רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אקטואליה

לפעמים צריך את השכן כדי לראות שהדשא ירוק

ז׳ באייר ה׳תשס״ח ז׳ באייר ה׳תשס״ח 12/05/2008 | מאת נועם אשר

בני אדם נוטים לקחת כמובן מאליו את מה ששלהם. אבל אם רק ניקח צעד לאחור ונביט בעיניים של אורח, הכל משתנה.

בחול המועד פסח הזדמן לי לטייל בשמורת תל-דן, ללא ספק אחת משמורות הטבע היפות בישראל. בין מעיינות תל דן, החפירות הארכיאולוגיות של דן העתיקה, הצמחייה העשירה והמים שמתגנבים שוב ושוב אל תוך מסלול ההליכה, צעדו מאות אם לא אלפי מטיילים. ילדים התיישבו לטבול רגליים במי לגונה שקטים, מבוגרים נשענו על מעקי עץ וצפו בעיניים פעורות במי טורקיז גועשים בחלקיו האנרגטיים יותר של הנחל, והשמש הקופחת לא הרתיעה אף אחד מלנוע הלאה בהתלהבות לנקודת הציון הבאה. "היי, תראו, יש כאן מקום שנקרא גן עדן!"

ובתוך כל התלהבות הטיול הזו, ראיתי אדם בגיל העמידה פונה לאשתו, שטיילה עימו: "את האמת, דליה, אם היינו עכשיו בחוץ לארץ, לא היית מפסיקה לצלם. "

חסרה תחושת ההתפעמות, שהייתה לו יכולנו להעביר את תל-דן לארץ הפלאות שנקראת 'חוצלארץ'

משפט כל כך נכון. הדבר הראשון שחברים החוזרים מנסיעה לחו"ל שולפים מהמזוודות, הן ערימות של תמונות. או, בעידן המודרני שלנו, את המצלמה הדיגיטלית או את הסמארטפון, שבהם מעבירים תמונה אחר תמונה ונראה שאין לצילומים סוף. ולא מדובר דווקא במי שנסע לשוויץ בהחלטה נחושה לצלם כל אגם: גם מי שחזר מטורקיה או רומניה הנציח כל פנינת חן או כל דבר אקזוטי. הכיכר המרכזית בעיירה נידחת, חנות ישנה... גם בארץ מצלמים, כמובן. אבל הייתה אמת עמוקה בהערה של המטייל הבלתי מוכר: מקום כמו תל-דן, נווה של יופי טהור ומגוון שלא מפסיק להפתיע, הוא מקום שבאופן נורמלי צריך לטייל בו כשהאצבע לא מרפה מהמצלמה. אבל הוא לא בשוויץ ולא בסקנדינביה, אפילו לא באנטאליה. הוא כאן, בצפון הארץ, בחצר האחורית שלנו. וכן, נהנים מהטיול ומתענגים על יפי הטבע, אבל חסרה תחושת ההתפעמות, ההתלהבות העמוקה, שהייתה לו היינו מעבירים את תל-דן לארץ הפלאות שנקראת 'חוצלארץ'.

יותר משישים שנה מלאו למדינה הזו, שמרבית אזרחיה נולדו כאן או העבירו פה את רוב ימיהם.  אנחנו מוכנים להשתתף בדיונים מעמיקים על המאכל הישראלי ביותר או הספורטאי הישראלי ביותר. אבל קשה להרגיש באמת את גודל הזכות: להפנים את משמעות העובדה שאנחנו חיים בארץ המובטחת. כדי לזכור שיש מקום להתפעלות, צריך מבט מבחוץ. צריך להסיר את המשקפיים המוכרות שמביטות בלי להתרגש על מה שהוא, בסך הכל, 'הבית שלי'. ומי מאיתנו מתלהב מהבית שלו כמו שמתלהבים אורחים, שמשבחים כל חידוש ארכיטקטורה ומקוריות בעיצוב הפנים?

רק בישראל

קרובת משפחה שלי שעברה לאחרונה ללונדון, מעולם לא חיבבה במיוחד את המגורים בישראל. החלום שלה היה לגור באירופה, רצוי באנגליה. עכשיו כשהחלום התגשם, פתאום שומעים ממנה דיבורים אחרים. "אתה יודע", היא שחה לי פעם בקול נוגה. "אף פעם לא ידעתי להעריך את השמש." כשהיא חיה בארץ, מה שהיה לה לומר על השמש היה בעיקר תלונות על חום מופרז והחמסין הטיפוסי לכאן. עכשיו, בערפילי לונדון, היא חושבת שחום הוא לא מחיר מידי גבוה לשלם על החיים במקום שמואר באופן טבעי.

או הגיוון של הנוף. לכמה ארצות בגודל שלנו יש גם מקום כמו שמורת תל-דן וגם מקום כמו שמורת עין-גדי? אחד הדברים הראשונים שאתה שומע מהתיירים שמבקרים פה, זה התפעלות מהגיוון של פיסת אדמה קטנטנה כל כך. ביום אחד אפשר לנסוע מקצה אחד שלה לקצה השני: אבל ביום היחיד הזה תראה הכל: יערות וכרי דשא, מדבר וים, הרים ושפלה. לאוסף המגוון הזה קוראים ישראל, ואנו רגילים לזה, אז קשה להתפעל מכך שבחופש אפשר לטייל ביום ראשון במדבר, וביום שני לנסוע לליבו של נוף ירוק ורטוב?

כל אופי החיים בישראל, הוא משהו שאנשים שמציצים עליו מבחוץ, כאורחים בבית, רואים כדבר ייחודי.

 כל אופי החיים בישראל, הוא משהו שאנשים שמציצים עליו מבחוץ, רואים כדבר ייחודי. כמו שכתבה אישה אמריקנית שטיילה בארץ עם ילדיה. "ג'ו ודני מרגישים לגמרי בנוח ללכת לקנות שווארמה בעצמם! הם גם הולכים למכולת לקנות שתייה לבד, ומסתובבים ברחובות הסמוכים בלי ליווי!" דברים דומים שמעתי ממהנדס שעבד במקומות שונים באירופה לפני שנשלח על ידי החברה לישראל: "הילד שלי לא רוצה לעזוב. בכל מקום שהיינו, פשוט לא היו ילדים. ואם היו, בטח לא נתנו להם להסתובב בחופשיות. כאן הוא מרגיש בגן עדן לילדים."

בשבילם זה נפלא ויוצא דופן. אבל בשבילנו? בשבילנו זה מובן מאליו. וודאי שיש ילדים משחקים בחוץ. וודאי שהם יכולים לקנות שווארמה לעצמם.

או כמו שסיפר סקנדינבי שעבד בארץ לזמן מה: "זה מדהים איך כל משפחה ישראלית מתאספת כל ערב שבת לארוחה משפחתית, וכך יש לכולם הזדמנות להיפגש ולדבר. כשנחזור לדנמרק אני מקווה לאמץ את המנהג הזה."

את האמת: מישהו מאיתנו חשב פעם שהמפגש המשפחתי הישראלי כל כך בערב שבת, עם האוכל המסורתי של אמא והבדיחות המשפחתיות הקבועות, טונים גבוהים מידי פעם ופיצוחים אחרי האוכל, הוא משהו מעורר קנאה? ביתי, נחמד, כן. אבל משהו מיוחד וראוי לחיקוי?

אבל זה בדיוק מה שזה.

בני אדם נוטים לקחת כמובן מאליו את מה ששלהם. אנחנו משבחים את בתי השכנים, מתפעלים ממנהגים של משפחות אחרות, ועוצרים נשימה מול נופי ארצות זרות. בבית ובמשפחה שהיא ישראל, אנחנו נוטים יותר לריב, לרטון ולהתלונן. לא כי איננו אוהבים את הארץ הזו: פשוט לא יוצא לנו להרהר בקסמיה.

 אם רק ניקח צעד לאחור ונביט בעיניים של אורח, הכל משתנה. פתאום אפשר לראות את גודל המזל שלנו זוהר מכל פינה: אולי איננו מלקקים רק דבש בארץ המובטחת, אבל החיים כאן מציעים כל כך הרבה טוב ויופי שאין בשום מקום אחר.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן