רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אקטואליה

שביתת המורים: מי אחראי על בני הנוער המתבטלים ברחובות?

ט״ו בכסלו ה׳תשס״ח ט״ו בכסלו ה׳תשס״ח 25/11/2007 | מאת נועם אשר

המורים דואגים לתנאים, הממשלה דואגת לתקציב וההורים דואגים לילדים. אבל השאלה האמיתית היא: של מי הילדים האלו? על מי מוטלת האחריות על כך שהם ברחוב?

כבר מספר ימים שבתי הספר התיכוניים שובתים. זמן רב שהמוני בני נוער מבלים באילת, בחוף, ברחוב. בעיקר ברחוב. אפשר לראות אותם מתהלכים בחוסר מעש בקניון, בעיניים שקסם החופש הבלתי צפוי מזמן נעלם מהן. הם מעבירים זמן בגנים ציבוריים צורחים בקול, דוחפים. העיתונות מדווחת על עלייה בהטרדות לעוברי אורח, בעישון נרגילות, בשימוש בסמים ואלכוהול. המשטרה מדווחת על תקריות אלימות שחומרתן הולכת וגוברת. מעבר להשלכות המובנות של הפסד חומר לימודים ופגיעה בהכנה לבגרויות, השביתה גורמת ליותר ויותר כאב ראש ציבורי.

חלק מההורים מסכימים עם העיקרון שמאחורי שביתת המורים. חלק מהתלמידים מגלים גם הם תמיכה. אבל כמעט בלי קשר לשאלת השביתה עצמה, עולה זעקת חוסר האונים של ההורים: הילדים משועממים, מטרידים, מסכנים את עצמם. ובלי השמרטפות הממשלתית שנקראת בית ספר – אנה אנו באים?

מהצד השני עומד משרד החינוך והממשלה בכללותה. הם סופגים ביקורת על כך שאינם מתייחסים ברצינות מספקת לשביתה, לא עושים את כל המאמצים לסיים אותה בהקדם האפשרי, מפקירים את ילדי ישראל.

"אם לא הייתה שביתה, רז לא היה נרצח", אומרת משפחתו של נער שנדקר למוות. ראש הממשלה, מצידו, סבור שמספיק ששרת החינוך מטפלת בשביתה. "לא צריך דרמות מיותרות."

הרחוב תמיד מוכן לקחת את כ-ו-ל-ם תחת כנפיו

בינתיים הם ברחובות. המורים דואגים לתנאים, הממשלה דואגת לתקציב או לתדמית, ההורים דואגים לילדים. ואף אחד לא מנסח במילים את הויכוח הסמוי ביותר שניטש מתחת לכל הדאגות הללו: של מי הילדים האלו, בעצם? על מי מוטלת האחריות על כך שהם ברחובות? מי אמור למנוע אותם מפשיעה? מי אחראי לכך שילמדו?

הם נדחפים ממגרש אחד לשני. ההורים לא יכולים, המורים לא מסוגלים והממשלה לא מעוניינת. אז הם ברחוב, כי הרחוב תמיד מוכן לקחת את כ-ו-ל-ם תחת כנפיו, לפחות במזג אוויר נאה.

דרוש כפר שלם?

השאלה הזו נמצאת בבסיסה של מחלוקת רעיונית עמוקה, שאינה מיוחדת לישראל דווקא. אם הבאת לעולם ילדים – מי אחראי לרווחתם? כולנו יודעים מה ילדים צריכים: תזונה נאותה וביגוד, קורת גג וטיפול נכון, חום ואהבה, חינוך ורכישת השכלה. אבל מי צריך לתת להם את כל זה? בעולם המודרני מקובל שהאחריות לחינוך, לפחות, צריכה להיות בידי שלטון, המקומי או הארצי. גם המדינות הקפיטליסטיות ביותר, שסולדות מכל דימוי של 'מדינת רווחה', נוטלות על עצמן כמובן מאליו את עול ניהול מערכות החינוך לילדים. אבל 'מי משלם את משכורות המורים?' הוא רק קצה הקרחון של השאלה.

פתגם אפריקני עתיק קובע: "כדי לגדל ילד אחד, דרוש כפר שלם". הילרי קלינטון, בהיותה הגברת הראשונה של ארצות הברית, כתבה ספר על חינוך ילדים ששמו לקוח מן הפתגם: "דרוש כפר שלם" (It Takes a Village). הספר הפך לרב מכר – וגם מקור למחלוקות שניטשו בעוז, בין תפיסת עולם רפובליקנית-קפיטליסטית קיצונית, ובין גרסת הקפיטליזם המרוככת יותר של הדמוקרטים. "אני מצטער להודיע לכם," אמר אז המועמד לנשיאות בוב דול בנאום בפני הועידה הרפובליקנית, "לא נדרש כפר כדי לגדל ילד, נדרשת משפחה."

זרים המבקרים בישראל מציינים תמיד את היחס המיוחד לילדים. לא רק שלישראל יש את הילודה היחסית הגבוהה ביותר בעולם המערבי, בישראל, יותר מבכל מקום אחר, רווחת תפיסה של ילדים בתור הון אנושי, ההשקעה שלנו בעתיד, העתיד בכבודו ובעצמו. המחנך אליעזר יריב מציע בספרו 'שקט בכיתה בבקשה', שהתרבות הזו היא תוצאה של אובדן הנפשות העצום שספג העם היהודי בשואה – מן הסתם, היא גם תוצאה של התחושה הלאומית המתמשכת שאנחנו חיים על חבית נפץ דמוגרפית. גישה כזו מזדהה יותר עם קונספציות הכפר, העובדה שכולם אחראים על הילד שלי, לאו דווקא אני.

אבל הגישה הזו גם עומדת בסתירה לתרבות הניכור הגוברת של העולם המערבי, לשוק החופשי, לשחיקתן של מדינות רווחה, ולעובדה שהחברה צועדת לתוך יותר ויותר הסתגרות בתוך משפחות גרעיניות – לא לקראת קהילתיות הדוקה מהסוג שרווח, מן הסתם, בארץ האפריקנית שטבעה את הפתגם. הסתירה הזו מחדדת עוד יותר את שאלת האחריות על הילדים בישראל.

כפר של משפחות

במסורת היהודית מוטלת חובת חינוך הילדים בראש ובראשונה על ההורים, כחלק מחובותיהם כלפי צאצאיהם. אבל אותה מסורת הכירה גם בעבודה שלא כל הורה מסוגל ללמד את בנו, והתקינה הקמת תלמודי תורה. התלמוד הירושלמי פסק שהתשלום להוצאות תלמוד התורה מוטל על הציבור כולו: שכל מי שדר בעיר למעלה משנים-עשר חודש, חייב ליטול חלקו במס העירוני המיועד לצורכי חינוך, גם אם לו עצמו אין ילדים. בכל שנות הגלות הארוכות, לא היה בלבול מושגים אצל היהודים בשאלת האחריות על חינוך הילדים. כל הקהילות, לא משנה מצבן הפיננסי, החזיקו תלמודי תורה עבור ילדי העניים שאין ידם משגת לשכור מלמד פרטי. אבל גם אם הכפר כולו עזר, המשפחה לא התיימרה להפיל את מלא האחריות על ילדיה על הקהילה בכללותה.

כמה קל יותר להגדיר את השאלה בתור "או – או" במקום: "גם וגם"

לרעיון של כפר שלם הלוקח חלק בגידולו של ילד יש צליל נעים לאוזן, אבל לא פלא שגם הוא הפך עילה להתכתשות בשאלת 'של מי האחריות'. השבטים הקדומים שסברו שעל כל הכפר להושיט יד בגידולו של הילד, בוודאי לא הפקיעו את האחריות מידי ההורים: הם הוסיפו עליה. אבל כמה קל יותר להגדיר את השאלה בתור "או – או" במקום: "גם וגם"

צודקים אלו שטוענים שחינוך מתחיל בבית: בית ספר מעולם לא נועד למלא את מקומם של ההורים. הם האחראים הראשונים להעניק לילדיהם חינוך שיאפשר להם להתנהג כיאות גם בימים שהם מחוץ לכותלי בית הספר. וצודקים אלו שטוענים שהאחריות היא ציבורית, בידי הממשלה. כי חינוך הוא לא רק אינטרס של הקהילה, הוא חובתה. נדרש הכפר כולו כדי לגדל ילד, אבל זה צריך להיות כפר של משפחות.

כי אם מתעקשים לשאול: "של מי הילדים האלה?" יש רק תשובה אחת מתקבלת על הדעת. הילדים האלה הם של כולנו.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן