אחרת הם לא היו מגיעים לפה, אבל השיעור הראשון בעיתונות הוא לא לדעת מה לכתוב אלא לדעת כמה לכתוב. אתה יכול לעבוד שעות על כתבה נפלאה, מחכימה, עמוקה – אבל אם היא תהיה ארוכה מדי או קצרה מדי, היא לא תיכנס. כי עיתון לא עשוי רק מכתבות. יש גם מודעות, יש תמונות. מספר העמודים מוגבל. חשוב להקפיד. להבין מה העורך רוצה ממך, מה העיתון צריך, ולתת את המוצר המדויק. ולכן, הוא אמר, כדי שתפנימו את זה, אני נותן לכם עכשיו תרגיל ראשון. תכתבו לי מאמר, ממש לא משנה על מה. לא התוכן הוא העיקר אלא הצורה. הטקסט חייב לכלול בדיוק 200 מילים. לא מילה יותר ולא מילה פחות. האמת היא שזה היה מאתגר. עד לרגע ההוא לא ממש הכרתי את הפונקציה של ”ספירת מיליםבוורד. כלומר, ידעתי שיש משהו כזה, אבל הוא היה בשבילי כמו הכיתוב ”הסנקה לספרינקלרים ". אני רואה את זה בכל מקום, זה כנראה משהו מאוד חשוב, אבל אין לי מושג באמת מה זה. בסופו של דבר עמדתי במשימה החינוכית. אני לא מצליח להיזכר עכשיו על מה כתבתי. כאמור, זה לא היה חשוב. אבל הגעתי למספר המבוקש: 200 .בול. מאז, המרצה ההוא הפך אצלי בלי ידיעתו לסמל. אחריו באו עוד מורים לכתיבה, בקורס של במחנה‘ ובכלל, אבל הוא היה הראשון שלימד אותי שבעיתונות לא עוסקים קודם כל בתוכן.

למרצה החביב ההוא לתקשורת קראו יוסי קליין. אין לי מושג כמה מילים מנה המאמר האחרון שלו ב‘הארץ‘, שבו קבע שהדתיים הלאומיים גרועים יותר מהחיזבאללה. זה לא משנה. שני דברים חשבתי לעצמי כששמעתי על השערורייה שיצר: התוכן כן חשוב יותר ממספר המילים, ונחמדות וחביבות זה לא הכול בחיים. והאמת? עלתה בי עוד מחשבה קטנה: האם אני הדתי היחיד שהוא הכיר מקרוב, מאז ועד היום וזה הבסיס למאמר שלו – או שהוא הספיק להכיר מאז עוד הרבה חובשי כיפות ועל סמך המפגש איתם הגיע למסקנותיו הנחרצות? לא ברור איזו אופציה יותר עצובה.

את הידיעה על סערת יוסי קליין קיבלתי באחד הבקרים של חול המועד. אני לא זוכר באיזה יום בדיוק ואיפה הייתי, כי הכול מתבלבל לי. זמנים זה משהו ששייך לעולם היומיום, לשגרה היציבה. בחופשה, כידוע, אין מוקדם ומאוחר. לילה כיום יאיר, ויום כלילה יחשיך. אני רק זוכר שהילדים היו עם מצופים כתומים והיה באוויר ניחוח חזק של כלור. אה, כן, זה היה בבריכה של מלון ניר עציון . אבל רגע, שלא תחשבו שכשאני כותב שהייתי בבריכה זה אומר שהייתי ממש בתוך המים. מה פתאום. שנים לא הייתי ממש בתוך בריכה. למי יש כוח לכל הפרוצדורה הזאת. לעבור לבגד ים, להתקלח לפני, לרוץ יחף על מרצפות לוהטות, לרעוד מקור בכניסה למים, להתקלח אחרי, לרעוד מקור ביציאה מהמים. שיוסי קליין ילך לבריכה. אבל ילדים, משום מה, מאוד אוהבים את כל התהליך הזה שתואר כאן. מה זה אוהבים? אצלנו הם פשוט מכורים לבריכה. משננים בעל פה טבלאות שלמות של מועדי שחייה במלון. הלוואי שאת חד גדיא היו יודעים ככה. אז מה עושים? בדיוק בשביל זה יש הסכמים. אנחנו חיים היום בעידן של גישור. לא כל קונפליקט צריך להוביל לעימות. ובכן, החוזה שלי עם ילדיי פשוט מאוד: אני לוקח אותם לבריכה מתי שרק ירצו, והם בתמורה מתחייבים לתת לי שם שקט מוחלט. זה שאני לא נכנס למים – זה ברור. מי בכלל מדבר על זה. מה שכן נתון למו“מ הוא מספר הפעמים שמותר להם לקרוא לי להסתכל עליהם עומדים על הראש בתוך המים – ולגרום לי להתקף חרדה. אנחנו מסדירים את הדברים מראש, והם בהחלט מכבדים הסכמים. כך שאני יושב לי בצד על כיסא נוח, קורא ספר או עיתון ויכול ליהנות משקט וריכוז מוחלט, בין הפעמים שאני מוקפץ בבהלה לקחת אותם בריצה מהירה מהמים לשירותים שבמלתחות הרחוקות. ובתוך כל זה מגיע הווצאפ עם המאמר הבאמת מקומם של יוסי קליין. אני מבין את זה כבר מציטוט אחד שמופיע בכותרת, אבל יש לי רגע להחליט: לפתוח או לא לפתוח. כלומר ללחוץ על הלינק ולהיכנס למאמר המלא, להיכנס לבריכה המלוכלכת הזאת ולהתחיל לצלול, או להסתפק בשורה שכבר קראתי. האמת שהדילמה הזאת קיימת אצלי תמיד. בכל פעם שכל סדר היום במדינת ישראל משתנה – וזה קורה לאחרונה בתדירות מאוד מאוד גבוהה – בגלל מישהו גס-רוח או גס-שכל או שניהם שכותב או אומר משהו מגעיל, אני שואל את עצמי האם אני הולך להקדיש לו עכשיו את הדברים הכי יקרים בחיי?

אולי זה נשמע קצת מוגזם. אבל כן, אם פורטים את זה לפרטים, אלה באמת הדברים הכי יקרים שיש לנו: קודם כול הזמן. בזמן קריאת מאמר שמעצבן אותנו אנחנו יכולים לקרוא מאמר שמשמח אותנו. או לשמוע שיר שמשמח אותנו. או אפילו לא לקרוא ולא לשמוע ולא לקלוט שום מידע חדש, אלא סתם לשבת רגע בשקט. אין ברירה, בעידן שבו אנחנו מוצפים כל שנייה בעוד מאמר ועוד כותרת ועוד תמונה ועוד ציוץ – חייבים להיות בררניים. איפה הימים שבהם בזבוז הזמן של קריאת עיתון היה כאורך בזבוז הזמן של קריאת עיתון? הרי בימינו אפשר להקדיש לזה את כל היום וכל הלילה, פשוטו כמשמעו. אבל מעל הכול, האם אני הולך להקדיש לכל כותב אלמוני, או אפילו מפורסם, את מחשבותיי, את לבי, את עצביי, את ה“מוחין“ שלי? למה? למה זה מגיע לו? למה מי הוא שישתלט לי עכשיו על כל סדר היום?

מצד שני, אני תמיד חושב לעצמי, זה לא כל כך פשוט. אולי צריכים לענות לו? הרי יש דברים שאסור להתעלם מהם. חייבים להשיב מלחמה שערה. בשביל מה יש לי תוכנית ברדיו? טור בעיתון? אלא שהפעם לא היה לי לא טור ולא תוכנית. סערת יוסי קליין פרצה לחיינו כידוע באמצע חופשת חול המועד, בדיוק כשהמציל אמר שצריך לצאת מהמים כי זמן הרחצה של הגברים בבריכה נגמר, ברוך השם. אגב, לפוליטיקאים אין ילדים ונכדים וחול המועד? מה פשר ההתנפלות שלהם על כל אמירה טיפשית כזאת? תוך זמן כל כך קצר טרחו ליברמן, נתניהו ואפילו ריבלין לגנות ולחרף ולגדף את קליין, שעד אותו בוקר, בואו נודה, אף אחד מהם לא בדיוק זכר מי הוא. או שאולי זו בעצם הדרך שלהם לברוח מהמשפחתיות הקסומה אבל גם המתישה של החגים? ”עכשיו תורך להשגיח עליהם בטרמפולינה, אני צריך להוציא הודעת גינוי דחופה“.

אז בינתיים לא קראתי את יוסי קליין. 

22/4/2017

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) צי(ו)נית, 26/4/2017 16:59

יגאל, אתה כ"כ חכם, אבל אחי,

אתה גם כ"כ לא טיפש, בור ותמים (אבל בקטע רע...) השקרנים העיקריים לגבי קרקעות, הם לא הציונות הדתית, הם חבריך אהוביך הערבים או בשמם המומצא- הפלסטינאים, ש"קיבלו" את הקרקע מה"שייח", עבדאללה לפני כ100 שנים, כאשר לא הייתה לו שום הסכמה או הכרה בינלאומית וכהרגלם בקודש, לא נגעו ובעיקר לא פיתחו את הקרקע דנן ואז תבעו אותה כשעם ישראל (ביניהם אושיות הציונות הדתית הי"ד), שב לאדמת הטרשים שששה לקראתו ודושנה מרוב אהבה וגעגועים. שמאלני מתיפייף, עצוב לי עלייך ועל שכמותך וגם עצוב לי שבאמתלה מלומדת והומאנית, אתה מגבה את תאריו המזוויעים של כבוד יוסי קליין (זכותו תגן עליו). עכשיו יקירי, לך תלמד הסטוריה ושחרר אותנו מהדילמות שלך.. חג עצמאות שמח באהבת ישראל ציונית חן

(2) יצחק, 24/4/2017 08:26

חטיפה

זה כאילו חטפת לי את המילים מהפה, בלי הקטע של הבריכה.

(1) יגאל גרנות, 23/4/2017 20:27

כנראה שיוסי קליין לא היה מורה כל כך טוב.....

אדון מאיר שלום! אני מבין שכתבת כאן כתבה עם הרבה יותר מילים מ-200 ולא אמרת כלום על יוסי קליים או על התוכן של המאמר שלו - יכול להיות שזה משום שאין לך מה לענות לטענותיו העניניות? (אני לא מתכוון להשוואות ולקללות)? הרי הציונות הדתית, זו שמדברת איתי כל הזמן על רוחניות ומוסר ועוד כל מיני מילים יפות שכחה מזמן מה הן 7 מצוות בני נח ומה הן אומרות, החליטה כבר מזמן שהמצווה החשובה ביותר בתורה היא מצוות ישוב א"י ובשבילה מותר לשכוח את כל ציוויי התורה האחרים (הרי אדון ולרשטיין הצדיק היה זה שאמר בפה מלא ובגלוי שבכל הקשור לענייני הקרקעות ביהודה ושמורון הוא אכן שיקר וזייף ושתבעו אותו), הערכים האוניברסליים עליהם אתם מדברים תופסים רק לגבי יהודים (כי ערבים כידוע אינם בני אדם שאפשר ללדת לידם למשל), אנשי הציונות הדתית ה"קדושים" מתנהלים במדינה ממש כמו הקיבוצניקים בזמנו - אנחנו העילית שבעילית ולכן החוקים הרגילים לא חלים עלינו (הדוגמאות הספציפיות - רשומות אצלי) ועוד כהנה וכהנה - העיקר שהחילונים הם בבחינת "תינוק שנשבה" שה"מיכל" שלהם ריק ואילו הציוני הדתי הוא זה שיושב בפסגת הפסגות. ממה נעלבת כל כך מר מאיר? מהאמת? או שמא אינך מכיר את המילה הזאת יותר (לך תראה מה כתוב בספר המפואר אותו אתם מלמדים בישיבות כספר היסטוריה אמין - אסופת המאמרים לכבודו של זרח ורהפטיג. תקרא את מאמרו של פרופ' מנשקה הראל ואת מאמרו של חיים משגב ותראה כיצד משקרים במצח נחושה גם ביחס להיסטוריה העתיקה וגם ביחס להיסטוריה החדשה?

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub