זה היה הישג שאיש לא הצליח לשחזר מאז. 50% מהצופים בחרו לחכות יחד עם דודו טופז לחייזרים שהבטיח להוריד באותו ערב. כולם עקבו אחר הספירה לאחור - מי בגיחוך ומי במתח, מי ממבטחי מושבו על הספה בסלון, ומי מעם החלון הפתוח הצופה אל שמי הלילה המכוכבים. יבואו או לא יבואו?

בסוף הגיעה חייזרית קופצנית אחת, ששאלה בקולה הצפצפני-לגלגני של ציפי, תגידו, באמת האמנתם שיגיעו חייזרים?

עם ישראל לא ממש האמין, אבל בכל זאת לא הוריד את העיניים מהמרקע.

אותם רגעי שיא של הספירה לאחור, פתחו למעשה את הספירה האישית לאחור של דודו טופז. מהפסגה, כפי הנראה, אפשר רק לרדת.

והוא ירד.

איננו יודעים היכן בדיוק מונחת האמת, ואיננו מוסמכים כמובן לדון בכך. אולם מותו הטראגי של "אלוף הרייטינג" מעורר אותנו לחשוב קצת על אותו רייטינג אשר על מזבחו עולים ונופלים בני אדם?

החברה המערבית הרגילה אותנו לחשוב במושגים של פרסום ותהילה. למרות שהמציאות טופחת על פנינו שוב ושוב ומגלה את הסלבריטאות האומללה במערומיה, קשה לנו מאוד לשנות את הפונקציה עליה גדלנו: פרסום+עושר=הצלחה. ומה שיותר, יותר טוב.

כך התפתחה תרבות אגרסיבית ומציצנית שטופחה על ידי אשליית הרייטינג הגדולה. למרבה האירוניה, קרבנותיה הגדולים של השיטה אינם הצופים (אם כי היא מכה גם בנו ללא רחם), אלא דווקא הבדרנים ואנשי התקשורת עצמם. אנשים שכל הווייתם מוגדרת על פי רצון הקהל. אנשים שמרגישים אהובים רק כשההמונים מריעים להם, ובודדים ברגע שהאורות כבים, גם אם עושרם הכלכלי נותר עמם. אנשים שמעסיקיהם טופחים להם על שכם כל עוד הם מספקים את הסחורה, אולם לא מתביישים להשתמש בהם כמקור לרייטינג כשכוכבם צונח פתאום.

זה שמריעים לך, זה שיש לך רייטינג נפלא – ממש לא אומר שמישהו אוהב אותך

כך הפך טופז ל"כוכב" החדשות. כן, גם בנפילתו הכואבת הוא המשיך לספק את הסחורה הקדושה – אחוזי צפייה גבוהים. ואנחנו בחרנו לצפות. אנחנו בחרנו להתבונן בתצלומי התקריב. אנחנו בחרנו לקרוא את המאמרים הרבים שדשו בהצלחותיו ובנפילותיו, ותוך כדי כך, ממש בלי שהתכוונו, קבענו שוב במו עינינו את שיעורי הצפייה ואת רמת הרווחים של אילי התקשורת. אולם הפעם טופז לא קיבל שום אחוז מהרווחים – רק קיתונות של בוז ולעג. והוא לא היה הראשון, וכפי הנראה גם לא האחרון.

יחד עם הנפילה מתגלה לכל כוכב נופל אמת עגומה נוספת. זה שמריעים לך, זה שיש לך רייטינג נפלא – ממש לא אומר שמישהו אוהב אותך בכלל. אהבה אמיתית מוכיחה את עצמה דווקא ברגעים הקשים. הורים לא יעזבו את בנם שכשל, אלא יעשו הכל כדי לעודדו ולהפיח בו תקווה לעתיד טוב יותר, ונכון יותר. ומתוך מיליוני הצופים שהעניקו לדודו משכורת שמנה ודירוג גבוה, כמה מעטים היו אוהביו האמיתיים, אשר שמרו לו אמונים ברגעי הייאוש הבדידות והקושי הגדולים ביותר.

אשליית הרייטינג אינה שונה מבועות אשליה אחרות. עושר, כשרון, יופי, בית ענק, מכונית ספורט נוצצת, ילדים שפוסעים בתלם, משרה מכובדת, מעמד חברתי... כל אלה דברים שיכולים להיעלם ולהשתנות בין רגע, ולהותיר אותנו מבולבלים במקרה הטוב, ומיואשים וחסרי תקווה בגרוע.

לעיתים צריך לעצור ולחשוב כיצד אנו מודדים את ערכנו העצמי ומהם מדדי ההצלחה שלנו. האם מדובר במדדים אמיתיים פנימיים, מהותיים וקבועים או במדדי אשליה שבירים התלויים בגורמים חיצוניים וברי שינוי?