רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אקטואליה

מתבגרים לנצח: מתי מסתיים גיל הטיפש-עשרה?

י״א באייר ה׳תשע״ד י״א באייר ה׳תשע״ד 11/05/2014 | מאת נועם אשר

הם צמודים לסמארטפון 24/7, הם מתלבשים כמו נערים צעירים, אבל הם כבר בגילאי 30 40. הם זה אנחנו, הדור שלנו.

הם הולכים עם הסמארטפון שלהם ביד בכל מקום ומאזינים ללהקות העכשוויות ביותר. הם משלמים 250 דולר על זוג מכנסי ג'ינס קרוע באומנות רבה. הם נושאים רק תיקי כתף, לעולם לא מזוודות. סדרי העדיפויות שלהם בחיים: בגדי מעצבים, אלכוהול, טיולים וגאדג'טים. וגם ללכת עם חברים לסרטים והופעות רוק.

ולא, הם לא בני שש עעשרה, הם בגילאי 30 40.

זה אינו תיאור של קומץ תימהוניים מבוטל. זהו תיאור של דור. דור שלם שכמו פיטר פן, מסרב לגדול. אורח חייהם דומה להפליא לזה של בני הנוער של היום, והם (אנחנו) ממש לא יעלבו אם תציינו זאת באוניהם. להיפך. הם גאים בכך שהם 'יותר בני טיפש-עשרה מבני הטיפש-עשרה עצמם'.

להיות בן 35 עם דפוסי התנהגות של בן 15, זו הנורמה למבוגר ניו-יורקי.

מאמר מעורר-הדים של אדם סטרנברג במגזין הניו-יורק טיימס חקר את חייהם של המתבגרים הנצחיים הללו. העיתונאי עצמו, תושב ניו-יורק, כתב בפשטות שהתפוח הגדול מלא באנשים כאלו. להיות בן 35 עם דפוסי התנהגות של בן 15, זו הנורמה למבוגר ניו-יורקי. אבל אם ניו-יורק היא סמל התרבות ונושאת דגל רוח הזמן, היא לא ייחודית בסוג המבוגרים שהיא מאכלסת. הם מגיעים מכל העולם המערבי: מבריטניה, בה מיליוני הורים נואשים מוכנים להגיש עזרה כספית נכבדת לילדיהם בני ה-30 פלוס שעדיין מתגוררים איתם, העיקר שיעברו לדירה משלהם. מאוסטרליה, בה מיליון וחצי אנשים בשנות ה-20 המאוחרות ושנות ה-30 לחייהם מצהירים שאין להם משכנתא, בן-זוג או ילדים – למי יש זמן לזה עם החשיבות הגדולה בחיים נתונה לגאדג'טים? ומכל רחבי ארצות הברית, בה יותר מבוגרים צופים בערוץ הסרטים המצוירים מאשר ב-CNN.

"זהו הספד לפער הדורות", מודיע אדם סטרנברג, שמשתמש במוזיקת פופ להוכיח את הנקודה שלו. אם פעם ההורים אהבו את פרנק סינטרה ונחרו בבוז לשיגעון הביטלס של הילדים, היום הילדים פשוט לא יכולים להתעלות על הוריהם בהתלהבות מהמוזיקה הכי עכשווית: היי, בדיוק היום בעבודה הם עסקו בהורדת שירים של הלהקה ה'מדליקה' הזו!

מכיוון שהתופעה היא מזמן לא נחלתם של בודדים, המבוגרים החדשים הללו אינם מיקשה אחת. יש כאלו שעוד גרים עם ההורים, אבל יש גם כאלו שדווקא קנו בית, ואפילו עשו את עיצוב הפנים בעצמם. יש כאלו שחושבים שנישואים הם משהו שצריך להתחיל לחשוב עליו, אולי לקראת גיל 50, אבל יש גם כאלו עם ילדים משלהם – וכל המשפחה קונה בגדים באותה חנות. יש כאלו שלא עובדים, אבל גם רבים מחזיקים בג'וב טוב והולכים כל יום לעבודה בטריקו ונעלי ספורט. הם גם יכולים להתפטר מהעבודה, כי למי יש כוח לכל הניירת הזו שחוסמת את היצירתיות. עדיף לעבוד פרילאנס, ככה נשאר יותר זמן לגלישה בים ואימוני סקייטבורד.

מותו של המבוגר

לפני מספר שנים הוציאה הפובליציסטית האמריקנית דיאנה ווסט ספר שנקרא 'מותו של המבוגר'.

"מה שניסיתי לעשות בספר," הסבירה, "הוא להגדיר את השינוי שחל בגישה כלפי התבגרות, את השחיקה המוחלטת ברעיון שלחיים צריך להיות התחלה, אמצע, וסוף... פעם ציפו מהצעירים לעזוב את תקופת הנעורים ולוותר על תכונות כמו 'התרכזות בעצמי', חוסר זהות והמאבק להגדרה עצמית. אבל לחברה שלנו כבר אין ציפיות כאלו."

קיימת שחיקה מוחלטת ברעיון שלחיים צריך להיות התחלה, אמצע, וסוף...

ווסט מציינת שפעם, צעירים רצו להזדהות עם עולם המבוגרים. היום המצב הפוך לגמרי. "היום, כמובן, אב ובנו מתלבשים פחות או יותר אותו הדבר, עם אותן חולצות מעוטרות כתוביות ונעלי ספורט מגושמות. לשניהם נוח באווירה של מחנה קיץ נצחי... זו השתקפות של אישיות שלא התפתחה באופן מלא, שלא רוצה לעשות זאת – או, גרוע יותר, לא יודעת כיצד."

ווסט כותבת בנימת אזעקה מובהקת, אבל אחרים נשענים לאחור ומעריצים את נוף מעיין הנעורים שנגלה לעיניהם. כתב הניו-יורק טיימס, אדם סטרנברג, למשל, שהודה שהוא עצמו שייך לפחות חלקית לדור הבני-שלושים-וחמש-פלוס-אבל-לא-ממש-מבוגרים, העדיף את גישת 'אם הם נהנים אז למה לא'. חלק גדול מהפיטר-פנים החדשים הללו, טוענים שחייהם טובים מחיי הוריהם. דורות קודמים היו משועבדים לעבודה בבית ובחוץ ודנו את עצמם לקיום אפור חסר שמחה ויצירתיות. הם, לעומת זאת, עושים הכל בלהט נעורים.

מי צודק? כמו בכל טרנד, מבחן התוצאה הוא המדד המקובל. מה התוצאות של הנעורים הנצחיים, ההתבגרות שאינה מסתיימת?

למה לא, בעצם?

ווסט מצביעה על ההורות המודרנית הכושלת כעל אחת התוצאות. מי שלא מסוגל להיות מבוגר, גם לא מסוגל לתפקד כהורה. "כשהייתי בתיכון," היא מספרת "אני זוכרת מסיבה שבה אם התלמידה המארחת נכנסה לחדר בדיוק בחצות הלילה, שרקה במשרוקית משטרתית והודיעה: 'תודה לכולכם על שהגעתם. לילה טוב!' איזה הורה היום יעשה דבר כזה?" הורים מתלוננים שאין להם שליטה ושאין שום דבר שהם יכולים לעשות כדי להשפיע על ילדיהם להתנהג כשורה. למעשה, מדובר בדחייה נוספת של הבגרות. בגרות אמיתית אומרת שאתה אמור להשתמש בסמכות כלפי מי שזקוק לכך – בראש ובראשונה ילדיך. אבל הפעלת סמכות על הילדים היא עסק חסר שמחה ויצירתיות כנראה, לפיכך הורה שמכבד את נעוריו המתמשכים יימנע ממנה בכל מחיר.

מי שלא מסוגל להיות מבוגר, גם לא מסוגל לתפקד כהורה.

מחיקת הגבולות בין השלבים השונים בהתפתחות האדם הם סממן לכאוס חברתי. כאוס שבו היררכיות נמחקות בהעדר רצון לעמוד בראשן כנושא אחריות. אחריות, הרי, היא אחת מהמילים השנואות ביותר במאה ה-21. להורים אין שליטה על הילדים, הילדים לא מוסרים דין וחשבון להורים. המורים מתפקדים בחסדי התלמידים, והפוליטיקאים שאמורים להיות סוג של "הורי על", אינם מתמודדים על כרטיס שיפור פני החברה והכלכלה, כמו על תדמיתם כאנשים מלאי רוח צעירה, שמפגינים את התאמתם לתפקיד בסיפורים על הקושי שלהם להתעורר בבוקר או בצילומים שלהם רוכבים על אופניים. לא פלא שבאמריקה קיים סוג של נוסטלגיה לנשיאותו של קלינטון. הוא אולי לא היה הטוב בנשיאיה של ארצות הברית, אבל מי כמוהו תיכוניסט נצחי?

נדמה שהיה זה העיתונאי האמריקני ג'וזף אפסטיין שהיטיב יותר מכל לזהות את הסכנות שמציב דור הפיטר פן: "בגרות מספקת חוש בהיר יותר של הגאות והשפל, העליות והמורדות של החיים... מעל הכל, היא מעריכה תפיסה ברורה ותואמת של המציאות. בגרות זוכרת כל הזמן שהשעון מתקתק, החיים הם בני חלוף, ואחת הטעויות הגדולות ביותר היא לחשוב אחרת."

זוהי, כמובן, בעייתם הגדולה של הילדים לנצח. בהעדר בגרות, הם נעדרים גם הערכה ריאלית של המציאות. הם מתקיימים ביקום אלטרנטיבי משלהם, שבו סדרי העדיפויות מתעלמים לחלוטין מגורמים בעלי משקל אמיתי. מאוחר מידי הם מגלים את הפירות שצומחים מדחיית הבאת ילדים לעולם, מגידול ילדים בלי להתערב בחינוכם או מהעברת החיים מתוך אמונה שיש זמן ודחיית סיפוקים היא עוול כלפי עצמך.

ומה באשר לשמחת החיים שהם רוצים לשמר? לאפסטיין יש תשובה גם לזה. "בגרות לא שוללת שובבות או רוח טובה. רחוק מזה. האדם הבוגר מבין שהדרך המהירה ביותר להזדקן היא הניסיון חסר-התקווה להישאר צעיר לנצח."

צריך לזכורלא להתבלבל. הנאה ושמחה אינם נוחות! בני אדם נוטים להחליף ביניהם ולכן לא רוצים לקחת אחריות. אכן האמת הוא שההפך הוא הנכון. הנאה ושמחה אמתיים נובעים בקבלת אחריות ועשיית דברים משמעותיים!

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן