רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אקטואליה

עמוס עוז, ענק הספרות הישראלית- הלך לעולמו בגיל 79

כ״ו בטבת ה׳תשע״ט כ״ו בטבת ה׳תשע״ט 03/01/2019 | מאת ד"ר איווט אלט מילר

עמוס עוז כתב רומנים על אנושיות ויופי שהיו שזורים בהוייתה של מדינת ישראל.

עמוס עוז, הסופר הישראלי המפורסם, נפטר בשבוע שעבר בגיל 79. הוא היה מבקר בולט של הפוליטיקה הישראלית, שקרא לעצמו "בוגד" על דעותיו שהיו לעיתים קרובות קיצוניות. אולם בחייו, שהיו שזורים בחייה של מדינת ישראל המודרנית, עוז כתב 40 ספרים על ארצו האהובה וצייר אותה בטונים רכים כמו גם צורמים.

הוא נולד בירושלים בשנת 1939 בתור עמוס קלוזנר. בהמשך תיאר עוז את ביתו כאינטלקטואלי ומשכיל ביותר, מלא בספרים. הוא היה בן יחיד והוריו נתנו לו את כל ההזדמנויות, ואפילו ישנו בסלון כדי שלעמוס הצעיר יהיה חדר שינה משלו. למרות זאת, ילדותו לא הייתה מאושרת. אמו של עוז ברחה מהאנטישמיות הגוברת באוקראינה, וכל משפחתה נספתה בשואה. אביו של עוז נמלט משנאת היהודים בליטא, וגם משפחתו אבדה. אמו של עוז סבלה מדיכאון והתאבדה כשעמוס היה בן 12 – חוויה קשה ומטלטלת שהוא חוקר ברבות מיצירותיו.

בספריו ובראיונות הרבים שהעניק, תיאר עוז את האימה שחש כילד במלחמת העצמאות, כשהיה ספק אם המדינה היהודית הקטנה והנצורה תצליח לשרוד. שני הוריו של עוז הבינו שהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא הסיכוי היחיד שלהם לשרוד. "הייתי ילד בירושלים בשנת 1948 כשהעיר הייתה נצורה, מופגזת, מורעבת וללא אספקת מים. ואני מכיר את האימה, אני מכיר את הייאוש, אני מכיר את חוסר האונים, הכעס והתסכול", נזכר עוז. שתיים ממילותיו הראשונות היו "בריטים החוצה!"

בכ"ט בנובמבר, 1947, הצביע האו"ם בעד הקמת מדינת ישראל. באותו לילה, נכנס אביו של עוז, אריה קלוזנר, למיטת בנו הצעיר וחיבק אותו. לרוב הוא היה אדם מאופק מאוד, שהאסונות שפקדו את משפחתו גרמו לרוחו להשתופף. אולם הלילה הזה היה שונה. בעודו מחבק את בנו, הוא לחש באוזנו מילים שעוז מעולם לא שכח: "מהיום והלאה, מהרגע שתהיה לנו מדינה משלנו, לעולם לא יאיימו עליך רק בגלל שאתה יהודי. לא ככה. לא עוד. החל מהלילה זה נגמר. לעולם ועד". עוז נזכר שבאותו לילה היתה הפעם היחידה שבה ראה את אביו בוכה.

עוז המשיך ודחה את אביו ואת החולשה שחשב שמשפחתו ייצגה. בגיל 14 ברח מירושלים, עבר לקיבוץ ושינה את שמו מקלוזנר לעוז. בהמשך כתב עוז על החלטתו: "הרגתי את אבא בכך שדחיתי הכל, אפילו את שם המשפחה שלו.

"כשעזבתי את הבית", נזכר עוז, "החלטתי להפוך להיות כל מה שהוא לא היה, ולחדול להיות כל דבר שהוא היה". עבור עמוס עוז המתבגר, פירוש הדבר היה להפוך לסוציאליסט שמאלני... נהג טרקטור. הוא אפילו קיווה להפוך לגבוה, כיוון שאביו היה נמוך. הוא החל לכתוב, חוקר תכופות נושאים מחיי הקיבוץ ביצירתו. הרומנים הראשונים שלו יצאו לאור בהוצאה של מפלגת העבודה, כולל ארצות התן  (1965) ומיכאל שלי (1968).

ככל שהתבגר הפך עוז יותר ויותר צורמני בהשקפותיו הפוליטיות, אולם ספריו נותרים עדינים ועמוקים. לראשונה למדתי על ישראל דרך עבודותיו של עוז, ורבות מהן משפיעות עליי עמוקות עד היום.

קופסה שחורה (1987) היה הרומן הראשון של עמוס עוז שקראתי. הספר היה רב-מכר בינלאומי וביסס את מעמדו של עוז כשם ספרותי משמעותי מחוץ לישראל. זהו רומן מכתבים, המספר את סיפורו באמצעות חליפת מכתבים בין אלק גדעון, אקדמאי ישראלי המתגורר בחו"ל, לבין אשתו לשעבר אילנה, בנם בועז, בעלה השני של אילנה, מישל, ומאנפרד, עורך דין וחברו הוותיק של גדעון. שם הספר מתייחס לקופסה השחורה שמוצבת במטוסים ואשר מנתחים אותה לאחר התרסקות כדי לברר את נסיבות ההתרסקות. שנים לאחר גירושיהם, אלק ואילנה עדיין חוקרים את הריסות נישואיהם.

קופסה שחורה, שכלל ריבוי קולות מסגנונות חיים שונים ומנקודות מבט שונות, היה מהפכני באופן שבו תיאר את מדינת ישראל המודרנית. מישל הוא דתי והגינותו השקטה, לצד רצונו לעשות טוב, למרות ה"חנוניות" הברורה שלו, בולטים לאורך הספר, מה שסיפק לי הצצה ראשונה לאופן שבו עשוי יהודי דתי להישמע. כשבועז, נער מתבגר בעייתי, מספר למישל שהוא איננו מקיים אף לא אחת מעשרת הדיברות שבתורה, מישל מעודד אותו, מסביר לו שהוא כבר כן מקיים מצוות רבות. אכן, עצם היותנו בחיים זוהי מצווה גדולה לכשעצמה. למרות שלא היה דתי בעצמו, ואף התנגד לדת בהרבה מהצהרותיו וכתביו, בכל זאת יצר עוז עולם שבו קול ההיגיון עדיין מגיע מדמות של יהודי דתי.

המצב השלישי (1993) היה אחד מהרומנים האהובים עליי של עמוס עוז – והכיל תיאור משכנע של יחסי היהודים והקתולים באותה תקופה. עוז כתב אותו בזמן המחלוקת לגבי בניית מנזר באתר אושוויץ. בשנת 1984, הארכיבישוף של קרקוב, קרדינל פרנצ'יסק מקרסקי, הכריז על בניית מנזר כרמליטי באדמות אושוויץ: אירוע גיוס כספים שנערך בשנת 1985 קרא לקתולים לתרום "את מתנתכם לאפיפיור – מנזר באושוויץ". יהודים רבים בכל רחבי העולם התנגדו למנזר, אולם הקרדינל יוזף גלמפ מוורשה הזהיר יהודים "אל תדברו אלינו מעמדה של עם נעלה", מילים שנתפסו אצל רבים כביטוי לאנטישמיות. המתח היה רב, בעיקר כשהמנזר בנה צלב גדול על אדמותיו, באתר בו נרצחו למעלה ממיליון יהודים.

רבים בעולם היהודי התקוממו והתרעמו, אולם לא כך פימה, דמותו של עמוס עוז. היהודים המבקרים באושוויץ צריכים להתעמת עם מראות של צלבים ומנזרים, טענה דמותו, כך שהוא יוכל לזכור שהוא רק אורח באירופה, ואורח לא רצוי. פעמים רבות היו לעוז מילים קשות לומר על הפוליטיקה הישראלית, אולם הוא מעולם לא שכח שזהו המקום היחיד בעולם שיכולים היהודים לקרוא לו בית.

אנושיותו העמוקה של עוז אפשרה לאחרים להתחבר ליצירותיו, גם כשהביעו את התנגדותם הקולנית לדעותיו הפוליטיות. ראש הממשלה הישראלי, בנימין נתניהו, עליו העביר עוז ביקורת חריפה, כינה את עוז "אחד הסופרים הגדולים ביותר". נתניהו הסביר שעוז "תרם רבות לחידוש הספרות העברית, אותה ביטא בכישרון וברגש. למרות חילוקי הדעות בינינו, כיבדתי עמוקות את תרומתו לחידוש השפה והספרות העברית". שרת התרבות של ישראל מירי רגב, שגם היא שימשה מטרה לחיציו הפוליטיים החדים של עוז, אמרה שספריו "הדהדו ברחבי העולם ועוררו השראה בלבבות כולנו". 

רבות מיצירותיו של עוז זכו לתהילה ברחבי העולם. ספר זכרונותיו סיפור על אהבה וחושך (2002) עובד לסרט בכיכובה ובבימויה של נטלי פורטמן. הוא זכה בפרס ישראל ב- 1998, כמו גם בפרס פמינה ובמסדר האמנויות והספרות בצרפת, בפרס פרנקפורט לשלום בגרמניה, ובפרס פרימו לוי באיטליה.

עמוס עוז הותיר מאחוריו את אשתו מזה 58 שנה, נילי, ואת ילדיהם פניה, גליה ודניאל.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן