שדרות מופגזת כבר שנים. קשה אולי להאמין, אבל מדובר בסיפור ישן למדי, עוד מימי השיא של אינתיפאדת אל אקצה. לא מאד מזמן, אבל גם לא בדיוק התפתחות חדשה. אפשר היה לחשוב שבזמן שחלף מאז החלו טילי קסאם פרימיטיביים אך קטלניים לנחות על העיר הדרומית, תמצא הממשלה כבר דרך למגן את בתי המגורים ולהעניק ביטחון גדול יותר לתושבים.

אלא שהממשלה לא עשתה זאת. למעשה, מדובר בכמה ממשלות, אף אחת מהן לא התחילה ברצינות למגן את שדרות. דיבורים היו, הבטחות, הצהרות רהב על זרועו הארוכה של צה"ל – אבל שדרות נותרה פגיעה מתמיד. עד שיום אחד קם המיליארדר ארקדי גאידמק והודיע שהוא מוכן לממן את מיגון העיר.

ברור שהממשלה לא קיבלה בין לילה כוחות מיוחדים שלא היו לה בטרם הצעת גאידמק

מעשה הצדקה המובטח הכניס משום מה את הממשלה לפאניקה. זו החליטה בבהילות לקדם את עניין המיגון הנחוץ לשדרות. ראש הממשלה קרא לתושבי העיר הדרומית לא להיענות להצעתו הנדיבה של המיליארדר. הממשלה תדאג להם, כך הבטיח.

לכאורה תמוה: אם יכולה הממשלה לדאוג למיגון העיר, לשם מה המתנו כולנו עד עתה, בעוד הקסאמים קוטלים כמה וכמה בני אדם? אבל מובן שאיש אינו שואל שאלה נאיבית כזו. ברור לכולם שלא מדובר כאן בשאלה של יכולת, על כל פנים לא במובן המדויק שלה. הממשלה לא קיבלה בין לילה כוחות מיוחדים שלא היו לה בטרם הציע גאידמאק למגן את שדרות. הצעתו הייתה פשוט מה שסיפק לפוליטיקאים את הרצון והמניע לעזור לשדרות, כדי לא לאפשר לגאידמק, עם שאיפותיו הפוליטיות, לקנות עוד אהדה ציבורית.

כמובן, לו נשאלו פוליטיקאים לפני חודשים או שנים למה שדרות טרם ממוגנת היו מן הסתם נשלפים שלל תירוצים מאמתחתם: קשיי תקציב, קשיים טכנולוגיים, האישור נתקע בוועדה, הוועדה ב'חופשת לידה'. גאידמק יצר מצב חדש והמצב החדש הדף את כל התירוצים הצידה, לפחות לעת עתה.

קצה גבול היכולת

כמה פעמים בחיים אנחנו אומרים "לא יכול'' ומתכוונים למעשה לכך שאין לנו מספיק מוטיבציה? 'אין לא יכול יש לא רוצה' נשמע עממי ופשטני מידי, אבל יש אמת רבה בעיקרון הזה. תשאלו כל אם שבניה מאחרי-קום כרוניים. ביום הראשון של הקייטנה הם קמים עם הציפורים, בעוד עמוד השחר רק מתחיל לעלות. ותראו לי את האימא שמופתעת.

אנג'לה קבאלו, למשל, מעולם לא חשבה שתוכל להרים מכונית.

אחד מנושאי החיבור הנפוצים הניתנים במבדקי היצירתיות הוא 'קצה גבול היכולת'. יש משהו מרתק במיוחד בנושא הזה, משום שבאופן עקבי, קצה גבול היכולת שלנו רחוק הרבה יותר מזה שאנחנו חושבים לעצמנו. אנג'לה קבאלו, למשל, היא אישה בריאה ואתלטית, אבל מעולם לא העלתה בדעתה להרים מכונית. עם זאת, יום אחד בחודש אפריל 1982, בנה טוני עסק בהחלפת צמיג למכונית שברולט ישנה. משהו נתקע במנגנון וכשהוא ניסה לשחרר אותו המכונית החליקה מעל הג'ק וטוני נלכד תחת הגלגלים האחוריים. אנג'לה צעקה לעזרה, אבל בעוד היא ממתינה למחלצים, התכופפה והרימה את המכונית לגובה עשרה סנטימטרים, מספיק כדי לשחרר את הלחץ מעל טוני. היא החזיקה את החלק האחורי של המכונית באוויר במשך כחמש דקות, ומכוניות שברולט ישנות הן כבדות במיוחד!

במצב רגיל, היא לא הייתה מסוגלת למעשה כזה. אבל בן שלכוד מתחת למכונית הוא לא מצב רגיל במיוחד. סיפור עַם אינדיאני מתאר בת-שבט שתינוקה נחטף בידי שבט שוכן הרים. טובי מטפסי ההרים יצאו לחפשו, אבל לשווא. המדרונות התלולים היו קשים מידי עבורם. האם, לעומת זאת, הופיעה יום אחד חזרה בין בני עמה, כשהתינוק קשור לגבה. לקריאות התדהמה השיבה בפשטות: "זה לא התינוק שלכם."

אם זה התינוק שלנו, הכל אפשרי.

לעיתים מדובר בשכבות רבות של התניה ורמייה עצמית שמסתירים את גבול היכולת האמיתי שלנו. הרבה אנשים מתקוממים כנגד אמירות נוסח 'אין דבר העומד בפני הרצון'. אף אחד מאיתנו לא ירצה להודות שהוא מתפקד כמו ממשלה חסרת מצפון וזקוק לאינטרס אנוכי כדי למלא את חובתו או לבצע מעשה מסוים. אבל האמת היא שבתת-מודע אנחנו קובעים לעצמנו את גבולות היכולת שלנו ונכנעים להם בלי מאבק מודע. אף אחד מאיתנו לא תוהה לפעמים: "האם אני יכול להרים מכונית?" אבל מצבים מסוימים מוצאים מאיתנו את היכולות הגנוזות בתוכנו.

ניסוי הפרעושים

יש ניסוי מפורסם עם פרעושים שהפך לשם דבר. החוקר מכניס מספר פרעושים אל תוך צנצנות זכוכית סגורות. הם קופצים, קופצים שוב וממשיכים לקפוץ במשך זמן מה. בכל קפיצה הם נתקלים כמובן במכסה הזכוכית וצונחים שוב לתוך הצנצנת. לאחר מספר ניסיונות, נוכחותו של מכסה הזכוכית מוטמעת בתודעתם. הם מתחילים לקפוץ לגובה מועט יותר כדי לא להתנגש בו. בשלב זה המדען מסיר את המכסה – אין בו צורך יותר. הפרעושים לעולם לא ינסו שוב לקפוץ גבוה מספיק כדי להיחלץ מהצנצנת.

זה די מצחיק לראות פרעושים קופצים בזהירות סנטימטר אחד פחות ממה שיוביל אותם אל החופש, אבל ממש לא משעשע להיזכר שלכולנו יש גבולות דמיוניים כאלו, שאנחנו נזהרים לא לעבור. כל כך הרבה דברים קשים מידי, בלתי אפשריים, ממש לא בשבילינו. בתור אנושות היינו מאמינים כבר מזמן בחידלון האישים הקולקטיבי שלנו לולא הדוגמאות שצצות פה ושם לשכנע אותנו אחרת. הרבה מעשנים כבדים סבורים שהפסקת העישון היא בגדר משאלה לא מציאותית. מעשנים כבדים שומרי מצוות, לעומת זאת, נמנעים מעישון בשבת בלי שום קושי. הם אפילו לא מתאווים לסיגריה מכניסת השבת ועד צאתה. ובכל זאת גם הם יצהירו שאינם יכולים להעביר יום בלי סיגריה. כולנו צריכים איזה ארקדי גאידמק משלנו שיוליד בנו את היכולת לעשות יותר ממה שעשינו עד כה.

"אם יש רצון, יש דרך" אומר פתגם אנגלי. לפעמים אולי צריך לעבוד קשה כדי למצוא את הרצון הזה, אבל הדרך תמיד מופיעה, אם זה רק ה"בייבי" שלנו.