רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אקטואליה

אהבה עיוורת לארץ ישראל

ל׳ בשבט ה׳תש״ע ל׳ בשבט ה׳תש״ע 14/02/2010 | מאת חנה וייסברג

"נכון, בארץ קשה לי עם כל מיני דברים, אבל עכשיו, כשאני בארצות הברית, אני כבר מתגעגעת הביתה."

אמנם נולדתי בארצות הברית, אבל עד שהגעתי לשם בשבוע שעבר לחתונת אחי, עברו למעלה משלוש שנים מאז הנחתי רגל על אדמת אמריקה. לכן אני מניחה שדי טבעי שעברתי עכשיו איזשהו הלם-תרבות.

ההרגשה הזאת התחילה כשיצאתי לקניות ושאלתי את מנהל הסופרמרקט אם הוא מוכר גומיות לשיער. הוא עבר מתחילת אגף הטיפוח עד לסופו, סורק את המדפים בעודו מעסה את סנטרו מתוך ריכוז עמוק. "אני חושש שלא", הוא התנצל לבסוף, "מצטער מאוד." בישראל, חשבתי, המנהל היה פשוט מצקצק בלשונו, מנענע בראשו וממשיך לדרכו.

בשבת, יצאתי עם הילדים שלי לגן-שעשועים קרוב. הגן הענק הזה היה אוצר של מגלשות, נדנדות וארגזי חול, מלבד בריכת-שכשוך קטנה חינם לילדים, ומעל לכל, הוא היה ריק וחיכה רק לילדים שלי. בישראל, חשבתי, אף פעם לא ראיתי כזה גן-שעשועים, ואילו היה, הוא בטח היה גדוש בילדים וזרוע בעטיפות של ארטיקים.

ואז הגענו לקוטג' החדש של חמי וחמותי. כשאני כותבת את זה, אני יושבת ליד אגם ירקרק שנח בין עצי אדר גבוהים, מעלה אדוות עדינות עם הרוח הקלה, ומשקף את טורי העצים הרצופים לאורך גדותיו. כל כך מקסים שזה כמעט לא מן העולם הזה.

אבל למרות כל התנאים המשופרים שמציעה ארה"ב, אני מתגעגעת הביתה

קודם כל, אני מתגעגעת לקדושה וליהדות שהן חלק כל כך גדול בחיי היומיום בישראל. למשל, בסוּפּר הירושלמי שבו אני עורכת את קניותיי, 'שירות לקוחות' אמנם נשמע כמו מושג זר, אבל אני כל כך אוהבת לראות איך שהחנות תוססת ומשתנה לפי לוח השנה העברי, עם שולחנות עמוסי פירות יבשים לפני ט"ו בשבט, ערמות של עוגיות קוקוס לפני פסח והררי תפוחים ודבש לפני ראש השנה. אני אוהבת את המוכרות החסידיות הכבוּדות שמנווטות בלי חשש את קהל ההמונים של ערב שבת, ואת מוכר הביצים שתמיד נפרד ממני בחיוך ובברכת "שבת שלום ומבורך".

אני אוהבת לגור במקום שבו האנשים דואגים זה לזה כמו משפחה. ברחוב שלנו, למשל, יש גינת משחקים שכולם קוראים לה "הגינה עם המגלשה האדומה", כי מגלשה אדומה קטנה ונדנדה הן כל מה שיש בה. רוב האמריקאים אפילו לא היו מחשיבים את זה כגן-שעשועים, אבל העובדה הזאת לא גורעת מהקִרבה שתריסר (או יותר) הנשים שמתאספות שם מדי אחר צהריים, מרגישות זו כלפי זו.

אני אוהבת את ארץ ישראל כי היא שלי, כי היא פועמת ביותר קדושה מכל מקום אחר על האדמה הזאת

בגינה הזו אִרגַנוּ קבוצת תהלים שכונתית למען חברה קבועה בגינה-עם-המגלשה-האדומה שנזקקה להשתלת ריאות. זה המקום שבו אנו משוחחות על מעונות יום ורופאי ילדים, ועל הגיל הנכון לעבור למזון מוצק. זה המקום שבו חברותיי-לספסל בגינה קוראות לי בשמי כשאני מתיישבת ביניהן, בדיוק כמו חברותיה של נורמה ב"חופשי על הבר" בטלוויזיה.

אני אוהבת גם לחיות בארץ שאני מרגישה שהיא שייכת לי. אני מתגעגעת, למשל, ליער ירושלים שדרכו אני עוברת בכל פעם שאני לוקחת את בתי הגדולה מבית הספר. מובן שיש עוד חורשות מרשימות בעולם, כמו זאת שאני רואה בזמן שאני כותבת שורות אלה, אבל זאת של ירושלים קרובה יותר ללבי.

אני אוהבת אותה כי היא שלי, כי כבר לפני 3000 שנה הבטיח א-לוהים לי ולילדיי את ארץ ישראל; ובגלל זה, כל גבעת טרשים וכל גיא אורנים וכל שדה חמניות הוא, במידת מה, חלק ממני.

אהבה עיוורת

אפשר להשוות את הקשר שלי לישראל, לעומת כל יתר הארצות בעולם, להרגשה שלי במסיבת הסיום בגן הילדים של בתי, הַלל. מכל 25 בנות גילה של הלל, יתכן שהיו כאלה שזכרו טוב יותר מבתי את מילות השירים, או שהקוקו שלהן לא נטה הצידה, או שהחולצות שלהן לא היו חצי-בתוך-וחצי-מחוץ לחצאית, כמו של בתי.

אבל האמת היא שאפילו אם הייתה ילדה כזאת, זה לא היה משנה, מכיוון שהלל הייתה הילדה היחידה שראיתי באותה שעה, כשאני שולפת שוב ושוב ממחטות מתוך התיק ובוכה מרוב גאווה.

כי אני אוהבת אותה. כי א-לוהים נתן את הילדה הזאת לי ולבעלי, ולא לאף אחד אחר. כי אהבתי לבתי מעוורת אותי למעלותיה של כל ילדה אחרת בת 6, בעולם כולו.

וככה אני מרגישה כלפי ארץ ישראל. אני אוהבת אותה כי היא שלי. אני אוהבת אותה כי האנשים שלי שם. אני אוהבת אותה כי היא פועמת ביותר קדושה מכל מקום אחר על האדמה הזאת.

נכון, היא איננה מושלמת. אבל למה אני צריכה שלמות אם היא הבית שלי?

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן