רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אקטואליה

פרשת ההתעלמות מהאופנוען: האפוקליפסה עדיין לא כאן

כ״ה באייר ה׳תשס״ז כ״ה באייר ה׳תשס״ז 13/05/2007 | מאת נועם אשר

למה כתבה עיתונאית על קורבן תאונה שלא זכה לעזרה, פגעה בבטן הרכה של כולנו?

נהג קטנוע מוטל על הכביש פצוע אנושות. בעוד הוא נושם את נשימותיו האחרונות, מכוניות חולפות ממשיכות לנסוע. הנהגים רואים אדם שוכב לצד הדרך ולא עוצרים, לא מאטים, לא מרגישים חובה להגיש עזרה.

התגובות לכתבה שתיארה את המצב הזה בליווי בקטע וידאו משכנע היו מזועזעות, ובצדק. הטוקבקיסטים השתמשו בטרמינולוגיה אפוקליפטית כמעט. לאן הגענו, אוי מה היה לנו, לסדום היינו, לעמורה דמינו. החברה שלנו צריכה לערוך חשבון נפש נוקב. האם באמת התדרדרנו כל כך? ההכאה הקולקטיבית על חטא נמשכה וצברה תאוצה, כשכולם מזדעזעים מ'התמונות הקשות' - צירוף מילים ישראלי כל כך- של נהג המדמם אל מותו על הכביש ואף אחד – אף אחד! – לא בא לעזרתו.

זה היה ראוי לכל חלחלה, כמובן, לו כך באמת היו פני הדברים. אלא שאחרי כמה וכמה ספיקות כפים וזעקות אימה, התמונה החלה להשתנות מעט. אחד היתרונות הגדולים בעידן המודרני הוא הפקעת השלטון הבלעדי על חדשות מידי העיתונות. האימפריה השביעית נאלצת לחלוק את כוחה באופן דמוקרטי לעילא עם המוני העם הפשוט. באינטרנט כל אזרח מהשורה ניצב על הבמה לצידו של העיתונאי, ובמקרים רבים האזרחים מן השורה בקיאים בסיפור טוב יותר מכותבו, מהסיבה הפשוטה שהם נכחו בעת המעשה.

"כל הכתבה שקרית" טען עד ראיה לאירוע

העדים לתאונת הקטנוע ניצלו את הבמה הזו כדי להכחיש בתוקף. לא היו דברים מעולם. "כל הכתבה שקרית" טען עד ראיה לאירוע. "הייתי בסביבה, אנשים נסעו בכביש וראו אדם שוכב. אף אחד לא דמיין שמדובר באדם מת. האנשים פעלו כפי שצריך – לא עצרו באמצע הכביש אלא נסעו כמה מטרים הלאה ועצרו בצד הדרך ומייד ניגשו לעזור." אחרים שהיו במקום אישרו את הגרסא הזו. צוין גם שהתמונות, לו ניתנו בפריים רחב יותר, היו מראות את האמת כולה. הנהגים לא עצרו בצומת הסואן, דבר שהיה מסכן חיי אדם נוספים. הם עצרו כמה מטרים לאחריה, לשם הבטיחות. אדם אחר ציין שחלק מהנהגים חלפו בכביש כבר מאוחר יותר, אחרי שהייתה במקום כל העזרה הנחוצה. לו עצרו והתמהמהו בזירת האירוע היו רק גורמים לעיכובים והפרעה. והלא זו העיתונות שתמיד מפרסמת בהבלטה את גנאי קהל הסקרנים שגודש מקומות אסון ומפריע לעבודת ההצלה.

הפרשה הזו מרתקת מכל כיוון. ההתחלחלות הכללית מול הגרסא שנמסרה בעיתונות, ההכחשות הנזעמות, מלאות העלבון, מצד עדי הראיה, ויותר מכל, המניע שהביא את האתר לפרסם סיפור שהקשר בינו למציאות מיקרי למדי.

בארץ שלנו יכול עיתונאי לעוות את העובדות כדי ליצור סיפור מרטיט ונורא על אובדן צלם אנוש וערבות הדדית, סיפור על קורבן תאונה שאינו זוכה לעזרה. החוק החשוב ביותר אולי בעיתונות קובע שכלב נשך אדם אינו בגדר חידוש. אדם שנושך כלב, מצד שני, הוא סקופ ראוי לפרסום. בארץ שלנו, סיפור תאונת הקטנוע כפי שנמסר הוא נשיכה אנושית במיוחד בכלב. בארצות אחרות, איש לא היה מגלה עניין בסיפור טריוויאלי כזה, והתגובות לא היו מצטברות עד מעל לאלף.

אם יש משהו בנו, כחברה, שאנחנו תמיד מתגאים בו, זו האכפתיות העמוקה שלנו. זהו הדבק שמחבר בין הקטבים והגוונים השונים מאד, שמהם מורכבת ישראל כפי שאנו מכירים אותה. לא פלא שהסיפור הזה הכה אותנו בבטן הרכה. הלניו-יורק היינו? האם ללונדון נדמינו? האם הכתה בנו מטמורפוזה ועתה אנחנו נמנים בין המקומות בהם ממליצים לאנשים לצעוק 'שריפה' במקום 'הצילו', כי אזעקת האש יכולה להביא עזרה מאינטרס אנוכי, שכן שריפה טבעה להתפשט?

לקטר על מצבנו הגרוע זה ספורט לאומי אהוד כאן

לקטר על מצבנו הגרוע זה ספורט לאומי אהוד כאן. ובכל זאת, התחביב הזה לא מצדיק עיתונאים שצובעים את המציאות בשחור קודר, מנוקד בטיפות דם, רק למען השגת האפקט המבוקש. בפעם הזו, אפשר לומר, התגובות מלמדות יותר את שבחינו מאשר את גנותנו. אם אכפת לנו כל כך, אם נעתקה נשימתנו במחשבה שדבר כזה עלול לקרות, אנחנו בנתיב הנכון עדיין. כל עוד אנו קשורים בעבותות אל האכפתיות שלנו ומעריכים אותה כאוצר לאומי, מעריכים אותה כמו שמעריכם האיטלקים את הקולוסיאום והצרפתים את מגדל אייפל, כל עוד האכפתיות הזו היא המנה העיקרית בתפריט הלאומי שלנו, מצבנו אינו כה גרוע. ולא, אנחנו לא נוטשים פצועים על הכביש.

בכל פעם שהתכונה הלאומית הזו באה לידי ביטוי בקנה מידה גדול אנו מזהים אותה כמעט בחגיגת ניצחון. במלחמה האחרונה, בה ארחו אנשים משפחות לא מוכרות להם מאזורי העימות, התמוגגנו יחד גם מתוך הפחד והכאב. לא ידענו מה ילד יום, אבל ידענו עם מי נעבור את היום הזה. והיה כל כך יותר קל לעבור אותו ביחד.

לא מדובר רק בטפיחת שכם לאומית שאנחנו אוהבים להעניק לעצמנו. אנשים שזה מקרוב באו מבחינים כמעט תמיד שחוץ מהחוצפה הישראלית המפורסמת יש לישראלים עוד כמה תכונות. אגי באואר האוסטרלית מתפעלת בספרה "משחור לצבעי הקשת" מהעובדה שבישראל – ורק כאן – פקיד הדואר זכר מי היא. דבורה, עולה חדשה, סיפרה: "יום אחד התקשרה אלי סוכנת מכירות והציעה לי לעשות מנוי על עיתון יומי. הסברתי לה שהעברית שלי אינה טובה דיה להצדיק השקעת כסף בעיתון עברי. מובן שהיא שאלה מאין עליתי ומתי. כשהסתיימה השיחה אני לא עשיתי מנוי, אבל היה לי את השם ומספר הטלפון שלה, עם הוראות להתקשר לכל עזרה שאזדקק!"

כן, אנחנו כאלה. לא מושלמים, מבורכים בבעיות אין ספור, צריכים לתקן לא מעט דברים. אבל לב יש לנו, ואנחנו יודעים להעריך אותו. זו הסיבה שהתגובות לכתבה היו היסטריות כל כך: נורא לחשוב שאנחנו עלולים לאבד את הדבר היפה הזה, שמאחד אותנו. תמיד יש מקום לפחד שגם זה יכמוש, כמו דברים טובים אחרים שפעם היו כאן.

אבל אנחנו לא שם עדיין. וכל עוד נאמין ששינוי כזה הוא אפוקליפסה, יש לנו סיכוי טוב למנוע אותו.

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן