זה היה הישג שאיש לא הצליח לשחזר מאז. 50% מהצופים בחרו לחכות יחד עם דודו טופז לחייזרים שהבטיח להוריד באותו ערב. כולם עקבו אחר הספירה לאחור - מי בגיחוך ומי במתח, מי ממבטחי מושבו על הספה בסלון, ומי מעם החלון הפתוח הצופה אל שמי הלילה המכוכבים. יבואו או לא יבואו?
בסוף הגיעה חייזרית קופצנית אחת, ששאלה בקולה הצפצפני-לגלגני של ציפי, תגידו, באמת האמנתם שיגיעו חייזרים?
עם ישראל לא ממש האמין, אבל בכל זאת לא הוריד את העיניים מהמרקע.
אותם רגעי שיא של הספירה לאחור, פתחו למעשה את הספירה האישית לאחור של דודו טופז. מהפסגה, כפי הנראה, אפשר רק לרדת.
והוא ירד.
איננו יודעים היכן בדיוק מונחת האמת, ואיננו מוסמכים כמובן לדון בכך. אולם מותו הטראגי של "אלוף הרייטינג" מעורר אותנו לחשוב קצת על אותו רייטינג אשר על מזבחו עולים ונופלים בני אדם?
החברה המערבית הרגילה אותנו לחשוב במושגים של פרסום ותהילה. למרות שהמציאות טופחת על פנינו שוב ושוב ומגלה את הסלבריטאות האומללה במערומיה, קשה לנו מאוד לשנות את הפונקציה עליה גדלנו: פרסום+עושר=הצלחה. ומה שיותר, יותר טוב.
כך התפתחה תרבות אגרסיבית ומציצנית שטופחה על ידי אשליית הרייטינג הגדולה. למרבה האירוניה, קרבנותיה הגדולים של השיטה אינם הצופים (אם כי היא מכה גם בנו ללא רחם), אלא דווקא הבדרנים ואנשי התקשורת עצמם. אנשים שכל הווייתם מוגדרת על פי רצון הקהל. אנשים שמרגישים אהובים רק כשההמונים מריעים להם, ובודדים ברגע שהאורות כבים, גם אם עושרם הכלכלי נותר עמם. אנשים שמעסיקיהם טופחים להם על שכם כל עוד הם מספקים את הסחורה, אולם לא מתביישים להשתמש בהם כמקור לרייטינג כשכוכבם צונח פתאום.
זה שמריעים לך, זה שיש לך רייטינג נפלא – ממש לא אומר שמישהו אוהב אותך
כך הפך טופז ל"כוכב" החדשות. כן, גם בנפילתו הכואבת הוא המשיך לספק את הסחורה הקדושה – אחוזי צפייה גבוהים. ואנחנו בחרנו לצפות. אנחנו בחרנו להתבונן בתצלומי התקריב. אנחנו בחרנו לקרוא את המאמרים הרבים שדשו בהצלחותיו ובנפילותיו, ותוך כדי כך, ממש בלי שהתכוונו, קבענו שוב במו עינינו את שיעורי הצפייה ואת רמת הרווחים של אילי התקשורת. אולם הפעם טופז לא קיבל שום אחוז מהרווחים – רק קיתונות של בוז ולעג. והוא לא היה הראשון, וכפי הנראה גם לא האחרון.
יחד עם הנפילה מתגלה לכל כוכב נופל אמת עגומה נוספת. זה שמריעים לך, זה שיש לך רייטינג נפלא – ממש לא אומר שמישהו אוהב אותך בכלל. אהבה אמיתי מוכיחה את עצמה דווקא ברגעים הקשים. הורים לא יעזבו את בנם שכשל, אלא יעשו הכל כדי לעודדו ולהפיח בו תקווה לעתיד טוב יותר, ונכון יותר. ומתוך מיליוני הצופים שהעניקו לדודו משכורת שמנה ודירוג גבוה, כמה מעטים היו אוהביו האמיתיים, אשר שמרו לו אמונים ברגעי הייאוש הבדידות והקושי הגדולים ביותר.
אשליית הרייטינג אינה שונה מבועות אשליה אחרות. עושר, כשרון, יופי, בית ענק, מכונית ספורט נוצצת, ילדים שפוסעים בתלם, משרה מכובדת, מעמד חברתי... כל אלה דברים שיכולים להיעלם ולהשתנות בין רגע, ולהותיר אותנו מבולבלים במקרה הטוב, ומיואשים וחסרי תקווה בגרוע.
אנחנו נמצאים בראשיתו של חודש אלול. חודש של בחינת מעשינו ובחינת מקומנו בעולם. זה הזמן לעצור ולחשוב כיצד אנו מודדים את ערכנו העצמי ומהם מדדי ההצלחה שלנו. האם מדובר במדדים אמיתיים פנימיים, מהותיים וקבועים או במדדי אשליה שבירים התלויים בגורמים חיצוניים וברי שינוי?
_(hebrew).jpg "הנאצי, ונכדיו היהודים")
(17) אנונימי, 12/9/2009
נפילה על אחוזי הרייטינג
מי שהרג את דודו טופז זה רק הוא את עצמו. דודו מכר את חייו לתקשורת, חיי ממנה, וכך גם קיבל ממנה. מירדף אחר כסף וכבוד של סלב , במקום שלווה נפשית ומשפחתית. לא ידע לומר שלום ותודה כשכבר ממש אבל ממש לא היה רלוונטי. חלוקת המתנות היתה גם כמובן חלק ודרך להתעשרותו, הרי בכך הוסיף גם לעצמו משכורות עתק, ככל שהרייטינג הלך ועלה עם חלוקת המתנות. זה לא נעשה רק למען החברה אלא תרם גם להתעשרות והאדרת אחוזי הסלב של עצמו. הוא הרי לא הראשון שמתאבד עקב החשיפה הטלויזיונית ואח"כ הנפילה שבאה עם ההעלמות ממנה.
(16) מלכה לוי, 8/9/2009
דודו טופז
אלמלאיי כח האמונה לא היה לרגע חושב על התאבדות ומי שהרג אותו זוהי רק התיקשורת
(15) יהודה שפירא, 31/8/2009
על פולחן הרייטינג
ה'תשנ"ו אֵל הַצִּבּוּר אֵל הַצִּבּוּר עוֹמֵד נִשָׂא רוֹאֶה וְאֵינֶנּוּ נִרְאֶה לְפָנָיו עוֹמְדִים-כּוֹרְעִים מְשַׁרְתָיו שְׁלִיחֵי הַצִּבּוּר... כַּנִרְאֶה צְבָא-צַלָּמִים וְחֵיל כַּתָּבִים יוֹם-יוֹם מְבִיאִים לוֹ תַּפְרִיט מִפְּרִי עֵץ הַדַּעַת הֵם לוֹ מְכִינִים תַּבְשִׁיל שֶׁל דִּמוּי אוֹ תַּדְמִית... לַקָּרְבַּן הַיּוֹמִי, הַשְּׁבוּעִי, הַיַּרְחִי אֵל הַצִּבּוּר כָּך מַמְתִּין וְכָל הַנּוֹשְׂאִים מִנְחָה לְפָנָיו עוֹמְדִים לְמוּלוֹ וְקוֹרְאִים : "הִנֵה לְפָנֶיךָ הֵבֵאנוּ מִנְחָה עֲבוּרְךָ לִקַּטְנוּ הַכּל עַכְשָׁיו חַיָּב הַצִּבּוּר כְּבָר לַדַּעַת אֶת הַכּל עָלָיו לֶאֱכל..." וְאֵל הַצִּבּוּר קוֹלֵט כָּל תַּפְרִיט גַּם תַּבְשִׁיל שֶׁל תַּחְקִיר מְפֻקְפָּק בַּעֲבוּר הַסְּקוּפּ יְשַׁלֵם כָּל מְחִיר כִּי 'רֵייטִינְג' הוּא שֵׁם הַמִּשְׂחָק... אָדָם בּוֹ צוֹעֵד...הוֹלֵךְ..וְנִשְׁחָק הוֹלֵךְ...וְנִשְׁחָק וְיֶלֶד קָטָן עוֹמֵד וְצוֹפֶה מוּל מָסָךְ מְאַיֵּם וּמוֹשֵׁךְ רוּחוֹ בּוֹ נִסְעֶרֶת עֵינָיו כְּבָר לָחוֹת וּשְׂחוֹקוֹ אַט הוֹלֵךְ וְדוֹעֵךְ...
(14) בנצי, 26/8/2009
העולם שייך לצעירים...
זה לדעתי עוד נושא עליו יש לדון בהקשר זה. אדם יכול להתעורר יום אחד ולהיות מתוייג כזקן, מיושן ולא רלוונטי. זה גם חלק מהתרבות המערבית.
(13) , 25/8/2009
המאבד עצמו לדעת
מכר קרוב מאוד שלי התאבד בתליה לא עלינו.. והוא גם נקבר בחלקה הרגילה, מכוון שבהתאבדות בתליה ישנה אפשרות כזו שעד יציאת הנשמה שמא הנפטר הרהר בתשובה וממילא הוא נחשב ככל האדם. שנשמע רק בשורות טובות, כתיבה וחתימה טובה!