לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




לא פחות מנס

לא פחות מנס

התרחקו לרגע מחדשות השעה, ונסו לראות את התמונה הרחבה.

מאת דוד האריס

מתכוננים לחגיגות יום העצמאות.

חלק מהחברים שלי טוענים שאין להם מצב רוח לחגוג. הם מתלוננים שהעיתוי לא מוצלח. המצב המדיני שלנו טעון מידיי; הסכנה אורבת בגבולות עזה ולבנון; השאיפה הגרעינית ואיומי ההשמדה מכיוון איראן; ויכוחים על שיחות שלום עם הרשות הפלסטינית הם לחם יומנו; ישראל ממשיכה לספוג מלקות בדיוני האו"ם; הלמות תופי האנטי-ציונות הולכות ומתחזקות; אקלים חברתי חם-מזג שיוצר תהום עמוקה וכפי הנראה בלתי ניתנת לגישור בין הערבי והיהודי (שלא נדבר על יהודי ויהודי); והשוק העולמי שממשיך לשדר צרות לכלכלה הישראלית.

הכל אמת, אולי. אבל לא חייבים לגמור כאן את הסיפור. כאשר מדובר בתאריכים לציון אבני דרך חשובות כדאי לנו להתרחק לרגע מחדשות השעה, ולהצטייד בתמונה הרחבה יותר.

לפי החשבון שלי, מדינת ישראל היא דווקא סיפור הצלחה. למעשה, ישראל עצמה היא לא פחות מנס.

תחשבו על זה.

כמעט שלוש שנים אחרי סיומה של נקודת השפל הנמוכה ביותר בהיסטוריה היהודית, הוקמה מדינת ישראל הריבונית. מהנפילה המסחררת ביותר בחיי עם ישראל עד לשיא הנפלא – הכל בתוך משהו כמו אלף ימים.

מעטים נתנו למדינה שבדרך סיכויים כלשהם לשרוד. כשמולה צבאות אויב גדולים הנחושים להשמיד את המדינה החדשה כבר בראשיתה, 650,000 היהודים הגנו על עצמם וניצחו.

כנגד כל הסיכויים, הם הקימו מדינה. משימה לא קלה אפילו לבעלי הדמיון שבינינו.

מדינה פעוטה, המוקפת בכוחות האמונים על בידודה והשמדתה, שלא יכולה להרשות לעצמה להירדם בשמירה אפילו לרגע אחד

מדינה עם משאבי טבע מועטים למדי שהייתה מוכרחה למצות את כישוריהם ויכולותיהם של משאביה האנושיים; מדינה פעוטה, המוקפת בכוחות האמונים על בידודה והשמדתה, שלא יכולה להרשות לעצמה להירדם בשמירה אפילו לרגע אחד; מדינה שמוגדרת כבית ליהודי כל העולם, עמדה מול אתגר של קליטת מיליוני מהגרים מארבע קצוות תבל, אפילו שתשתיותיה נמתחו עד קצה גבול הסיבולת שלהן.

וזאת לא הייתה סתם מדינה שקמה. זאת הייתה מדינה דמוקרטית פועמת, מדינה שבה כל אחד משוכנע שהוא דוקטור לשיטות הישרדות, מנהיגות ומדיניות. על הטוב והרע שבזה, אזרחי ישראל נהנים מבחירות חופשיות והוגנות, מעבר חלק בין שלטון לשלטון, מערכת משפטית עצמאית, תקשורת ביקורתית ומפלגות פוליטיות שמכסות את כל טווח הקשת האידיאולוגית. אין עוד מדינה בשכונה הסוערת והרוגשת של המזרח התיכון שיכולה להגיד על עצמה דברים כאלה.

אמת, הצבא משחק תפקיד חיוני בחיינו ואנחנו לא יכולים להחזיק יום אחד בלעדיו, אבל האזרחים שולטים בכוחות הצבא, ולא להיפך.

לישראל אין מאגרי אנרגיה משמעותיים. האם לא זאת הסיבה, על פי הבדיחה, שבגללה משה והיהודים תעו במדבר במשך ארבעים שנה? כדי למצוא את המקום היחיד בכל האזור שאין בו נפט.

ששים אחוז מפני שטח המדינה שלנו הם למעשה מדבר; ובכל זאת, יצרנו כלכלה דינאמית שמבחינה יחסית לנפש, מציבה אותנו בזכות ולא בחסד, באמצע חבילת האיחוד האירופי, ובתחום ההיי-טק, בין העומדים בראש התחום בעולם.

כל זה במדינה שמעולם לא ידעה רגע אחד של שלום אמיתי, ועדיין נושאת את העול הכל כך כבד, בשמחה יוצאת דופן ואופטימיות איתנה.

מלחמה ושלום

לא כל אחד יכול להבין איך זה לחיות עם חרב התלויה מעל ראשה של אומה כבר מהרגע הראשון. איך זה לעמוד מול אויבים שמתכחשים לזכות הקיום שלו, ומלמדים את ילדיהם לשנוא אותו עוד לפני שהם גדולים דיים כדי ללמוד לקרוא.

לעמוד מול אויבים שאין להם נקיפות מצפון להשתמש בנשים ובצעירים כמגנים חיים, כדי להגן על המחבלים; לפגוע באזרחים; לחגוג רציחות; להשתמש באמבולנסים כדי להעביר חמושים ואמל"ח; להשתמש בילדים מפגרים כמחבלים מתאבדים; ולירות בספקי האנרגיה שלהם, כדי לגרור ענישה קולקטיבית מצד ישראל.

אלה כמובן, אותם אויבים שמעולם לא רצו לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים, תוצאה של שתי מלחמות שיזם העולם הערבי ב-1948 וב-1967.

האם הפלסטינים הם אוכלוסיית הפליטים הראשונה בהיסטוריה? ממש לא. אבל הם ודאי הפליטים הראשונים שכקבוצה התנגדו בפסקנות לישוב מחדש, ובמקום זאת בחרו לחיות במשך עשרות שנים כבני חסות של הקהילה הבין לאומית.

ואכן, גם היום, שנים אחרי שישראל ויתרה על כל תביעה טריטוריאלית בעזה, ממשיכים להתקיים בה מחנות פליטים. מדוע? לשם מה קיימים מחנות פליטים בטריטוריה פלסטינית – אם לא כדי לשמש אינקובאטורים לשנאה ולייצור גייסות השקודים על מות קדושים ופגיעה בזולת?!

יש הטוענים שהבעיה הבסיסית של הסכסוך הערבי-ישראלי היא הכיבוש הישראלי. אני חולק על כך. זה לא אומר שהכיבוש, שבא כתוצאה ממלחמת ההגנה של ישראל ב-1967, אינו בעייתי. מובן שהוא כן. אני לא ממעיט אף לרגע בקשיים הנובעים מכך, הן לפלסטינאים והן לנו. אבל קיים פיתרון פוטנציאלי – פתרון של שתי מדינות, שנוסה לראשונה בהסכמי אוסלו של 1993 ואחר כך בשיחות ברק-ערפאת-קלינטון בשנים 2000-2001. לרוע המזל, שניהם נכשלו.

בשני המקרים, המכנה המשותף היה יאסר ערפאת. כשהגיעו הרגעים הקריטיים, הוא גילה באופן חד משמעי שהוא אינו גנדי או מנדלה. הוא יכול היה לעמוד בראש מדינה פלסטינית לצידה של ישראל. במקום זה, הוא העדיף לדבר בלשון חלקלקות, להטעים את רטוריקת השלום באנגלית ולדבר בשפת המאבק המזוין בערבית. וכאשר קיבל הזדמנות אחרונה בסוף כהונתו השנייה של הנשיא קלינטון, ערפאת בחר להצהיר שמעולם לא היה כל קשר היסטורי בין ירושלים לעם היהודי, ולהתכחש שוב ללגיטימיות הנוכחות היהודית בכל מקום שהוא בישראל.

אי ההצלחה להביא להכרה בזכות הקיום הבסיסית של ישראל, כישות לא-ערבית ולא-מוסלמית באזור, הוא המכשול הגדול ביותר בדרך לשלום

זה היה המכשול הגדול ביותר בדרך לשלום – אי ההצלחה להביא להכרה בזכות הקיום הבסיסית של ישראל, ולא משנה מה יהיו גבולותיה הסופיים, כישות לא-ערבית ולא-מוסלמית באזור.

שלום דורש יסוד יציב של כבוד הדדי. והדבר יגיע רק כאשר ספרי הלימוד הפלסטינאים יתחילו לתאר את היהודים כחלק אינטגראלי מהמזרח התיכון, עם קשר היסטורי ורוחני בן שלושת אלפים שנה לירושלים ולארץ, ולא כ"קולוניאליסטים" מודרניים, או "צלבנים".

מסעה של ישראל כמדינה לא יוכל להגיע לשלמות עד שיושג שלום עם כל שכנותיה. השלום הוא כורח אסטרטגי. השלום עומד במרכז תפקיד היהודי על פני האדמה.

גם היום מתנהלות שיחות ברמה זו או אחרת בין ישראל לרשות הפלסטינית, וכפי הנראה גם בין ישראל לסוריה. האם תיתכן מתנת יום הולדת נפלאה יותר לישראל מאשר הסכמי שלום בשתי החזיתות?

ובכל זאת, קיים הבדל משמעותי בין איחולי שלום לבין השגתו. האתגרים שעדיין עומדים בפנינו רבים.

לדוגמא, מנהיגי העולם יכולים לדבר כמה שבא להם על מדינה פלסטינית "דמוקרטית" ו"לא צבאית" המתקיימת לצד ישראל, אבל יחד עם זה הם צריכים להבין שהשגת המטרות האלה עלולה להיות קשה. כששאלו אסטרטג אמריקאי בכיר כיצד ניתן להבטיח את פירוקם של הכוחות הצבאיים הפלסטינים, על פי העמדה בה הוא דוגל, לא הייתה לו תשובה. ובהתחשב בקרבה הפיזית בין שני העמים, מדינה פלסטינית יכולה להימצא בעמדה שתאפשר לה לעשות שמות במרכזי האוכלוסייה בארץ. יתכן שקיימת מידה מסוימת של צדק בטענה שכוחות בינלאומיים יוכלו לשמש כחוצץ, אבל הניסיון של כוחות יוניפי"ל בלבנון מהווה תזכורת מפכחת למגבלות כוחות השמירה על השלום. איראן וסוריה מבריחות אמצעי לחימה לחיזבאללה, וכוחות האו"ם בדרך כלל מסיטים את מבטם הצידה.

לקפוץ משמחה

ובכל זאת, מכיוון שאני מאמין בארץ שלנו, אני מאמין גם בניסים. רק מעטים היו יכולים לדמיין הסכמי שלום מלאים עם מצרים וירדן לפני 35 שנים, ובכל זאת, היום זאת המציאות. לאמיתו של דבר, אילו המנהיגים הסורים והפלסטינים היו לוקחים דוגמא מאנואר סאדאת והמלך חוסיין, אשר שכנעו את הישראלים שפניהם באמת לשלום, כבר היה יכול להיות הסכם שלום מזמן, ומי יודע, אולי המחר יהיה שונה.

בינתיים ישראל, מדינת הנס, ממשיכה לעורר התפעמות – על עצם קיומה ועל כך שהיא המדינה התוססת שהיא.

לא, היא לא מושלמת. ישראל עשתה את הטעויות שלה, והיא ניצבת מול יותר מכמה בעיות שלא מצאו את פתרונן. מדעי המדינה, בסופו של דבר, הם מדע לא מדויק ולא משנה באיזה מקום עוסקים בהם.

אבל מדינת ישראל פועלת בהקשר קיים, ולא בואקום. היא משקפת הן את המציאות המקומית והן את הגלובלית; והחלטות המבוססות על גחמות אינן פוסחות על המנהיגים הישראליים יותר מאשר על מנהיגי יתר המדינות הדמוקרטיות. ובכל זאת, לישראל, כמו לחברות דמוקרטיות אחרות שנהנות מתרבות פוליטית חסונה ואוכלוסיה אזרחית תוססת, קיימים מנגנוני תיקון עצמי שמזמינים גם בדיקה והערכה וגם התייעלות.

שלוש תמונות נצחיות

בסופו של דבר, בשבילי, משמעותה של מדינת ישראל מתוארת בצורה הכי טובה בשלוש תמונות נצחיות.

בשנת 1991, כשעיראק שיגרה טילי סקאד אל ישראל, ביקרתי בנמל התעופה בן גוריון, ונדהמתי לראות את זרם היהודים שעלו מרוסיה בתקופה הקשה הזאת. הם לא פחדו לבוא, וישראל לא שכחה לקבל אותם בברכה. במילים אחרות, אפילו כשישראל עמדה מול חשש לא ידוע של מלחמה נגד עיראק, היא לא היססה לגבי תפקידה ומחויבותה לשמש כבית וחוף מבטחים ליהודים המחפשים אחר התחלה חדשה.

בשנת 2000, בזמן האינתיפאדה השנייה, עברתי על פני אתר בניה בצפון תל-אביב, ובמדרכה לידי פרש ערבי מוסלמי שטיחון והתחיל להתפלל כשפניו לעבר מכה. אף אחד לא הפריע לו בכל צורה שהיא. אפילו שבמקומות אחרים פלסטינאים תקפו ישראלים, הסצנה הזאת אמרה המון על נאמנותה של מדינת ישראל לדמוקרטיה ולפלורליזם.

ובשנת 2006, לאחר שהחיזבאללה פתח במלחמה לבנון השנייה, ביקרתי בבי"ח רמב"ם בחיפה. חדר המיון עמד מוכן לקלוט את הנפגעים, אזרחים או לוחמים, ערבים או יהודים, וקיבל אותם בהמוניהם. באותו זמן, במקום אחר בבית החולים, גם כשטילי החיזבאללה הומטרו על צפון ישראל, המשיכו החוקרים כרגיל בעבודות המחקר שלהם – בתחום הסרטן, מחלת הסוכרת ותאי גזע – כשהם נאלצים מידי פעם לקטוע את עבודתם ולרדת למקלטים.

במלים אחרות, בעוד החיזבאללה ותומכיו האיראניים חיפשו דרכים כיצד לקצר את חיי הישראלים, עסקו המדענים שלנו במציאת דרכים להארכת חיים של כל בן אנוש.

כן, יש לנו הרבה סיבות לחגוג, כשהראשונה בהן היא שזכינו לראות מה שאינספור דורות לפנינו יכלו רק לחלום – מדינת ישראל.

זה לבדו עושה לי חשק לקפוץ משמחה.

 

25/4/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) יעל, 27/4/2009 09:09

מרגש ומשמח

(2) יעל, 27/4/2009 07:28

טוב שאתה מזכיר לי את הדברים הטובים

ולא שאני מרבה לשכוח, אלא אני מכריחה את עצמי לזכור מי אנחנו ובזכות מי אנחנו כאן [הקב"ה ושליחיו הנהדרים - חיילינו] אבל אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מודאגת מזה שאנחנו "מפרקים" את הניסים שלנו אחד אחד, נותנים מה שלא צריך, ולאט לאט חוזרים אחורה.
להגיע למצב שיש פיגועים כדוגמת הטרקטור בירושלים ושדרות המופגזת זה אומר שאנחנו חוזרים אחורה.
היינו צריכים להרתיע אותם מזמן! אבל לא. הם מתגברים ואנחנו נסוגים.
ורק הקב"ה ימשיך ויעשה לנו ניסים גדולים!

(1) בת המלך, 27/4/2009 06:38

בס"ד ,תודה לקדוש ברוך הוא!

תודה רבה לבורא עולם שישמרנו מהערבים ומכל רע איימן!!!!

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub