לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




לצאת מהבועה: כמה זמן עוד יפלו קסאמים בדרום?

לצאת מהבועה: כמה זמן עוד יפלו קסאמים בדרום?

הפיגוע בדימונה הקפיץ אותנו אחרי שנה של שקט. למה הרקטות על מערב הנגב לא מעוררות אותן תגובות?

מאת

פתאום החדשות לבשו גוון אחר, אדום יותר ומתריע יותר. פתאום חדרה נימה בהולה לקולותיהם של השדרנים והכתבים. פתאום המרפרפים על הכותרות באינטרנט קפאו לרגע, לוטשים עיניים בכותרת הראשית. "מה קורה בארץ?" התקשר לשאול קולגה השוהה בחו"ל. "היה פיגוע?"

היה פיגוע, בדימונה. הרוגה אחת, פצוע אנוש. שני מחבלים עם חגורות נפץ במרכז המסחרי. דימויים מעבר לא רחוק שניסינו לשכוח בתקופת השקט האחרונה. והנה התמונות המוכרות, הקהל המצטופף, הניידות, האמבולנסים המפנים פצועים ודוהרים לבית החולים ביללה, התגובות בכנסת, התגובות ברשות הפלשתינית. ההודעות ש'השם טרם הותר לפרסום' הפרשנים הצבאיים. מבטים חסרי אונים מוחלפים בינינו. נשיכות שפתיים. "לעזאזל איתם", אומר מישהו לידי. "השם ירחם", אומרת מישהי אחרת.

כי התרגלנו לשקט באהבה האנושית הנואשת לנורמאליות. ומה פתאום פיגוע עכשיו. וזיכרונות אינתיפאדת אל אקצה עוד טריים. והיו ימים שזאת הייתה שגרה איומה, וההרוגים היו רבים בהרבה. אבל התרגלנו לשקט. ועכשיו, פיגוע בדימונה השקטה הוא נורא ומסעיר.

ואני חושב על עיירה דרומית אחרת, שמזמן כבר לא שלווה. עיירה שבה החרב מתהפכת מעל ראשי תושביה תמיד, בעקשנות אכזרית לא מרפה. אני חושב על שדרות.

יום לפני כן הבוס שלי התקשר אלי למשרד. "הייתי בדיוק בשיחה עם רחל ממפעל X בשדרות", הוא סיפר. "אבל פתאום היא אמרה לי 'יש צבע אדום' וניתקה'."

צבע אדום הוא השם החדש של מערכת האזעקה, אמרתי. קראו לזה שחר אדום, אבל הילדים שקוראים להם שחר התלוננו שזה מעליב, מקור לכינויי גנאי. אז החליפו את השם. את המצב אי אפשר להחליף. ושם זה שגרה. לא פיגוע חד פעמי שמפר את השלווה בעיירה שקטה. אולי לפעמים שקט חד פעמי שמפר את מצב החירום התמידי.

איפה נשיכות השפתיים והלחלוחית בקצה העין. ולמה המולת התקשורת מסביב היא בווליום נמוך יותר?

וזו כבר לא רק שדרות. אלה כל יישוביי עוטף עזה. אלה עשרות אלפי תושבים שמביטים לשמיים ויודעים שלא רק גשם יבוא משם, גם מוות והרס בדמות קסאמים. אלה אלפי ילדים שסובלים מחרדה עמוקה ומסרבים להיכנס לאמבטיה מחשש שצפירת האזעקה תישמע בהיותם שם. זה פחד מנקר יומיומי.

החדשות מדווחות, כמובן, על מה שקורה שם, בדרום הארץ הלא-שקט. העיתונים צובעים כותרות, האינטרנט מספק דיווחים ישירים על נפילות, השדרנים מספרים בטון הרציני הנדרש. אבל איה הטלפונים הבהולים מחו"ל – ששואלים אם משהו קרה בארץ? ואיפה התסכול האמיתי, הגועש. ואיפה נשיכות השפתיים והלחלוחית בקצה העין. ולמה המולת התקשורת מסביב היא בווליום נמוך יותר?

כי התרגלנו, כי זה קורה כבר הרבה זמן. כמעט נדמה ששדרות ואחיותיה הקטנות היו תמיד המשפחה הבעייתית בשכונה, שאסונות רודפים אותה וקשיים נערמים בפניה. אבל זה לא היה ככה תמיד. 'דימונה השלווה' יכלה להיות גם 'שדרות השלווה'. אבל השלווה נמוגה מזמן ודם ואש ותמרות עשן יצאו מההגדה של פסח והפכו למציאות חיים יומיומית. ככה מתפקדים: הפרעות חרדה ונכסים שאיבדו ערכם וייאוש עמוק וגם 'יש צבע אדום, אני אחזור אליך אחר כך'.

אלה הם חייהם. אבל למה אלו לא חיינו?

נכון שההרגל חזק מכל, ופעם גם פיגועים בכל הארץ הפכו לאייטם שגרתי, שרק במקרים יוצאי דופן דוחה את שידור מהדורת הספורט. נכון שפעם ירו על גילה באורח קבע וגם זה הפך לרעש רקע שולי. נכון שהתרגלנו. אבל הם לא. כי אי אפשר להתרגל למוות שעולה בחלונות, ועולה, ועולה, ואין לך דרך מילוט לברוח דרכה.

למה אנחנו לא מרגישים את הייאוש שלהם? לזמן קצר במלחמת לבנון היו מליון וחצי תושבים במצב דומה של ברווזים במטווח. במלחמת המפרץ הייתה לכולנו הזמנות להתנסות בתחושה הלא נעימה הזו. אבל אלו היו משברים קצרים וחולפים. הם חיים כך כבר שנים, ובפתח לא נראה פיתרון, והבעיה רק מתפשטת רחוק יותר ורחוק יותר, עם טווח רקטות משופר.

למה זה לא כואב לנו ומתסיס אותנו כמו הפיגוע הבלתי צפוי בדימונה?

אוהבים לדבר על הבועה התל אביבית. אבל הבועה אינה רק תל אביבית. היא מקום משכנם שכל מי אינו חיי בטווח רקטות הקסאם. צבע אדום הוא עדיין מושג תמים, ניטרלי עבורנו. לא סיבה להלמות לב גוברת וחיפוש מחסה. אבל כאן, בארץ שלנו, אפילו לא בשטחים שמידת ישראליותם שנויה במחלוקת, חיים אנשים במציאות בלתי אפשרית. חיים בתוך פיגוע אחד ארוך ומתמשך שגוזל מהם את שלוות נפשם ושמחת חייהם במקרה הטוב, ואת בריאותם וחייהם במקרה הרע. ומה אנחנו עושים?

חולה אנוש ששורד כבר שנים לא מועבר מהטיפול הנמרץ רק משום שנוכחותו שם התארכה מהרגיל.

ממשיכים בחיינו כאילו הנגב המערבי הוא לא באמת חלק מהארץ הזו. איך צועק שלט דרכים שהוצב קרוב לשדרות בניסיון נואש להזכיר את האמת? 'נהג יקר, עד שיהיה לך ירוק, תחשוב שאצלנו צבע אדום זה דרך חיים'. ואנחנו ממש זקוקים לתזכורת.

אן לי מה להציע בתחומי פעילות ממשית, אבל איך אפשר להתכנס בבועה החמימה והמוגנת ולשכוח שכאן, ממש ליד, אחים שלנו עוברים גיהינום? העובדה שמצב חירום נמשך כבר יותר מחצי עשור לא מנטרלת את אלמנט ה'חירום'. חולה אנוש ששורד כבר שנים לא מועבר מהטיפול הנמרץ רק משום שנוכחותו שם התארכה מהרגיל.

אבל שדרות הוצאה ממחלקת טיפול הנמרץ בתודעתנו. אז מה הפלא שאין שום רעיונות חדשים, שום פעולה נמרצת יותר, אם המודעות למצבה האנוש אינה קיימת? בלי נורת אזעקה שתהבהב דרך קבע, אין מי שירוץ להגיש עזרה.

כן, הפיגוע בדימונה מכאיב, כמו כל פיגוע, כמו כל אובדן חיים. ונורמאלי שהגבות יתרוממו יותר באירוע שכבר כמעט שכחנו את טיבו, אחרי שנה של שקט. אבל הצביטה בלב צריכה להיות זהה. ביום למחרת נחתו מטחי רקטות על שדרות ופצעו שלושה אנשים וגרמו נזק לאזור התעשייה המקומי, וזה היה אייטם של מה בכך, לא כותרת ראשית אדומה.

לא קל להחזיק את שדרות ושכנותיה תמיד בלב, אחרי שנים של רקטות כשפיתרון לא נראה באופק – אבל עוד יותר קשה לחיות שם, בתוך הסיוט התמידי. אם אנחנו רוצים לשמור על הסולידאריות שבה אנחנו מתגאים כל כך, אם אנחנו לא רוצים להפוך לשוכני בועה אטומים, מאותו זן סטריאוטיפי של לוגמי הקפה בדיזנגוף כששאר הארץ בוערת, ברוחנו אנחנו תמיד חייבים להיות שם, באזור עוטף עזה. כל עוד המצב שם לא משתפר, המינימום שאנחנו יכולים לעשות זה לא לתת לו להיהפך לשגרה שכבר לא מצמררת אותנו, רק משום שהתמזל מזלנו לחיות מחוץ לטווח הירי.

 

9/2/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 6 תגובות ב-6 דיונים

(6) גדעון מצד, 13/2/2008 15:00

הצעה

בכדי לחדור אולי את ה"בועה" אפשר לחבר את כל רשתות התקשורת, רדיו וטלויזיה למוקד "צבע אדום" ואז יחושו קצת כל אזרחי ישראל לרגע את מה שמרגישים תושבי שדרות וישובי שער הנגב, מרגע השמע ההתראה "צבע אדום" ועד הפיצוץ.

(5) אילן אשד, 13/2/2008 04:32

ישר כח

ישר כח להתייחסות לנושא
צריך להביא את הנושא לתודעת הציבור עוד ועוד כך שלחץ ציבורי יכול לקדם את הבעייה לקראת פתרון

(4) משדרות באהבה, 12/2/2008 14:31

בואו בהמוניכם לשדרות ...

רציתי לספר שפניתי פעם למערכת כתושבת שדרות המקושרת לאתר והבעתי את אכזבתי כי אין כתבות המעודדות , מחזקות.... את תושבי שדרות , זאת כתבתי למערכת מזמן מזמן , היום לראות את הכתבה ממש לא מעודד , כיוון שגם לכם לקח זמן עד שהתעוררתם , גם במערכת או בין הכותבים באתר הצורך התעורר לצערי רק לאחר הפיגוע בדימונה . היום מבחינתי כתושבת העיר האכפתיות שלכם תיגע ללבי רק כשתגיעו לכאן , תבקרו כאן , תעשו קניות כאן , וכן כן שיהייה לכם אומץ להביא את ילדכם לשדרות , תלמדו את הדור הבא ששדרות היא חלק בלתי נפרד מישראל , מקווה שתפרסמו תגובה זו , על אף דברי התוכחה .

(3) מ, 11/2/2008 04:28

מסכימה עם כל מילה

גם אני מסתובבת עם תחושות דומות - ועם חוסר אונים דומה. אני שואלת את עצמי לא פעם מה אני יכולה לעשות.
אני גם מרגישה שהאסטרטגיה של "להתמגן" מוטעית ביסודה - וכי היא עולה לנו בדמים רבים. יש גבול ליכולת ההתמגנות! עם זאת - עם הרתעה נכונה - ואף פעולות צבאיות ממשיות, המצב אולי ירגע!
ליבי עם תושבי שדרות!

(2) שיפעת, 11/2/2008 02:40

ישר כוח!

כתושבת שדרות נהניתי וליבי התחמם לקרוא את הכתבה הרגישה שמתארת את סבלנו היומיומי באופן אמפתי.
אני עובדת סוציאלית בעיר ואנו נפגשים עם אנשים המכונים נפגעי חרדה. זה לא קליל כמו שזה נשמע, זה פגיעה נפשית חוזרת של קיפאון בגוף, הקאות בלתי נשלטות, רעד עצום ועוד תופעות שלא נדע. לפעמים נפגעים אלה פצועים וסובלים הרבה יותר מהפצועים פיזית. אך חשוב לחזק את ידי הכותב ולהמשיך בלהעלות את הדברים למודעות וחשיבה בכל עת ובכל מקום. כי בינתיים זה נמשך!

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub