לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




האם מנהיג טוב חייב גם להיות אדם טוב?

האם מנהיג טוב חייב גם להיות אדם טוב?

מנהיג טוב צריך להיות מחונן בתכונות רבות. האם יושר ומוסריות צריכים להימנות ביניהם?

מאת

מתי היו כאן בחירות לאחרונה? אף אחד לא מעוניין במיוחד להיזכר, גם לא לחשב תאריך משוער של הבחירות הבאות. כאן בישראל,שבענו בחירות. אבל בנובמבר 2016 יערכו בחירות רבות משמעות לעולם כולו: הבחירות לנשיאות ארצות הברית. האמריקנים מתעסקים בבחירות הללו, כמעט במרחק של שנה, באנרגיה והתלהבות רבה.

מה מכריע את הבחירות בארצות הברית? שאלת המלחמה בסוריה? המצב הכלכלי המתדרדר? ביטוח הבריאות שלרבים עדיין אין?

בבחירות הקודמות נמצא שרוב מצביעי ארצות הברית קיבלו את החלטתם בהתבסס על הערכתם את מחויבותו של מועמד ל'ערכי המשפחה'. גם הפעם, סקרים שמנסים להעריך מה תהיה נקודת המרכז של הבחירות הבאות, מקבלים תשובות מסוג: "הנשיא שלנו צריך להיות דוגמא ומופת ליושר", "הכי חשוב זו אישיות חיובית", "מוסריות עמוקה." בהתאם לכך, אמצעי תקשורת שונים מנסחים למועמדים שאלונים שמנסים ללכת 'מעבר לפוליטיקה' ולהציץ אל נפש המועמד, בהתאם לדרישה הציבורית הפופולארית ליושר, מוסר וערכי משפחה. הניסיון, כמובן, נתקל בדרך כלל בחומת התשובות שהכינו מראש צוות האסטרטגים של המתמודד. אבל למרות עקרותם של שאלונים כאלו, יש מי שמאד לא אוהב אותם, ובכלל את התפיסה שיושר ומוסר חשובים למנהיג.

מנהיגות ומוסר

במאמר מעורר הדים נטען שיושר ומוסריות הינם בלתי רלוונטיים לחלוטין לשאלת כשירותו של מנהיג.

במאמר מעורר הדים בניו-יורק טיימס, לפני הבחירות הקרובות, ביטא בעל הטור פרופ' סטנלי פיש את הגישה הזו, עמדתם של אקדמאים לא מעטים. כל הניסיון לברר את רמת המוסריות או היושר של המועמד, הוא טוען, הינו לחלוטין בלתי רלוונטי לשאלת כשירותו כמנהיג. הוא מסתמך על שני פילוסופים שעסקו בשאלת אופיו של מנהיג ראוי: תומאס הובס וניקולו מקיאוולי. הובס, שפעל בעיקר במאה ה-17, טען שכל חברה אנושית זקוקה למנהיג שיבטיח את ביטחונם האישי ובטחון רכושם של האזרחים. ליכולות שלו למלא תפקידים אלו, טען הובס, אין שום קשר לאישיותו המוסרית. "לשאלה 'מיהו אדם טוב יותר' אין שום מקום כאן", הוא קבע. הדבר החשוב היחיד, לפיו, הוא המיומנויות הפוליטיות של מנהיג פוטנציאלי. לפי הובס, ערכו של אדם כאדם הוא דבר שונה לחלוטין מערכו כמנהיג. יש לשאול אם הוא יעשה את העבודה בצורה טובה, ולא האם הוא אדם טוב.

להובס האנגלי קדם מקיאוולי האיטלקי, בן המאה ה-16. כמוהו, גם הוא פטר שאלות של מוסריות ויושר כבלתי רלוונטיות. "למנהיגים מעולם לא יחסרו סיבות הגיוניות להפר את הבטחותיהם", הוא אומר, בלי שמץ גינוי. הוא רק סובר שכדאי לנסות לשמור על תדמית של יושר בעוד אתה מפר את מילתך. מנהיג טוב, הוא אומר, חייב להיות 'מעמיד פנים מוכשר'.

הגיבור של מקיאוולי היה האפיפיור אלכסנדר השישי, שבלט בשחיתותו אפילו בין כל שאר הנוכלים ששימשו כאפיפיורים בזמן הרנסנס. "הוא לא עשה דבר מלבד לרמות אנשים", כותב מקיאווילי בהערצה, "ועם זאת, רמאויותיו תמיד הצליחו בהתאם לרצונו, כי הוא הבין היטב את הצד הזה של האנושות."

ריאליזם פוליטי או אשליה עצמית

אם התמונה הזו לא נראית לכם מלבבת, אולי זה משום שאתם סנטימנטליים יתר על המידה. פיש כתב רצינות גמורה – וזכה להסכמה לא מעטה – שהוא מקווה כי האדם שייבחר לנשיא יהיה 'יריב ראוי לאלכסנדר השישי'. "המוסכמות במרוץ פוליטי דורשות רטוריקה של יושר וכנות. ביצוע חובות פוליטיות, בעיקר ברמתן הגבוהה ביותר, דורש דברים שונים לחלוטין."

כמו היכולת לשקר במצח נחושה, כנראה.

לפני שחושבים שמדובר במאמר פרובוקטיבי או פרי דמיונו של מטורף, כדאי לזכור שהובס ומקיאווילי הם הוגים מכובדים על פי כל קנה מידה, ושמשנתם בפילוסופיה מדינית זוכה לשם 'ריאליזם'. בבחירת מנהיג, כמו בכל אספקט אחר של פוליטיקה, צריך להיות פרגמטי וממוקד במטרה. למנהיג יש משימות מסוימות מאד: סיפוק ביטחון ושגשוג כלכלי, בעיקר, ולאישיותו אין דבר וחצי דבר לעשות עם יכולתו למלא משימות אלו.

גם הובס וגם מקיאוולי ראו במנהיג מישהו 'מעל העם' שיש לפטור אותו מחובות מוסריות במילוי תפקידו

השם 'ריאליזם' הוא אולי הכי פחות מתאים לגישה הזו, שמשקרת לעצמה באותה הצלחה שבה פוליטיקאי אמור לשקר לקהל מאזיניו. גם הובס וגם מקיאוולי ראו במנהיג מישהו 'מעל העם' שיש לפטור אותו מחובות מוסריות במילוי תפקידו. אף אחד מהם לא טרח להסביר איך ניתן לסמוך על מנהיג שישקר רק 'לטובת התפקיד'. אם הכזבים וחוסר המוסריות באים להבטיח, למשל, מצב כלכלי משופר, מי ערב שהם יעצרו שם? למה אדם שאסור לנו לקחת בחשבון את המוסריות שלו, יעמיד כערך עליון לפניו את טובת העם? אם הוא לא נזקק לכל ערך אחר, אין סיבה לחשוב שחוסר אינטרסנטיות יפקוד אותו לפתע אחרי שהשיג את המשרה הנכספת.

הריאליזם הפוליטי רואה במנהיג כלי בלבד, רכב שמסיע אותנו אל המטרה ואין לפשפש בקרביו, כל עוד הוא בכביש הנכון. אבל הריאליזם לא מספק לנו את התשובה כיצד לנהוג באותו רכב, אחרי שכבר הפקדנו את ההגה בידי מישהו שאת אישיותו לא בחנו, ולא הרגשנו צורך לבחון. הרבה גרמנים תמכו בהיטלר בשנות ה-30 של המאה הקודמת, פשוט בהתבסס על המצע הכלכלי שלו. הוא הבטיח לחסל את האבטלה שעשתה בהם שמות, ופתח בפרויקט 'רכב לעם' שיספק מכונית לכל בית ('פולקסוואגן'), אבל הענקת מפתחות הרכב להיטלר הביאה על אירופה כולה – ועל גרמניה – חורבן שלא היה כמותו לפני כן. ובכל זאת, היטלר היה מועמד אידיאלי מהצד הריאליסטי: הוא הבטיח ביטחון אישי וכלכלי משופר, היתה לו דמגוגיה מרשימה, והוא בהחלט ידע לשקר!

גם לא תועלתני, גם לא מוסרי

ברור שפיש ודומיו, המתנגדים להתייחסות למוסריות של מנהיג כזה או אחר, לא תומכים בבחירת מנהיג מסוגו של היטלר. הם מציעים התמקדות בתועלתנות של מנהיג מסוים – ובה בלבד. והם מסרבים להודות שאפילו הגישה התועלתנית הטהורה צריכה לבחון את המוסר של האדם. מבחינתם, יש אפשרות להפריד בין האדם כאינדיבידואל לבין האדם כמנהיג.

ההיסטוריה, עם זאת, כבר הוכיחה שוב ושוב שבחירת מנהיג מתוך מחשבה, שהוא כלי שישרת את הציבור גם אם ערכיו לוקים בחסר, היא הימור מסוכן. גם אם הוא לא הוביל למלחמה עולמית, התוצאות היו עגומות. ביל קלינטון, איש עם קושי פתולוגי כמעט לומר אמת, הצעיד אמנם את כלכלת אמריקה קדימה אבל גם הפך את נשיאות ארצות הברית למושא ללעג. בוריס ילצין נבחר כדי להביא דמוקרטיה לעם רוסי שבע קומוניזם, אבל חוסר היושר שלו המיט על רוסיה את מכת האוליגרכים. מנהיג טוב צריך להיות אדם טוב ולו כדי לא להזיק.

אבל גם לו היו אנשים רעים מוכיחים עצמם כמנהיגים טובים, בחירתם היא אות קלון מוסרי לאנושות. תמיכה בהם היא הבעת אמון באמירה כי 'המטרה מקדשת את האמצעים'. זהו כלל שנשמע כבר אלפים בשנים, מפי פילוסופים יוונים כמו מפי כהני דת נוצריים, והוא מהדהד גם במאמרו של פיש. היהדות, מהצד השני, מתנגדת לו בחריפות. היהדות לא מאמינה בהפרדה בין האדם והמנהיג. כששמואל חיפש את המלך הנבחר בין בניו של ישי, כל המועמדים שנראו מתאימים יותר לתפקיד נשללו על ידי אלוקים. היה זה דוד שנבחר – בגלל אופיו העניו והחומל, על אף שכל הנסיבות הריאליסטיות היו כנגדו: הוא היה רועה צאן מוקע על ידי משפחתו החשובה שחשבה אותו לממזר, הצעיר מבין אחיו וחסר ניסיון. ובכל זאת, דוד המלך הוא אידיאל של מנהיג מאז ועד היום: כפי שאפילו כמה המגיבים שהתנגדו לפיש הזכירו בתגובותיהם.

הגרוע מכל טמון במשפטי הסיכום של פיש, לפיהם, מדיניות ברמה הגבוהה ביותר דורשת את ההפך הגמור ממוסריות ויושר. בין השורות הוא אומר שטוב ומוסר לא רק שאינם רלוונטיים להצלחה פוליטית – הם אפילו בגדר מכשול. כל מדינה, יהיה אשר יהיה טיב מנהיגיה, שואפת לחנך את אזרחיה מקטנות למוסריות וערכים. אבל לשאיפה הזו אין שום סיכוי בארץ שבה התחושה הרווחת היא שמוסר וערכים יפים למונהגים, לא למנהיגים, ושכדי לטפס לראש הסולם אתה חייב להשאיר מאחור את כל הצדדים הטובים שלך. האמונה שחברה אנושית יכולה להחזיק בערכים במקום שמכתיב מוסר נפרד לעם ולמנהיג – אמונה כזו היא ההיפך הגמור מריאליזם.

 

15/12/2007

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub