לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אם מי שאנחנו מדברים עליו היה שומע...

אם מי שאנחנו מדברים עליו היה שומע...

לפעמים צריך לדבר על אנשים אחרים, או שלכל הפחות אין בכך כל רע. השאלה היא מה בדיוק אנחנו אומרים, והמציאות מלמדת שבדיבור על הזולת רובנו נוטים להפריז. המילים פשוט מתגלגלות החוצה בקלות רבה מדי.

מאת

לאחרונה התפרסם ב-NRG אייטם מעלה חיוך. וכמו הרבה פעמים בידיעות עם נופך משעשע, היה קל לפסוח על המימד הרציני יותר של הידיעה.

לידי כתב האתר התגלגל מסמך פנימי של גלי צה"ל – תיעוד דעתם של מדריכי קורס העיתונאים מחזור 1995, ושל חלק מראשי המחלקות בתחנה הצבאית, על עתידם של הבוגרים הצעירים. לימים התברגו אותם חניכים בתפקידי מפתח בתקשורת הישראלית, ומחזור 95 נחשב לאחד המוצלחים בתולדות התחנה, וכלל בין השאר את יונית לוי, מגישת המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2. אבל מחווי-הדעת המומחים לא צפו בכדור בדולח וראו בו את העתיד, וכך, יש הומור מיוחד, בלתי מכוון, בשיפוט הנחרץ שלהם. על חייל צעיר שצמח להיות אחד הקריינים המוצלחים בתולדות התחנה נאמר: "דביל, לא יכול להיות קריין עם חוסר הידע שלו, לא סומך עליו". עורך מוערך של מהדורת חדשות כיום הוגדר בהתנשאות: "בינוני". על מי שמשמשת היום כראש אגף החדשות של YNET, יצא הפסק: "חסרת עוצמה". מוזיקאי בעל שם כיום זכה למילות ההערכה הבאות: "לא מוכן לקבל אותו לתחנה, הוא לא יסתדר, הוא עב"מ".

"מוחות גדולים דנים על רעיונות, מוחות ממוצעים דנים על אירועים, מוחות קטנים דנים על אנשים"

"אם קברניטי גל"צ בשנות התשעים היו יודעים שאותו המסמך ידלוף ויסתובב ברשת באחד מן הימים, ייתכן שהם היו מתונים יותר בדבריהם", מתאר לעצמו הכתב שלידיו התגלגל המסמך המעניין. ללא ספק הניסוחים היו עדינים יותר לו ידע חבר-השופטים שהרקורד להערותיהם יהפוך ציבורי. גם בלי להזדקק לכדור הבדולח, גם אם האבסורד בהערותיהם לא היה בולט כל כך נוכח ההצלחות של אותם חברה אפורים ועבמ"ים שעליהם חרצו משפט, הם היו נזהרים בלשונם אלמלא היו בטוחים שחוות דעתם הנעלה היא מידע מסווג דרגה א'.

נתח גדול מהשיחות הכלליות שלנו נסב על אנשים אחרים, ואופי השיחה שופע שיפוט, הבעת עמדה ופרשנות, כיד הלשון הטובה עלינו, מתוך ביטחון שאנחנו 'אוף דה רקורד'. כל זה, כמובן, מתרחש שלא בנוכחותם של נשואי השיחה. וכמה פעמים אנחנו יכולים לומר לעצמנו בכנות שהיינו אומרים את אותו הדבר – אותו הדבר בדיוק – לו האדם עליו דיברנו היה מולנו?

האדמירל היהודי אמריקני הרמן ריקובר, נכנס להיסטוריה לא רק בזכות שירות קרבי אמיץ והיותו 'אבי הצוללת הגרעינית', הוא נזכר גם בשל הערתו הנוקבת: "מוחות גדולים דנים על רעיונות, מוחות ממוצעים דנים על אירועים, מוחות קטנים דנים על אנשים". לבטח יש לפעמים צורך – או לפחות אין כל רע – בלדבר על אנשים. השאלה היא מה בדיוק אומרים. והמציאות מלמדת שבדיבור על אנשים רובנו נוטים להפריז – ולא לטובה. כמה פעמים שמעתם מישהו מצהיר 'אני שונא אותו' על מישהו אחר, רק כדי לראות את השניים מבלים יחד בהרמוניה מופלאה זמן קצר לאחר מכן? רוגז זמני הפך בקלות למילה הטעונה 'שנאה'. כמה פעמים שמעתם דברים בגנות המזג הרע של אדם מסוים, רק כדי להכיר אותו בעצמכם לאחר מכן, ולגלות שהזאב לא כזה נורא? במקום העבודה שלי עברתי את החוויה הזו עם עובד בכיר שכולם הזהירו אותי מפניו. כשהיה עלינו לבסוף לשתף פעולה בפרויקט כלשהו, כמעט שהצטיידתי בשכפ"ץ. "אין לו סבלנות בכלל." "צועק על כל שטות." "הפיוז הכי קצר שאפשר." היו ההתרעות ששמעתי. שכפ"ץ לא הצלחתי להשיג, ובסופו של דבר – גם לא היה בו צורך. האיש אכן היה קצר רוח במעט; אבל פסיכופט משתולל? זה לא. בסך הכל, דומני שאני קצר רוח ממנו. ומי יודע אלו דיווחים מתהלכים עלי?

ההפרזה בשיפוט הזולת מוכיחה את עצמה כשהזולת בו אנחנו דשים בעונג שומע במקרה את דברינו. אם הוא אמיץ מספיק כדי להתעמת איתנו, זה נגמר, מיותר לומר, באופן מאד לא נעים. כל מי שהתנסה פעם בכך, יכול לזכור את המבוכה הצורבת. "זה מה שאתה חושב עלי?" היא השאלה הבלתי נמנעת. והתשובה האמיתית, כמובן, היא "לא". אבל השאלה ההגיונית הבאה היא: "אז למה אמרת את זה?" ו"אמרנו את זה כי לא ידענו שאתה שומע", היא לא בדיוק התשובה שתציל את מערכת היחסים. מה לעשות שקל מאד להיסחף בדיבור, להקצין, לגנות ולהבליט את הרע?

האמת היא שלדון לכף זכות הוא פשוט דרך להבטיח שנהיה נאמנים למציאות ולא נשגה באשליות

רובנו נוטים לחשוב שלדון אדם לכף זכות, לתת לו ליהנות מהספק, הוא בבחינת מעלה גדולה של אצילות נפש. הנה, לא חרצנו מיד דין לרעה. היינו מוכנים לחכות, להמתין להתבהרות התמונה, להמציא תירוצים עבורך. אבל האמת היא, שלדון לכף זכות הוא פשוט דרך להבטיח שנהיה נאמנים למציאות ולא נשגה באשליות. לקחת בעירבון מוגבל דיווחים ששמענו על אדם, זה פשוט לעשות עימו צדק – מה לעשות שהטבע האנושי מנפח חסרונות (של אחרים!) כשהוא מתפנה לדוש בהם?

לא נעים להכיר בצד הזה שלנו: צד קטנוני ובלתי סלחן, צד שאוהב לתפוס אנשים בטעויות ולהביט עליהן בזכוכית מגדלת. עוד לא זכינו להשיג תיקון אנושות מושלם שיוודא שקלות-חריצת-הדין שלנו מאופיינת בעין טובה ופרגון. בינתיים, המינימום שאפשר לעשות הוא פשוט לא לבטוח במילים שמתגלגלות בקלות על כל אדם – גם עלינו.

לא יזיק גם לדמיין, בפעם הבאה שאנחנו מציירים במילים את דמותו של אי-מי, איך נרגיש אם בעוד יומיים, שבועיים או שנתיים, המילים הללו יהפכו לאייטם ציבורי. אם הדמיון מאדים את הלחיים, כנראה שזה הזמן לעצור את שטף הדיבור.

מאמרים בנושא קרוב:
 

הקלות הבלתי נסבלת של השפיטה
ההוא לא נורמלי, וההיא קמצנית, וההוא אבא גרוע, ואין סוף לרשימה... כמה קל לנו לגזור את גזר דינם של אחרים – אך יש דבר אחד שאנו לא לוקחים בחשבון.

 

דיבור "כשר"
מה שיוצא מן הפה, חשוב בדיוק כמו מה שנכנס לתוכו.

 


 

28/6/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) מתן, 6/7/2008 17:22

תשמע.....

אתה אחד מכותבי המאמרים הכי מוצלחים שקראתי,כל מילה שלך יושבת טוב טוב בקופסא,יישר כוח...צא החוצה עם זה,כתוב ספרים,הרצה הרצאות,כבר יש לך תומך נלהב אחד

(1) אסף, 3/7/2008 16:36

יישר כוח

כל מילה פנינה

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub