לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




יהודים וכוח

יהודים וכוח

איפה המוחות הגאוניים של העם היהודי כשמגיעים למדיניות וכוח?

מאת

כשחושבים על מלחמת הקיום המודרנית של ישראל, נראה כאילו הלב הלאומי שלנו ניחן בנאיביות שאין כמותה. ישראל המאוימת כל הזמן על ידי ערבים שמצהירים בגלוי על כוונותיהם להשמיד אותה, מאמינה בחימוש אויביה על מנת להשיג ביטחון רב יותר. הדבר מזכיר את אמירתו המפורסמת של אבא אבן, ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמנצחת במלחמה ואז מתחננת לשלום.

אם אומר זאת בפשטות, אז איפה המוחות הגאוניים של העם היהודי כשמגיעים למדיניות וכוח?

בתוכנית האחרונה בסדרה שנקראת מפגשים יהודיים, עוסקת רות וייס - הפרופסורית הידועה לספרות יידית - בבעיה הזאת, בספר שנקרא 'יהודים וכוח' (Jews and Power). למרות שהבנה שגויה של עקרון תיאולוגי הובילה אותה בדרך משובשת מעט, תמצית האנליזה שלה כל כך רלוונטית למצב הנוכחי, שהעבודה שלה זועקת להיות ספר חובה לכל מי שמתעניין לא רק בקונפליקט הישראלי-ערבי, אלא למעשה בהמשך קיומה של הדמוקרטיה המערבית.

יהודים, מזכירה לנו וייס, תמיד האשימו את עצמם על רוע מזלם, יותר ממה שהאשימו אותם אויביהם. זאת הייתה דרך התגובה לשאלה "איך אלוקים היה יכול לעשות לי את זה?" – אם אנחנו סובלים, כנראה שמגיע לנו. הסיבה שעמדה מאחורי שריפת המקדש מיסודו, הסבירו חכמינו, הייתה שנאת חינם בין היהודים לעצמם. הרומאים היו לא יותר מאמצעי חיצוני. מכיוון שהיהודים מאמינים בכוח עליון – ודאי שאנשים בשר ודם אינם יכולים להביסו. לכן, התבוסה חייבת להיות ברצונו – האויבים בסך הכל מבצעים את רצונו של הא-ל. חולשה אינה חוסר כוח; מדובר פשוט בכוח לקבל את הגזרה האלוקית כפי שנקבעה מלמעלה.

וייס מרחיקה יותר מידי כשהיא גורמת לעניין להיראות כאילו היהדות מטיפה לפסיביות מול הרשע

וייס מרחיקה לכת יותר מידי כשהיא גורמת לעניין להיראות כאילו היהדות מטיפה לפסיביות מול הרשע, ושמלחמה לא יכולה להיות מוצדקת לעולם. זאת כמובן מעולם לא הייתה המציאות. אותה דת שהופכת את השלום למנטרה עליה היא חוזרת שוב ושוב, קובעת גם שלעתים "עת מלחמה". ואכן, ישנם מצבים נדירים שבהם מותרת מלחמה שנקראת "מלחמת מצווה" – מלחמה שממלאת את הרצון האלוקי - "הקם להרגך", אומר התלמוד, "השכם להורגו". אסור אף פעם לבלבל בין רשעות שבאה מבני אדם שמשתמשים לרעה בבחירה החופשית שלהם כדי לבצע פשעים נגדנו, לבין 'קבלת רצון ה' ".

אבל וייס צודקת בהערכתה שההתנהגות היהודית עוצבה על ידי מאות שנות חיים בגולה. היהודים באמת איבדו קשר עם הצורך שלהם להעצים את דרישתם הלגיטימית לשרוד. על היהודים נגזר לחיות כעם ששומר על עצמו בגולה בלי שלושת גורמי הקיום הלאומיים: ארץ, צבא שיכול להגן עליו ושלטון מרכזי. אך למרות שהקיום הניסי של עמנו המפוזר במשך אלפיים שנות הגלות לא הבטיח ביטחון, מקלט או אפילו חיים, יהודי הגולה נקלטו בשל תרומותיהם לחברה ואז גונו, גורשו ו – יעיד "הפתרון הסופי" – נרצחו באכזריות.

האתגר שעמד מול היהודים כאשר חזרו לארצם ב-48, היה האם הם יכולים כעת לכל הפחות לערוך מחדש את האוריינטציה המדינית שלהם. כן, היהודים יכולים לעבד את ארצם, ליפות אותה ולהפוך אותה לנווה מדבר פורח בלב המזרח התיכון. אבל האם הם מסוגלים להתגבר על סלידתם מכוח ועל הצורך שלהם לחפש תמיד את אישור הזולת?

האם היהודים מסוגלים להתגבר על סלידתם מכוח ועל הצורך שלהם באישור הזולת?

כאן נכשלנו פעמים רבות – ואנחנו עדיין ממשיכים להיכשל. למרות האיומים התמידיים על עצם קיומה, מדינת ישראל מסרבת להכיר בכך שלאיבה הערבית-מוסלמית אין שום קשר לגודל גבולותיה, אלא לעצם קיומה. מדיניותה הפוליטית מוכתבת מהצבת משאלת לב בתור אפשרות מעשית. אנחנו מדברים אל האויבים שלנו כאילו יש לנו מטרה משותפת של דו קיום בשלום, כאשר המצב המציאותי בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר בתגובה הפלסטינית של מוסא עלי לבן גוריון, לפני שנים רבות, כשהמנהיג היהודי הבטיח לו שאין לו מה לחשוש מהציונים שמביאים ברכה לארץ ולערבים הפלסטינים: "אני מעדיף", הוא אמר, "שהארץ תישאר עלובה ושוממת עוד מאה שנים, עד שאנחנו נוכל לפתח אותה בעצמנו."

זו שגיאה חמורה להתעלם מכוונותיהם המוצהרות של אויבי ישראל. מסירה חד-צדדית של שטחים נתפשת כחולשה, כמו גם כסימן לכוחו של הטרור להשיג מטרות רצויות. השלום היחיד שיכול לבוא מנטישת הכוח, הוא מנוחת המתים בשלום - אלה שחוסלו בשל חוסר נכונותנו לעמוד מול המציאות.

נראה לי שהמסקנה הרלוונטית ביותר של פרופ' ווייס, היא נקודה שהיא מעלה ממש בסוף הפרשנות הקצרה שלה להיסטוריה היהודית. "לראשונה", היא טוענת ברהיטות, "יכולתם של היהודים לעמוד מול תוקפיהם, משפיעה על ביטחונן של מדינות אחרות באותה מידה כמו על זו שלהם." כמו שניסח זאת ג'יימס וולסי, ראש ה-CIA הקודם, אחרי ה-11 בספטמבר. "עכשיו, כולנו יהודים". מלחמת התרבות בין האסלאם הפנאטי לדמוקרטיה המערבית, מעלה את אותה סוגיה בדיוק. הסדרים, המבוססים על אותו סוג היגיון שיצר את הכניעה של אוסלו, מאיימים על כולנו.

האם לא תהיה זאת אירוניה מוחלטת אם הדרך שבה היהודים, במילותיו של הנביא ישעיהו, יהוו "אור לגויים", תהיה בהיותם תמרור אזהרה לתוצאותיה האיומות של אי ההצלחה להבין את השימוש הנכון בכוח? לכן, זה בדיוק הזמן בו אנו צריכים להקשיב לדברי החוכמה.

22/8/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) , 24/8/2009 02:01

מאמר יפה

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub