בסוף יוני, לפני שאחי, אני ובני הזוג שלנו יצאנו למרכז אירופה, התקשרתי ל"דודה" רגינה. ידידותה של רגינה עם אמא שלי החלה בתקופת השואה, במחנה העבודה בפולין. אחרי המלחמה הוריי ז"ל ואני, שהייתי ילדה, התגוררנו באותו בית עם רגינה, בעלה ובנה בגרמניה, ואחר עזבנו את אירופה.

"איך אומרים 'בבקשה' בפולנית?" שאלתי את רגינה.

התחנה הראשונה שלנו אמורה להיות בקרקוב. אני יודעת כמה מילים מהפולנית שהוריי דברו: טאק (כן); דובריי (טוב); דזייקוז'ה (תודה). לא הצלחתי להיזכר איך אומרים בבקשה.

"אל תהיי כל כך נחמדה אליהם", אמרה "דודה" רגינה בהומור השנון שלה, ושתינו צחקנו למרות שידעתי שהיא לא מתבדחת. רוב הפולנים שמחו להסגיר את שכניהם היהודים לפולשים הנאצים, לגנוב את רכושם ולהפוך את פולין ליודן ריין – נקייה מיהודים.

קרקוב היא 'פראג השנייה' – משופצת בחן רב וכוללת מגוון פעילויות תרבותיות ואתרים שמעניינים יהודים. תאריך הביקור שלנו חפף במקרה לפסטיבל התרבות היהודי השנתי ה-17 של קרקוב, שמשך אליו בין 10,000 ל-13,000 מבקרים, רובם פולנים לא-יהודיים ועמם כמאה יהודים. אבל בשביל אחי ובשבילי, האטרקציה בקרקוב היתה קרבתה לעיירות בהן גדלו הורינו: אבא בטרזביניה ואמא באושווינצים (אושוויץ).

במשך ארבעת הימים בהם היינו בפולין, כשדבריה של רגינה מהדהדים כל הזמן בראשי, אמרתי פרוזסה ודזייקוז'ה. אמרתי את זה לצוות העובדים במלון הקטן שלנו, שצופה על כיכר סזרוקה המודרנית ברובע קזימירז היהודי. השתמשתי במילים האלה ב'עדן', שם אכלנו את סעודות השבת שלנו יחד עם כ-50 יהודים נוספים ששהו בקרקוב לכבוד הפסטיבל. אמרתי פרוסזה ודזייקוז'ה לאנדרה, שומר המפתחות של טרזביניה, בית הקברות היהודי, שם צעדנו בינות עשבים ושיחים מגודלים וחיפשנו לשווא אחר שמות בני משפחה בין המצבות, שרבות מהן נעקרו על ידי הנאצים. באושווינצים, אמרתי פרוסזה ודזייקוז'ה לממונה על המוזיאון היהודי הקטן בבית הכנסת "משניות", בהמשך הרחוב בו התגוררה אמי – בית הכנסת בו סבי ודודיי התפללו מידי יום לפני שגורשו ואחר כך נרצחו.

במוזיאון קניתי את ספרה של לוצינה פיליפ "Juden in Oswiecim: 1918-1941" (יהודים באושווינצים: 1918-1941), שאמנם נכתב בגרמנית, שפה שאני לא יודעת לקרוא, אבל הוא מכיל צילומים ורשימה של יהודי אושווינצים, בצירוף פרטים שונים: שם פרטי ושם משפחה, תאריך לידה, כתובת ראשונה בגטו סוסנוביץ, כתובת שנייה. מצאתי בו את שם המשפחה שלי. מצאתי פרטים על דוד שלי שעדיין בחיים, ועל דודים ודודות שנרצחו. מצאתי שם גם את שם אמי, שפרינצה, וגם את שמה השני – שרה.

אבל לאמא שלי לא היה שם שני. "זאת לא אמא", אמרתי לאחי, מחניקה את האכזבה.

האוצר הסביר שהנאצים הוסיפו לכל הנשים היהודיות את השם שרה; לכל הגברים היהודים קראו ישראל.

"דזייקוז'ה ברדזו", אמרתי לפקיד אטום המבע כשהושטתי את 60 הזלוטי ואימצתי את הספר אל חיקי כאילו הוא אוצר יקר. תודה רבה.

קשה לדעת מה הם באמת חושבים, שיתוף הפעולה עם הנאצים בעבר, מעיק על בני הדור הזה של הפולנים

קשה לדעת מה הם באמת חושבים. שיתוף הפעולה עם הנאצים בעבר, מעיק על בני הדור הזה של הפולנים. מדובר בעבר אותו הם מתאמצים להכחיש. מה אני אמורה לעשות עם אנדרה שנשק לידי ואמר שהוא כותב ספר על יהודי טרזביניה? האם אני יכולה לבטוח בחיוך האוצר, שחפץ בתמונות של המשפחה שלי, עבור התערוכה במוזיאון? מה חושבים אנשי הצוות של 'עדן' כשהם רואים את הכיפות שלנו ואת שאר הסממנים היהודיים שלובשים האורחים האחרים? כשהם שומעים אותנו שרים את שירי השבת? אפילו מדריך התיירים שלנו - גוי שאשתו היהודייה אמרה לנו שבעלה מותש רגשית בכל פעם שהוא לוקח קבוצות לאושוויץ-בירקנאו, מדריך שמדבר בתיעוב על הנאצים ומגנה את מסחור השואה, ואת הנאומים המתוקשרים של הפוליטיקאים שמבקרים שם - התאמץ להבהיר לנו מספר רב של פעמים, שמחנה הריכוז באושוויץ, שהיה במקורו בסיס צבא פולני, שימש תחילה לכליאת גויים פולניים – רופאים, מחנכים, כמרים... כל מי שיכול היה להתנגד לנאצים.

בטרזביניה, כשסוף סוף הצלחנו למצוא את הבית בן שלוש הקומות של אבא שלי באוליקה נובוסקיה, פגשנו בפולנייה שפניה הביעו בדיוק את מה שהיא חושבת עלינו. עמדנו בחצר האחורית, שם סבא שלי בנה בית מדרש לרבי מבובוב וחסידיו. דמיינתי את אבא שלי מאחורי וילונות התחרה הלבנים בחלונות הקומה השלישית, מנגן בכינורו, אולי משחזר מזיכרונו מנגינה שהרבי הלחין בטיש ליל שבת. גשם החל לרדת, ורוח עזה הפכה לנו את המטריות. עזבנו את המקום ומצאנו מחסה בכניסה בצידו השני של הרחוב. ואז ראינו את הזקנה ההיא - היא באה לכיווננו מהחצר, שם עמדנו כמה רגעים קודם. היא הזעיפה מבט לעברנו, פניה מלאים חשד, צרות העין שנטפה מהבעת פניה וצעדיה הכבדים, לבשה אופי מאיים כשהיא התקרבה.

לפני כמה שנים חברה של הוריי חזרה לפולין עם שתי בנותיה. היא מצאה את הבית בו היא גרה, והרגיעה את האדם שפתח את הדלת שהיא לא באה כדי לתבוע את הרכוש – היא רק רוצה להראות לבנותיה את הבית בו גדלה.

הדלת נטרקה בפניה. לפני שהן עזבו את המקום, החברה של הוריי אמרה בקול רם מספיק כדי שאלה בפנים יוכלו לשמוע, "חבל שלא נתתם לנו להיכנס, הייתי מראה לכם איפה הסתרנו את האוצר."

בתוך 24 שעות, דיירי הבית של משפחתה עקרו את כל לוחות הרצפה בחיפוש אחר האוצר החבוי – אוצר שמעולם לא היה

מאוחר יותר היא שמעה שבתוך 24 שעות, דיירי הבית של משפחתה עקרו את כל לוחות הרצפה בחיפוש אחר האוצר החבוי – אוצר שמעולם לא היה.

אחי ואני לא נסענו לטרזביניה כדי לתבוע בעלות על בית אבי, שכעת היה נכס ממשלתי עם חנות אופטיקה ומספרות בקומת הקרקע. במשך השנים הממשלה הפולנית דחתה את ניסיונותינו. כעת, הם מגמישים את הקריטריונים ולכאורה נכונים יותר לפצות, אבל אני מטילה בכך ספק. שינוי המגמה הזה העלה (או חשף?) אנטישמיות, כפי שביטא זאת טדיאוס רידזי, ברדיו מרביה:

"אתם יודעים במה מדובר: פולין נותנת 65 מיליארד דולר ליהודים?" מצטטים בשמו של רידזי, "הם יבואו אליך ויגידו, 'תן לי את המעיל שלך! תוריד את המכנסיים! תן לי את הנעליים!"

הקנאה העיוורת של רידזי ברורה. היא גלויה וכנה, כך גם הטינה (ופחד?) של האישה שגרה במה שהיה ביתו של סבי. פחות ברורים הם הסנטימנטים ומניעיהם של אלפי הגויים הפולניים – גברים, נשים וילדים – שהתאספו בשעות אחר הצהריים המאוחרות של השבת בכיכר סזרוקה לקונצרט הסיום של פסטיבל התרבות היהודי, שנערך תחת כיפת השמים, ושודר למחרת בטלוויזיה המקומית. לא היו שם מקומות ישיבה. הם עמדו במשך שש שעות, הרבה אחרי חצות, מטריותיהם פזורות באקראי כפטריות צבעוניות, להגנה מפני ממטרים שלא הצליחו לדכא את התלהבות הקהל. מחדרי שבקומה השנייה של המלון עקבתי אחריהם. הם הריעו אחרי שתיאודור ביקל שר שירים ביידיש, עברית ורוסית. הם התנועעו ורקדו כשלהקות שונות נגנו מנגינות כלייזמר וראפ. הם הקשיבו כשרבה הראשי של פולין אמר הבדלה, אחרי שמנהל הפסטיבל הסביר את משמעות הטקס ואת פרטיו.

לפני 17 שנים, מנהל הפסטיבל לא ידע מה זה יהודי, הוא לא ידע שקרקוב הייתה בית ל-64,000 מאיתנו לפני שהנאצים הגיעו לעיר והפכו אותה ליודן ריין. הוא יזם את הפסטיבל בשאיפה להחיות את התרבות היהודית, לגשר בין היהודים לפולנים. בתקווה לשקם.

והקהל? למה הם כאן? שאלתי את עצמי. מה הם חושבים על היהודים? האם אנחנו מסקרנים? אין ספק שאנחנו אטרקציה תיירותית, כמו שקראתי בעלון "תיור בקרקוב" בלובי של המלון:

"בקרו במרכז ההיסטורי של יהדות פולין בסיור בקזימירז, האתר בו צולם הסרט 'רשימת שינדלר." "גלו את טעם המטבח היהודי ואת חן מוזיקת הכלייזמר." "ראו במו עיניכם היכן בוצעו זוועות 'הפתרון הסופי' הנאצי, בסיור במחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו."

אפשר להאמין שזוהי תשומת לב חיובית, דרך להסביר, לבנות גשרים בין התיירים והפולנים הגויים לבין היהודים. אבל אילו יהודים?

אפשר להאמין שזוהי תשומת לב חיובית, דרך להסביר, לבנות גשרים בין התיירים והפולנים הגויים לבין היהודים. אבל אילו יהודים? כששאלנו את המדריך שלנו אם יש בטרזביניה או אושווינצים יהודים, או אולי בסוסנוביץ או בנדזין או כשאנוב או לובלין, או ערים אחרות שבהן, לפני המלחמה, האוכלוסייה היהודית היוותה לעתים קרובות את הרוב, התשובה שלו הייה תמיד זהה:

"שניים: יושקה ואמא שלו" - יש"ו ומריה.

להוציא את וורשה וקרקוב, פולין כולה יודן ריין. היטלר השיג את מטרתו בהצלחה רבה במיוחד בפולין, אבל גם באוסטריה וברפובליקה הצ'כית ובהונגריה - האוכלוסייה היהודית אולי גדולה יותר, אך היהדות גוססת, ולא בטוח לצעוד בהן עם כיפה על הראש.

ובכל זאת, הם מחבבים אותנו באירופה. הם הקימו אתרי הנצחה לשואה ומדברים בגאווה על "היהודים שלנו", כשהם מזכירים את המאחד בינינו – גם הם היו קרבנות של הנאצים. בווילנה, המדריך הנאה והקליל שלנו הצביע בגאווה על לוחות הנצחה ברחוב, לזכר משפחות יהודיות שהתגוררו שם לפני המלחמה – כמו מצעד התהילה של הוליווד – והאשים את התקשורת שהיא מדווחת על אנטישמיות כשבעצם אין דבר כזה שם. בפראג יש אנדרטה של המהר"ל, תלמיד חכם מהמאה ה-17 שיצר גולם להציל את יהודי העיר (אפשר לקנות מזכרות בדמות הגולם בחנויות ובקיוסקים לאורך גשר סט צ'ארלס); ובבניין משופץ, במה שהיה הגטו היהודי, אפשר לראות יצירה יפיפייה של יהודי – מחווה נחמדה, אם מתעלמים מהאף הסטריאוטיפי הארוך והסנטר המחודד. בבודפשט שוקמה האנדרטה של ראול ולנברג - הדיפלומט השוודי שהציל אלפי יהודים הונגריים (הונגריה מסרה את יהודייה לנאצים במהירות מזוויעה) ושכפי הנראה נרצח על ידי הרוסים – אחרי שנים רבות בהן לא עמדה במקומה. תוכלו להתפעל מהאנדרטה – אם רק תמצאו אותה.

הם אוהבים אותנו באירופה. הם מקבלים אותנו בשמחה, עם דמי כניסה שמאפשרים לנו לראות את הדרם הריק של בתי הכנסת שלנו. הם מקבלים בברכה את הכסף שאנחנו מבזבזים על ספרים וגלויות שמספרות את ההיסטוריה של בתי הכנסת הללו ויהודיהם ("לא היה גטו", אמר המדריך הווילנאי שלנו, "רק אזור בו היהודים העדיפו לגור"), ועל חפצי יודאיקה שנגנבו מהנרצחים היהודיים, ומוצגים בסמוך לפסלונים וכלי חרסינה של לימוג ורוזנטל – חנוכייה, כוס קידוש, יד לקריאה בספר תורה וקופסת אתרוג.

הם מקבלים אותנו בברכה באושוויץ-בירקנאו, שם חודשו גדרות התיל ועמודי הבטון, בהם אתה יודע שכפי הנראה, בכל צעד אתה דורך על אפר אנושי או עצמות (כשאנחנו היינו שם, היום היה יפה להחריד).

הם מקבלים אותנו בברכה באושויץ, שם אפשר ליהנות מארוחת צהריים או קפה הפוך במסעדה הצמודה למוזיאון

הם מקבלים אותנו בברכה באושויץ, שם אפשר ליהנות מארוחת צהריים או קפה הפוך במסעדה הצמודה למוזיאון, אחרי ששבעת מלראות הרים בלתי נתפסים של חפצים שנלקחו מיהודים שהובאו לשם כדי לעבוד עד מוות ואז נרצחו: משקפיים, מקלעות שיער, ערכות תפירה, תכשיטים, מזוודות, שמלות, כובעים, נעלים, פרוטזות.

הם מקבלי אותנו בברכה בבתי הקברות שלנו, שם אנחנו משלמים כדי להיכנס ולומר פרקי תהילים ו"א-ל מלא רחמים" על אתרי הקבורה של הרמ"א, המהר"ל ורבנים רבים אחרים - האוצרות הקבורים שלנו. ומה עם האוצר הלא קבור, המיליונים שגופותיהם מעולם לא כוסו?

הם אוהבים אותנו באירופה, עכשיו כשאנחנו שרידים היסטוריים בתצוגה בבתי כנסת עוצרי נשימה בתפארתם, ששימשו את הנאצים בתור מחסנים או אורוות, והוסבו למוזיאונים ואתרי הנצחה; בתי כנסת שבהם, עד שמגיעים תיירים, כמעט ולא נשמע קול תפילה, והתקרה הקמורה מהדהדת בדממה. הם אוהבים אותנו עכשיו, כשאנחנו מתים.

דוממים...

קרקוב עסוקה בארגון פסטיבל התרבות היהודית ה-18 שלה, וכמה נגנים יהודיים עמם שוחחנו מתכוונים להיות שם. אני תוהה מה הם מקווים להשיג, האם הם מרגישים מנותקים מהמציאות כמו שאני הרגשתי כשהייתי שם. אני תוהה איך יקבלו אותם שם, עכשיו אחרי שהאפיפיור החזיר את ה"מיסה מטרנט", והחיה את האפשרות לקריאה העתיקה להמרת דתם של היהודים.

אני לא מתכוונת לחזור לארצות אירופה בקרוב. ואם אלך לשם אומר פרוזסה ודזיקוז'ה, וביטע ודאנקע, ופרוסום וקוסזונום. אני אעשה את זה משום שהוריי חינכו אותי להיות מנומסת, משום שזאת צורת דיבור אדיבה, גם אם המילים נאמרות מהשפה לחוץ. אני אעשה את זה משום שאני באמת מחבבת את המדריך הווילנאי שלנו ואת המלצרית ההונגרייה ואת האוצרים הפולנים והצ'כיים, משום שאני רוצה להאמין בחיוכיהם ובנשיקות שלהם על גב היד. משום שאני צריכה להאמין בתקווה ובטוב ליבו של הפרט, למרות שסביר מאוד שגם אני רק מתכחשת למציאות.