מוזיאון השעווה של מדאם טוסו בברלין זוכה מדי פעם לשעה של זוהר בכותרות. בעידן שבו בובות שעווה לא בדיוק נחשבות לאחת האטרקציות המובילות על פני תבל, המוזיאון מקפיד, כנראה, להוסיף חידושים ולהגדיל תצוגות. כך החליטה ההנהלה להציב בגאון במוזיאון את דמות השעווה חמוצת הפנים של... אדולף היטלר.

ולמה לא? אנשי המוזיאון, בדייקנות ההיסטורית האהובה עליהם כל כך, הקימו שיחזור מפואר לבונקר שבו בילה היטלר את ימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה, לפני התאבדותו וכניעת גרמניה. אלפי מסמכים וחפצים אישיים אותנטיים מפארים את המיצג, ובובת השעווה של הפיהרר שהוצבה שם, מעבר לדסק, צופה בזעף בהתרסקות הרייך השלישי. המוזיאון היה גאה מאד בתצוגה. "היטלר מייצג נקודה חשובה שלא ניתן להתכחש לה בהיסטוריה הגרמנית", מסרה דוברת המוזיאון. אבל לא כולם הסכימו איתה. הצבת בובת השעווה של היטלר בברלין עוררה לא מעט זעם. בגרמניה, שם אסור להציג סמלים ניאו נאציים בפומבי, שימוש בדמות הפיהרר למטרות בידור הוא חידוש שצרם לאנשים לא מעטים. חוקרים מהאקדמיה הזהירו, כי האתר יהיה מוקד עלייה לרגל לניאו-נאצים. פוליטיקאים במדינה אמרו כי הצגת הפסל היא צעד חסר טעם.

'סוף סוף התנקשות מוצלחת בהיטלר', העיר הנריק ברודר מה'דר שפיגל' בציניות

הבובה זכתה רק לכמה דקות של תצוגה: המבקר השני במוזיאון ביום פתיחת התצוגה הסתער על דמות השעווה של היטלר וערף את ראשה. אירוע זה, לבסוף, העלה את הסיפור, מעניין גרמני פנימי לכותרות העיתונים בעולם כולו. המניעים של האיש, האירוניה שבמעשה ('סוף סוף התנקשות מוצלחת בהיטלר', העיר הנריק ברודר מה'דר שפיגל' בציניות), המפגינים שצהלו בחוץ על מעשה העריפה, המגנים בשם התרבות, הויכוחים אם להחזיר את הבובה לתצוגה אחרי התיקון, או לאו.

הויכוחים, יש לומר, מתנהלים רק מחוץ לכותלי המוזיאון. בתוך המוזיאון עצמו שוררת אחדות דעים. מובן שבובת הפיהרר תחזור להתרווח בחיק התצוגה שהוכנה עבורה. היסטוריה או לא היסטוריה? במיצג בובות שעווה שמכיל שפע דמויות חשובות בהיסטוריה האזורית, מזיגמונד פרויד ועד קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, בל ייפקד מקומו של היטלר.

הרבה מההתנגדות היא אינסטינקטיבית, צמרמורת שעוברת בגב בלי להזדקק לשירותי ההיגיון. האיש שכרת את ראש בובת השעווה, כמו שגריר ישראל בשבדיה שניתק לפני מספר שנים את זרם החשמל למיצג המהלל מחבלת מתאבדת, פעל מהבטן, בסערת תיעוב שלא מתעכבת לגבש הסברים הגיוניים. אפשר להבין את זה. אבל אפשר גם להבין את אלו שדורשים נימוק הגיוני יותר לפסילת מיצגי אמנות כאלו או אחרים, או בכלל נימוק לרעיון המוזר שלאמנות אין חוקים משלה, שהיא אינה צריכה להתחשב באף אחד ובשום דבר.

זה לא רעיון שמוגבל לאמנות פלסטית, כמובן. כמו בויכוח המפורסם באוקספורד אם להזמין או לא להזמין היסטוריון ניאו-נאצי לשאת דברים. כמו ברוחות הסוערות באולמות קונצרטים בישראל, כשדניאל ברנבוים מתעקש לנגן יצירות של וגנר – אבי התיאוריה על השפעתה המרעילה של היהדות באמנות, שהפכה חלק מכתבי הקודש הנאצים. כמו בפולמוס אם להדפיס בעברית את 'מיין קאמפף'. זה לא מקרה שרבים מהפולמוסים הסוערים הללו מתנהלים סביב הנאציזם. הנאציזם הוא כמעט הרוע האבסולוטי האחרון, שכולם מכירים בו ככזה – או לפחות כל מי שרוצה להיחשב לשפוי. אם אתה מוחה כנגד אלמנט נאצי, לפחות לא תושמץ כפונדמנטליסט התקוע בחשכת ימי הביניים. אבל אפילו מחאה כזו נועדה בדרך כלל לכישלון מול ערכי החופש היקרים של הדמוקרטיות: חופש האמנות, חופש הדיבור, חופש העיסוק, חופש העיתונות, חופש המצפון.

כשניטרליות היא הבעת עמדה

העמדה המקובלת של מנגני-וגנר, מציגי-היטלר ודומיהם, היא שניתן להיות אובייקטיבי בתחומים כמו אמנות, תרבות ובידור. אתה, כביכול, רק מדווח. רק מציג את הדברים כמות שהם. לא מביע עמדה מוסרית.

עצם העובדה שאתה מסרב לחרוץ דין, היא בעצמה חריצת דין

היטלר היה מפלצת זדונית. מוזיאון השעווה לא מכחיש זאת. הוא אף הציב שלט שמבקש מהמבקרים לא להצטלם עם הבובה 'מתוך כבוד למיליוני קורבנות מלחמת העולם השנייה'. אבל העובדה היא שלמרות השלט, בובתו של היטלר אינה מגודרת באזור צדדי, נפרד, המסומן בתור תצוגת גדולי חוטאי העולם. הוא מוצג, כשווה בין שווים, בין כל השאר 'שעשו היסטוריה', וכמו שיאמר לך כל פרסומאי מתחיל, מסר תת-מודע לעולם חזק יותר מהמסר המודע.

יש רוע שאי אפשר לנקוט כלפיו עמדה ניטרלית. עצם העובדה שאתה מסרב לחרוץ דין, היא בעצמה חריצת דין. אדם שאומר לכם: "אני מסרב להביע עמדה על האמת שבדת. כל דת הרי טוענת שהיא אמת." למעשה אמר לכם את דעתו על דת. עיתונאי שמגולל בהרחבה את פרשת פשעיו-לכאורה של פלוני אבל מסיים בהערה שבית המשפט, ולא הוא, יחרוץ אם יש אמת דברים, כבר חרץ משפט. מוסד שמזמין גזען ידוע לשאת דברים, גם אם הוא מפרסם שאין בהזמנה משום הסכמה, כבר נקט עמדה מוסרית בעניין.

הפרדה נוקשה בין טוב לרע היא דבר ששיך במידה רבה לעבר. בעידן הפוסט מודרני שלנו, המתנער מרעיונות של אמת מוחלטת ומוסר כלל-אנושי אבסולוטי, אנחנו אוהבים לצבוע דברים באפור, לא בשחור או בלבן. אבל פרשת הבובה של היטלר, כמו כל החופש שנוטלים אנשים לעצמם 'רק לספר את הסיפור, באופן אובייקטיבי'. היא צעד אחד רחוק יותר. כאן, כולנו מסכימים שיש פה אלמנט של רוע. ההתעקשות לא להתחשב בו בהצגת הסיפור היא נקיטת עמדה: הרוע הזה לא כל כך מפחיד. אפשר לשים אותו על אותה במה השמורה לכולם. יש קונטקסט, לכאורה, שבו אפשר להיות ניטרליים, אובייקטיביים, אפילו כשזה נוגע להיטלר.

זו לא בעיה ייחודית לנאציזם, אבל הוא דוגמא טובה מכל לכישלון המוסרי של הדור שלנו להכתיב סטנדרטים מוסריים שאינם מתכופפים בפני ערכים עליונים כמו 'חופש האמנות'. בדור שבו פורנוגרפיה יכולה להיות אמנות, הסתה יכולה להיות הרצאה מקובלת, והוצאת דיבה על אדם יכולה להיות חופש הדיבור, אפילו התנגדות ליחס 'אובייקטיבי' להיטלר היא חלק מויכוח אבוד מראש. אפילו בגרמניה, שרגישותה לנושא גדולה במיוחד. אולי אין היום סולם ערכים שכולם מסכימים עליו, אבל לבטח ישנם את המטהרים הגדולים, שנוטלים את העוקץ מכל רוע. קרא לזה 'חופש ה_______' ופתאום הכל מותר. כפי שהעיר בעוקצנות חבר פרלמנט גרמני: "זה בסדר, לכרות את ראש הבובה של היטלר גם זה מעשה אמנות'.

אולי כדאי לפרקליטו של כורת-הראש להשתמש בטיעון הזה.

מאמר בנושא קרוב:

מכחישי שואה באוקספורד: להציב גבול בפני הרוע כשנותנים למכחיש שואה לשאת דברים בפני סטודנטים בשם חופש הדיבור, זה הזמן לזכור שלחופש הזה תמיד היו גבולות.