רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אקטואליה

באיזו זכות אנחנו כאן?

ה׳ באב ה׳תשס״ט ה׳ באב ה׳תשס״ט 26/07/2009 | מאת שרה יוכבד ריגלר

מדינת ישראל היא פיצוי על השואה או מתנה משמים?

פעם, כשעברתי במקום המשקיף על הר הבית, שמעתי מדריך ערבי מסביר לקבוצת תיירים אירופאית ש"היהודים טוענים ששני בתי המקדש שלהם עמדו במקום הזה, אבל לא נמצאו לכך כל ראיות היסטוריות או ארכיאולוגיות".

מובן שהמדריך הערבי (כמו מדיניותם הרשמית של מצרים ומדינות ערב השונות) שיקר. אינספור הוכחות היסטוריות וארכיאולוגיות מעידות על השלטון היהודי-ישראלי בארץ ישראל משנת 1200 לפנה"ס עד לגלות רומי בשנת 70 לסה"נ (עם הפסקה בת 70 שנה בזמן גלות בבל). אפילו לאחר שהרומאים גירשו בכוח את רוב תושביה היהודיים של ישראל, עדיין נותרה אוכלוסיה יהודית משמעותית בצפון הארץ, עד לכיבוש הערבי במאה השביעית. רק בערות עיקשת יכולה להכחיש את מהימנות שייכותה ההיסטורית של ארץ ישראל לעם ישראל.

בנאומו מעורר המחלוקת של נשיא ארה"ב אובמה בקהיר, נוצר רושם שהעולם היהודי צריך לשמוח מדחייתו החד משמעית של הכחשת השואה הנפוצה בעולם הערבי: "שישה מיליון יהודים נהרגו – יותר מכל אוכלוסיית ישראל היום. הכחשת העובדה הזאת נטולת בסיס, נובעת מבורות ונתעבת."

כפי שכמעט כל הפרשנים בערוצי התקשורת השונים הדגישו, העובדה שהנשיא אובמה הזכיר את השואה בלי להזכיר את "הזכויות הדתיות וההיסטוריות היהודיות" על ארץ ישראל, מעידה שהוא 'בלע' את העלילה הערבית שטוענת שכל מציאותם של יהודים במזרח התיכון אינה אלא תולדה של רגשות אשמה אירופאים על השואה שגרמו להם להעביר ליהודים את ארצם של הערבים הפלסטינים, וכפי מנהגם של האימפריאליסטים האירופאים, הם העניקו ליהודים פיסת אדמה שלא הייתה להם זכות לתת, משום שהיא לא הייתה שלהם אלא של המוסלמים.

אם המוסלמים יכולים לטעון שהשואה מעולם לא הייתה (יו"ר הראשות הפלסטינית אבו מאזן כתב את עבודת הדוקטורט שלו על הכחשת השואה), קל לשער עד כמה הם מתעקשים שמעולם לא היו כאן אלף שנות שלטון ישראלי-יהודי בעבר.

יהודי אינו יכול ליהנות מכמה עוגיות, בלי להודות לא-לוהים על ארץ ישראל ולבקש לשוב אליה

למרות הגַלויות שנכפו על עם ישראל, מעולם לא ויתרנו על הארץ (שהרומאים שינו את שמה ל"פלשתינה" על שם הפלשתים, אויביהם הקדומים של היהודים, כאחד מאמצעי הענישה על מרד היהודים). ההיפך הוא הנכון. בכל יום, שלוש פעמים, במשך 2,000 השנים האחרונות, אנחנו מתפללים "וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו", ו"תשכון בירושלים עירך כאשר דיברת ... ובנה אותה בנין עולם במהרה." לא משנה אם אנחנו סועדים בלונדון, פריז או ניו-יורק, בכל מקרה אנחנו מסיימים תמיד את הארוחה בברכת המזון, ובה אומרים בין השאר, "נודה לך ה' א-לוהינו, על שהנחלת לאבותינו, ארץ חמדה טובה ורחבה", ו"ובנה ירושלים עיר הקודש, במהרה בימינו". יהודים אינם יכולים ליהנות מכמה עוגיות, בלי להודות לא-לוהים על ארץ ישראל ולבקש לשוב אליה. וכמובן בל נשכח את ליל הסדר שמסתיים בלשנה הבאה בירושלים!

כל טענת הבעלות המוסלמית על ארץ ישראל מתבססת על כך שהם גרו בה מאז הכיבוש הערבי בשנת 634, דרך רצף כיבושים צבאיים ערביים (סורי, מצרי, ממלוכי ותורכי עותומאני) עד לכיבוש הבריטי ב-1917 (להוציא מאה שנות שלטון צלבני). אבל היהודים, תחת הנהגתו של יהושע, החלו בכיבוש הארץ בשנת 1272 לפנה"ס, כ-1900 שנים לפני שהאסלאם בכלל נולד. וכשהערבים במאה ה-21 מנסים להפקיע את זכות היהודים על הארץ בטענה ש"אנחנו היינו כאן קודם" (כלומר לפני שיבת היהודים המאסיבית במאה ה-20), זה פשוט מגוחך, משום שללא כל ספק אנו יודעים שמבחינה היסטורית אנחנו, היהודים, "היינו כאן קודם".

זכותנו הדתית על הארץ

ובאשר לזכות היהודית הדתית על הארץ, הדבר ברור ופשוט: א-לוהים העניק את ארץ ישראל לצאצאיהם של אברהם, יצחק ויעקב, הבטחה עליה חזר פעמים רבות בתורה. ומכיוון שא-לוהים ברא את העולם, הוא יכול לתת כל חלק ממנו למי שהוא רוצה.

למעשה, כך בדיוק פותח רש"י את פירושו לתורה. רש"י חי בצרפת במאה ה-11, אלף שנים אחרי שהיהודים איבדו את ריבונותם על הארץ. רש"י מעלה קושיה ושואל, מדוע התורה, שהיא ספר של חוקים והלכות, פותחת בסיפור בריאת העולם, האם היא לא הייתה אמורה להתחיל במצווה הראשונה? והוא משיב על קושייתו ומסביר שהתורה נפתחת בתיאור הבריאה רק כדי לחזק את טענתו של עם ישראל על ארץ ישראל. וכך הוא כותב: "שאם יאמרו אומות העולם לישראל, ליסטים [גזלנים] אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים [עמי כנען], הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו".

זהו ליבה של הטענה היהודית על ארץ ישראל. ומשום כך, הגישה הפוסט-ציונית שהשליכה מאחורי גווה את המסורת היהודית, מסתבכת עם הזכות היהודית על ישראל.

האמת המוחלטת היא שארץ ישראל שייכת לעם ישראל משום שא-לוהים נתן לנו אותה. את זה יודע כל יהודי מאמין.

לא מפלט מאנטישמיות

אילו השאיפה למולדת יהודית הייתה נובעת מהצורך להימלט מהאנטישמיות האירופאית, כפי שטוענים הערבים, אז אחת האפיזודות המוזרות ביותר בהיסטוריה הציונית הייתה מסתיימת בצורה שונה לגמרי.

אילו השאיפה למולדת יהודית הייתה נובעת מהצורך להימלט מהאנטישמיות האירופית, אז הצעת אוגנדה הייתה מתקבלת כפיתרון מצוין

תיאודור הרצל, אשר ייסד את התנועה הציונית-פוליטית ב-1897, היה יהודי מתבולל. הוא הבין ששום מידה של התבוללות לא תשכך את האנטישמיות האירופית, והתחיל לפעול בנחישות על הקמת בית לאומי ליהודים. לאחר שהסולטן התורכי ששלט בפלסטינה דחה אותו, וכך גם הקיסר הגרמני בן בריתם של התורכים, הרצל פנה לבריטניה. ובמרץ, 1903, ממשלת בריטניה הציעה לו ברוחב לב את אוגנדה.

בתחילה, הרצל דחה את רעיון אוגנדה, אולם זמן קצר אחר כך, בפסחא 1903, נוצרי קישינב-רוסיה ערכו את הפוגרום הראשון במאה ה-20. התוקפים השליכו ילדים מחלונות הקומות העליונות, עקרו את עיני קרבנותיהם ונעצו מסמרים בראשיהם. במשך יומיים משטרת הצאר העלימה עין והניחה לפרעות להימשך. רק ביום השלישי, הורתה הממשלה בסט פטרבורג לעצור את הטבח.

העולם היהודי זועזע עמוקות. הרצל, שהאמין שפוגרום קישינב הוא רק התחלה להתפרצויות אנטישמיות חמורות עוד יותר, החליט לקבל את הצעת אוגנדה כבית לאומי יהודי ומפלט מהאנטישמיות. בקונגרס הציוני השישי, באוגוסט 1903, הרצל קם ואמר:

"... אולם אין אני מסופק בדבר, כי הקונגרס, כבא-כחו של המון-העם היהודי, יקבל גם את ההצעה החדשה בתודה הכי חמה. ההצעה אומרת לייסד באפריקה המזרחית [אוגנדה] מושב יהודי עומד ברשות עצמו..."

סלומה לויט, ציר צעיר בקונגרס, תיאר את מה שהתרחש אחר כך:

"כאשר הוא שב למושבו, הורגש באולם מתח עז, אולם דממה מוחלטת. לא נשמע קול. ואז, לפתע, כאילו כל האולם התעורר לחיים. חלק מהאנשים התחילו לצעוק, "לא רוצים! לא רוצים!"

...[הרצל] לא הבין מה קרה. הוא לא הבין זאת כלל. הוא פשוט לא יכול היה לעכל כיצד יתכן שמציעים מדינה שלמה לעם אומלל, מוכה פוגרומים ושלול כל זכויות והגנה, והוא אומר, "לא!" הציונים הרוסיים התחילו להסביר: "אנחנו לא רוצים רק מדינה! אנחנו רוצים לחזור למולדת אבותינו..."

הרצל היה המום לגמרי כשהנציגים מקישינב, ניצולי הפוגרום, בחרו לוותר על מחסה אוגנדה, משום שלא היו מעוניינים בשום מקום חוץ מארץ ישראל.

צירים אלה לא היו דתיים, אלא שכמיהתם ההיסטורית של היהודים לשוב לציון בערה בנשמותיהם. כפי שמקס נורוק, יהודי בריטי ששימש כמ"מ מושל אוגנדה בשנות ה-40, אמר מאוחר יותר בראיון על הצעת אוגנדה: "זה לא היה מצליח. זה לא היה מצליח. אתם מבינים, לא היה בזה ניצוץ א-לוהי. מבינים למה אני מתכוון?"

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן