רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אקטואליה

לצאת מהבועה: עד מתי התגובות מהמצב בדרום יהיו מעט מדי ומאוחר מדי?

ד׳ באדר א׳ ה׳תשס״ח ד׳ באדר א׳ ה׳תשס״ח 10/02/2008 | מאת נועם אשר

אמנם המאמר הזה נכתב ב2008- אבל האם משהו השתנה מאז?

פתאום החדשות לבשו גוון אחר, אדום יותר ומתריע יותר. פתאום חדרה נימה בהולה לקולותיהם של השדרנים והכתבים. פתאום המרפרפים על הכותרות באינטרנט קפאו לרגע, לוטשים עיניים בכותרת הראשית. "מה קורה בארץ?" התקשר לשאול קולגה השוהה בחו"ל. "היה פיגוע?"

היה פיגוע, בדימונה. הרוגה אחת, פצוע אנוש. שני מחבלים עם חגורות נפץ במרכז המסחרי. דימויים מעבר לא רחוק שניסינו לשכוח בתקופת השקט האחרונה. והנה התמונות המוכרות, הקהל המצטופף, הניידות, האמבולנסים המפנים פצועים ודוהרים לבית החולים ביללה, התגובות בכנסת, התגובות ברשות הפלשתינית. ההודעות ש'השם טרם הותר לפרסום' הפרשנים הצבאיים. מבטים חסרי אונים מוחלפים בינינו. נשיכות שפתיים. "לעזאזל איתם", אומר מישהו לידי. "השם ירחם", אומרת מישהי אחרת.

כי התרגלנו לשקט באהבה האנושית הנואשת לנורמליות. ומה פתאום פיגוע עכשיו. וזיכרונות אינתיפאדת אל אקצה עוד טריים. והיו ימים שזאת הייתה שגרה איומה, וההרוגים היו רבים בהרבה. אבל התרגלנו לשקט. ועכשיו, פיגוע בדימונה השקטה הוא נורא ומסעיר.

ואני חושב על עיירה דרומית אחרת, שמזמן כבר לא שלווה. עיירה שבה החרב מתהפכת מעל ראשי תושביה תמיד, בעקשנות אכזרית לא מרפה. אני חושב על שדרות.

יום לפני כן הבוס שלי התקשר אלי למשרד. "הייתי בדיוק בשיחה עם רחל ממפעל X בשדרות", הוא סיפר. "אבל פתאום היא אמרה לי 'יש צבע אדום' וניתקה'."

צבע אדום הוא השם החדש של מערכת האזעקה, אמרתי. קראו לזה שחר אדום, אבל הילדים שקוראים להם שחר התלוננו שזה מעליב, מקור לכינויי גנאי. אז החליפו את השם. את המצב אי אפשר להחליף. ושם זה שגרה. לא פיגוע חד פעמי שמפר את השלווה בעיירה שקטה. אולי לפעמים שקט חד פעמי שמפר את מצב החירום התמידי.

איפה נשיכות השפתיים והלחלוחית בקצה העין. ולמה המולת התקשורת מסביב היא בווליום נמוך יותר?

וזו כבר לא רק שדרות. אלה כל יישוביי עוטף עזה. אלה עשרות אלפי תושבים שמביטים לשמיים ויודעים שלא רק גשם יבוא משם, גם מוות והרס בדמות קסאמים. אלה אלפי ילדים שסובלים מחרדה עמוקה ומסרבים להיכנס לאמבטיה מחשש שצפירת האזעקה תישמע בהיותם שם. זה פחד מנקר יומיומי.

החדשות מדווחות, כמובן, על מה שקורה שם, בדרום הארץ הלא-שקט. העיתונים צובעים כותרות, האינטרנט מספק דיווחים ישירים על נפילות, השדרנים מספרים בטון הרציני הנדרש. אבל איה הטלפונים הבהולים מחו"ל – ששואלים אם משהו קרה בארץ? ואיפה התסכול האמיתי, הגועש. ואיפה נשיכות השפתיים והלחלוחית בקצה העין. ולמה המולת התקשורת מסביב היא בווליום נמוך יותר?

כי התרגלנו, כי זה קורה כבר הרבה זמן. כמעט נדמה ששדרות ואחיותיה הקטנות היו תמיד המשפחה הבעייתית בשכונה, שאסונות רודפים אותה וקשיים נערמים בפניה. אבל זה לא היה ככה תמיד. 'דימונה השלווה' יכלה להיות גם 'שדרות השלווה'. אבל השלווה נמוגה מזמן ודם ואש ותמרות עשן יצאו מההגדה של פסח והפכו למציאות חיים יומיומית. ככה מתפקדים: הפרעות חרדה ונכסים שאיבדו ערכם וייאוש עמוק וגם 'יש צבע אדום, אני אחזור אליך אחר כך'.

אלה הם חייהם. אבל למה אלו לא חיינו?

נכון שההרגל חזק מכל, ופעם גם פיגועים בכל הארץ הפכו לאייטם שגרתי, שרק במקרים יוצאי דופן דוחה את שידור מהדורת הספורט. נכון שפעם ירו על שכונת גילה בירושלים באורח קבע וגם זה הפך לרעש רקע שולי. נכון שהתרגלנו. אבל הם לא. כי אי אפשר להתרגל למוות שעולה בחלונות, ועולה, ועולה, ואין לך דרך מילוט לברוח דרכה.

למה אנחנו לא מרגישים את הייאוש שלהם? לזמן קצר במלחמת לבנון היו מליון וחצי תושבים במצב דומה של ברווזים במטווח. במלחמת המפרץ הייתה לכולנו הזמנות להתנסות בתחושה הלא נעימה הזו. אבל אלו היו משברים קצרים וחולפים. הם חיים כך כבר שנים, ובפתח לא נראה פיתרון, והבעיה רק מתפשטת רחוק יותר ורחוק יותר, עם טווח רקטות משופר.

למה זה לא כואב לנו ומתסיס אותנו כמו הפיגוע הבלתי צפוי בדימונה?

אוהבים לדבר על הבועה התל אביבית. אבל הבועה אינה רק תל אביבית. היא מקום משכנם שכל מי אינו חיי בטווח רקטות הקסאם. צבע אדום הוא עדיין מושג תמים, ניטרלי עבורנו. לא סיבה להלמות לב גוברת וחיפוש מחסה. אבל כאן, בארץ שלנו, אפילו לא בשטחים שמידת ישראליותם שנויה במחלוקת, חיים אנשים במציאות בלתי אפשרית. חיים בתוך פיגוע אחד ארוך ומתמשך שגוזל מהם את שלוות נפשם ושמחת חייהם במקרה הטוב, ואת בריאותם וחייהם במקרה הרע. ומה אנחנו עושים?

חולה אנוש ששורד כבר שנים לא מועבר מהטיפול הנמרץ רק משום שנוכחותו שם התארכה מהרגיל.

ממשיכים בחיינו כאילו הנגב המערבי הוא לא באמת חלק מהארץ הזו. איך צועק שלט דרכים שהוצב קרוב לשדרות בניסיון נואש להזכיר את האמת? 'נהג יקר, עד שיהיה לך ירוק, תחשוב שאצלנו צבע אדום זה דרך חיים'. ואנחנו ממש זקוקים לתזכורת.

אין לי מה להציע בתחומי פעילות ממשית, אבל איך אפשר להתכנס בבועה החמימה והמוגנת ולשכוח שכאן, ממש ליד, אחים שלנו עוברים גיהינום? העובדה שמצב חירום נמשך כבר יותר מחצי עשור לא מנטרלת את אלמנט ה'חירום'. חולה אנוש ששורד כבר שנים לא מועבר מהטיפול הנמרץ רק משום שנוכחותו שם התארכה מהרגיל.

אבל שדרות הוצאה ממחלקת טיפול הנמרץ בתודעתנו. אז מה הפלא שאין שום רעיונות חדשים, שום פעולה נמרצת יותר, אם המודעות למצבה האנוש אינה קיימת? בלי נורת אזעקה שתהבהב דרך קבע, אין מי שירוץ להגיש עזרה.

כן, הפיגוע בדימונה מכאיב, כמו כל פיגוע, כמו כל אובדן חיים. ונורמלי שהגבות יתרוממו יותר באירוע שכבר כמעט שכחנו את טיבו, אחרי שנה של שקט. אבל הצביטה בלב צריכה להיות זהה. ביום למחרת נחתו מטחי רקטות על שדרות ופצעו שלושה אנשים וגרמו נזק לאזור התעשייה המקומי, וזה היה אייטם של מה בכך, לא כותרת ראשית אדומה.

לא קל להחזיק את שדרות ושכנותיה תמיד בלב, אחרי שנים של רקטות כשפיתרון לא נראה באופק – אבל עוד יותר קשה לחיות שם, בתוך הסיוט התמידי. אם אנחנו רוצים לשמור על הסולידריות שבה אנחנו מתגאים כל כך, אם אנחנו לא רוצים להפוך לשוכני בועה אטומים, מאותו זן סטריאוטיפי של לוגמי הקפה בדיזנגוף כששאר הארץ בוערת, ברוחנו אנחנו תמיד חייבים להיות שם, באזור עוטף עזה. כל עוד המצב שם לא משתפר, המינימום שאנחנו יכולים לעשות זה לא לתת לו להיהפך לשגרה שכבר לא מצמררת אותנו, רק משום שהתמזל מזלנו לחיות מחוץ לטווח הירי.

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן