לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מן הקרטונים האלה ייבנה המקדש

מן הקרטונים האלה ייבנה המקדש

שני שיעורים שספק אם היה לי פנאי נפשי לחשוב עליהם, לו הייתי ברגע ההוא עם הטלפון הסלולרי.

מאת

בית המקדש, נכון לשעת כתיבת שורות אלה, עדיין לא נבנה. אבל בשבוע שעבר, לגמרי במקרה, קיבלתי שני שיעורים מעוררי השראה על הדרך לבנות אותו.

ביום רביעי שעבר נסעתי לתקן את הסלולרי שלי במעבדה של סלקום בנתניה. לפי ההערכות הצנועות ביותר התיקון אמור היה לארוך כשעתיים, וחיפשתי דרך להעביר את השעתיים הלא פשוטות האלה, נטולות הסלולרי, בצורה הקלה ביותר. ואז נזכרתי: במרחק של כמה דקות נסיעה מסלקום נמצאת איקאה. בינגו.

השעה הייתה יחסית מוקדמת. 11 בבוקר. הסניף נפתח ב‐10 .זאת אומרת שהגעתי כשעה אחרי הפתיחה, אבל להפתעתי, כבר מרחוק ראיתי שהחניון הענקי של איקאה מלא עד אפס מקום. לא רק מקומות החנייה המסודרים היו תפוסים, אפילו המעברים, המדרכות, איי התנועה - הכול היה מכוסה במאות רכבים. לא הבנתי מה פשר הצפיפות הזו על הבוקר. נכון, תמיד מלא באיקאה, אבל לא ככה. ממש פיצוץ אוכלוסין.

ואז ראיתי שלט צהוב גדול עם שתי מילים שהסבירו לי הכול: "איקאה סייל 7.31-11 ."מיהרתי אל הסלולרי שלי לבדוק מה התאריך היום, אבל לא מצאתי אותו בשום אופן. אוי, איפה שמתי אותו? לאן הוא נעלם עכשיו? אה, הוא בתיקון. ברוך השם. עוד מעט נתאחד שוב. טוב, אבל איך בודקים מה התאריך היום? רגע, נדמה לי ששעון היד שלי מראה גם את התאריך. כן. 11 ביולי. זה בדיוק היום.

הגעתי לגמרי במקרה לשעה הראשונה, ממש עם התקדש הסייל. זה כמובן טוב, זה אומר שיש הנחות ומבצעים. אבל בשביל להגיע לשלל ההנחות צריך למצוא חניה, ובזה אין היום שום הנחות. להפך, כל רגע הצטרפו עוד ועוד רכבים שגרמו להאטת התנועה בתוך החניון.

אינספור נהגים שעומדים תקועים בפקק גדול בתוך חניון ומצפים לישועה.

בסופו של דבר, אחרי שוטטות של יותר מעשרים דקות, התייאשתי, עזבתי את החניון ואז בחסדי  שמיים מצאתי איזה שביל עפר צדדי באזור. החניתי את הרכב שם והתחלתי לעשות את דרכי הארוכה בחום הנורא לעבר הסייל הגדול.

כשנכנסתי פנימה הבנתי שמה שקורה בחוץ עם הרכב הוא כלום לעומת מה שקורה בפנים עם עגלות הקנייה.

מדהים. מילא אני, צריך להעביר פה זמן עד תיקון הסלולרי, אבל איזו מסירות נפש יש לאנשים בשביל לחסוך כמה עשרות שקלים.

בינתיים נהייתי נורא צמא. הלכתי לכיוון המזנון לקנות בקבוק מים, ושם גיליתי שהפקק של עגלות הקנייה הוא "התנועה זורמת" לעומת הפקק של מגשי האוכל. אבל רגע, חשבתי לעצמי, יש מקום  אחד שלשם אולי עוד לא הגיעו ההמונים - המזנון הבשרי. מי אוכל קציצות-איקאה ברבע לשתים עשרה בבוקר? ואכן, האזור הבשרי היה יחסית ריק. אז קניתי מים, ובהזדמנות זאת גם אכלתי ארוחת צהריים מלאה, כולל מרק עגבניות בקערת לחם, למרות שבכלל לא הייתי רעב, פשוט הבנתי שזאת ההזדמנות האחרונה שלי לאכול כאן היום משהו בלי לחכות שעות בתור (ועוד ללא סלולרי להעביר את הזמן).

אחרי ארוחת הצהריים המוקדמת העייפות החלה להשתלט עליי. למי יש כוח להתחיל לשוטט עכשיו עם ההמונים בין רהיטים? היה מה-זה מתאים לי עכשיו לתפוס שנת צהריים טובה כזאת, אבל התור באולם התצוגה של המיטות היה ארוך מדי. טוב, נקנה כמה דברים קטנים ונחזור לסלקום והביתה.

ואז, באזור חדרי הילדים, פגשתי את עמית וסנדרה בן דוד, זוג אנשים מקסימים שזכיתי להכיר כשגרנו ברמת השרון. מסוג האנשים המוארים והמאירים האלה בכל מצב, אפילו ביום כזה של הסתר פנים באיקאה.

תגידו, גם אתם עוברים פה את מה שאני עובר כאן היום, שאלתי אותם, גם אתם חיפשתם חניה חצי שעה? "בטח, ברור", הם ענו, "איזה טירוף הולך פה. באמת לקח המון זמן. כבר כמעט חזרנו הביתה, אבל ברגע ששמחנו עם מי שמצאו חניה הכול ברוך השם הסתדר".

מה, מה? לא הבנתי. יש סגולה לשמוח עם מי שתופס לך את החניה כדי לזכות בחניה? לא שמעתי אף פעם על סגולה כזאת. איך זה בדיוק עובד? וסנדרה צחקה והסבירה: "זה לא שום סגולה. בסך הכול ניסינו קצת לשחרר ולהזכיר לעצמנו שלא אנחנו מנהלים את העולם. הרי כשאתה מחפש חניה בלחץ, ורואה איך כולם תופסים לך כל מקום שהתפנה, אתה מרגיש שחטפו לך, שגנבו לך את החניה. את החניה שלך, שאתה הבעלים שלה מששת ימי בראשית, נכון?".

בטח שנכון. נכון זאת מילה עדינה. הרי כשעשיתי שם את הרונדלים הנואשים בחניון, עקבתי אחרי כל הולך רגל שמשפת גופו עלה חשש קל שהוא צועד לכיוון הרכב שלו בדרך החוצה. ומה קורה אם ברגע האמת, כשהוא מגיע לרכב שלו ומניע אותו, אם אז אתה מגלה, רגע לפני שהוא מפנה חניה, שעוד נהג חלק איתך את המעקב החשאי וגם הוא רוצה עכשיו להיכנס? אומר זאת כך: אני נגד כל פעולה אלימה, אבל אם היה כפתור שהיה איכשהו מעלים את אותו נהג, לא חלילה על ידי ייסורים קשים, אבל מעלים אותו, לא הייתי לוחץ?

ובכן, כאן באה הסגולה של משפחת בן דוד המוארת ואומרת: הלו, תירגע, החניה הזאת לא שלך. אתה לא הבעלים שלה. מה עם קצת אמונה? אנחנו הרי מאמינים שא-לוהים מנהל את העולם כולו, מקרני ראמים ועד ביצי כינים. אומרים שגם חניה למאזדה הוא יכול למצוא, אז על מה העצבים?

אבל הם לא הסתפקו רק באמונה בהשגחה פרטית על כל רכב, שהרי אין אדם נוגע בחניה המוכנה לחברו כמלוא נימה, אלא לקחו את זה שלב אחד קדימה. "אם אנחנו באמת מאמינים שהכול משמיים, ולא אנחנו שולטים על העולם ולא הכול מגיע לנו", אמרו במין פשטות כזאת, חפה מכל מטיפנות, "אז למה לא לשמוח עם זה שמצא חניה? אי אפשר לפרגן לו? הנה, ליהודי אחד נפתרה הבעיה. איזה יופי. נקווה שגם לנו בקרוב. ובאמת, אחרי ששמחנו עם כמה נהגים שמצאו חנייה,תוך דקות ספורות גם אנחנו מצאנו חנייה לרכב שלנו".

את השיעור מעורר ההשראה השני בענייני בין אדם לחברו בימי בין המיצרים, קיבלתי כשכבר יצאתי החוצה סוף סוף. ביד שלי היו שקיות עם מוצרים שונים ובעגלה כמה קרטונים ובהם מדפים. אני לא יודע למה אני צריך אותם באמת, לא יודע איך ארכיב אותם, אבל הם פשוט היו במחיר מבצע לרגל הסייל.

צעדתי את כל הדרך בחום של שתיים בצהריים, עד למקום שבו חונה הרכב, נסעתי חזרה לחניון הפריקה וטעינה, ואז קלטתי שאני בברוך רציני. המדפים מאוד כבדים ובעיקר מאוד ארוכים, אני חייב מישהו שיעזור לי עם ההעמסה שלהם. את הכיסאות של הרכב הצלחתי לקפל לבד, אבל מי ידחוף את המדף הארוך מבחוץ בזמן שאני אמשוך אותו מבפנים? איך אני יוצא מפה עכשיו? השמש הקופחת רק טשטשה את יכולת המחשבה. שום פתרון לא נראה באופק.

ולפתע, בלי שבכלל קראתי לו או הסתכלתי לכיוונו אפילו, נעמד לצדי בחור צעיר עם בגדים של איקאה. "בוא, אני אעמיס לך", הוא אמר לי. תודה רבה, אמרתי לו, אבל אין עליי שקל במזומן (גיליתי זאת כמה דקות קודם כשהייתי צריך, בדחיפות, שני שקלים לגלידה האמריקאית המיותרת שליד הקופות).

אבל הבחור, עמיר שמו, נעלב מעצם ההנחה שלי שהוא לוקח כסף. "אתה לא מבין", הוא הסביר, "זה  לא העבודה שלי, לעזור לאנשים להעמיס. התפקיד הרשמי שלי הוא לדאוג שיהיה סדר במתחם הזה של היציאה, אבל אתה חושב שזה מה שנותן לי משמעות לחיים, סתם לדחוף עגלות חזרה פנימה? כל הכיף שלי, זה לעזור, מתוך בחירה, לאנשים כמוך שנתקעים עם כל הארגזים בכניסה לרכב. עם התחושה הטובה הזאת אני חוזר הביתה בסוף היום".

הודיתי לו בחום, נכנסתי לרכב בחום, וחשבתי כל הדרך לסלקום על הסדנה שעברתי בשעתיים האחרונות: על אמונה אמתית בא-לוהי השמיים והחניות. על עין טובה ופרגון למי שמצא לפניי את החניה/פרנסה/נחת/הצלחה בחיים (זה לא שלי ולא על חשבוני, גם אם אני טרם מצאתי). על עשייה של חסד מתוך רצון טוב, שממלאת במשמעות הרבה יותר מעבודה רשמית. ועוד מחשבה קטנה אחת עברה לי בראש: מעניין אם היה לי פנאי נפשי לחשוב על כל הדברים האלה, לו הייתי ברגע זה עם הטלפון הסלולרי.

מתוך הטור השבועי ב"בשבע". 

23/7/2018

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub