לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אחריות – מה זה בכלל?

אחריות – מה זה בכלל?

אף אחד מאיתנו לא באמת מופתע שהפוליטיקאים לא מוכנים לקחת אחריות לכישלון. בעידן שלנו, מסתבר שאחריות היא מילה ארכאית, אך האם החיסרון דבק רק בנציגי השלטון?

מאת

נדמה שהייתה זו התקשורת בעיקר שייצרה את ההייפ לקראת דו"ח וינוגרד על מלחמת לבנון השניה. העיתונאים התחרו זה בזה בהשגת הדלפות מרעישות יותר, בצפיית הסקנדל. העיתונים הודפסו במהדורות מיוחדות השמורות לאירועים יוצאי דופן. הפרשנים פרשו, הכתבים דיווחו, מגישי החדשות עטו רצינות.

השיירה עברה.

העם, כך נראה, לא ממש מופתע. גם כשהדו"ח הוגש לממשלה והסתבר שההדלפות היו בבחינת אנדרסטייטמנט, כשהתברר שהסקנדל גדול משחשבו, בכל זאת רובנו לא תמהנו שהפוליטיקאים נדבקים עדיין לכיסאותיהם. המלחמה בקיץ הייתה טראומה קשה, המחדלים היו גלויים לעין כל כמעט מההתחלה, ואחוזי הפופולאריות שמוענקים לאדריכלי המלחמה מעידים על חוסר שביעות הרצון של הציבור, שמאות אלפים ממנו השתתפו בהפגנה על הנושא. אבל אנחנו קוראים להנהגה ללכת הביתה בלי באמת לצפות שהיא תעשה זאת מרצונה. כבר התרגלנו מזמן להתחמקות מאשמה.

העיתונאים מנסים להזדעזע בשידור. אבל בנו אין שום זעזוע אמיתי.

ההיסטוריה הפוליטית במדינת ישראל הכינה אותנו לכך. מפרשת ה'עסק ביש' בשנות החמישים ומאבקי "מי נתן את ההוראה" בהם כל פוליטיקאי ניסה לגלגל את תפוח האדמה הלוהט אל המגש של חברו, מאז ועדת אגרנט שחקרה את אירועי מלחמת יום כיפור והממשלה שהאשימה את הצבא ואותו בלבד. בין אלו נמתח קו ישיר לועדת וינוגרד ופוליטיקאים שקוראים בשלווה ביקורת חמורה מאין כמוה ומצהירים שאין להם שמץ של כוונה להתפטר.

העיתונאים מנסים להזדעזע בשידור. אבל בנו אין שום זעזוע אמיתי. אנחנו רגילים לבריחה מאחריות. מה שהיה מדהים אותנו באמת הוא תמונתו של פוליטיקאי מכה על חטא בפומבי, אומר :"טעיתי, ואני מתכוון לשאת בתוצאות" ופורש בשקט לביתו. דומני שכולנו היינו נאבקים בהלם עז במקרה כזה. אבל התמונה המצטיירת ברגע זה לא מציעה לנו שום הזדמנות לעצור את נשימתנו. בסרט הזה כבר היינו.

דומה שאחריות מעולם לא הייתה תכונה נדירה יותר. המילון מגדיר אחריות בתור: הכָּרת הִתחַייבוּת שאָדם מחוּיָב על פּעוּלה שהוּא מוּפקד עליה או על החזָרת חוב או על תשלוּם נֶזֶק שגָרַם וכדו'. אדם שמכיר במחויבותו מוּנע ממילא למלאה כראוי. אדם שמכיר במחויבותו כקשר שקושר אותו לפעולה או לאירוע מסוים, לא ינסה להשליך את תג האחריות על אחרים. הוא ישא אותו בעצמו על דש בגדו, לטוב ולמוטב.

כמה אנשים כאלו אתם מכירים? קל אולי לומר שלפוליטיקאים יש כישרון מיוחד לנער אחריות מעליהם, כפי שהברווזים מנערים את טיפות המים מכנפיהם. אבל האמת היא שהפוליטיקאים אינם אלא נציגיו של המין האנושי בכל דור. ובדורנו אנו אחריות היא מילה ארכאית.

זה מתחיל מגיל קטן, כשהורים מגוננים יתר על המידה חושבים בטעות שילדיהם יהיו מאושרים יותר עם לא יערכו היכרות עם המושג אחריות. כך הם מטפחים בקפידה את האגוצנטריות המולדת בכולנו. משגדלנו מעט, כולנו כבר יודעים שהאחריות היא של כולם, רק לא שלנו. נכשלנו בלימודים בגלל המורים הלא-מוצלחים, יש לנו קשיים חברתיים כי ההורים שלנו לא מספיק אהבו אותנו, והחיים שלנו הם תסבוכת אחת גדולה בגלל בן הזוג או החברים או הבוס. "מה יקרה אם תיקח את החיים שלך בידיים?" שואלת הסופרת אריקה יונג בחכמה, "יקרה משהו נורא: כבר לא יהיה את מי להאשים!"

מה יקרה אם תיקח את החיים שלך בידיים? – יקרה משהו נורא: כבר לא יהיה את מי להאשים!

רובנו מנסים בהצלחה לחמוק מגורל נורא כזה.

ויקטור פרנקל, פילוסוף נודע וניצול שואה שייסד את הזרם הידוע בכינויו "האסכולה הוינאית השלישית", היה אחד מהראשונים שזיהו את הכיוון המסוכן שבו צועד העולם המודרני: התחמקות מאחריות. התיאוריות של פרנקל טענו שהחיפוש אחר משמעות – באופן מהותי, אחריות לאופן בו אנו חיים את חיינו – הוא תמצית האנושיות. פרנקל ששרד את אושוויץ האמין בחופש ובחירות, אבל הוא ראה גם שהאספקט החשוב ביותר של חירות הולך לאיבוד בעידן שלם שסובל מתסמונת פיטר-פן. "חופש אינו המילה האחרונה", הוא טען. "חופש הוא רק חלק מהסיפור ורק מחצית מהאמת. ההיבט החיובי של חופש הוא אחריות. זו הסיבה שהמלצתי (בארצות הברית) שלפסל החירות בחוף המזרחי יצורף פסל האחריות בחוף המערבי."

האמריקאים, כמובן, אינם היחידים שזקוקים לפסל האחריות. המגמה היא עולמית, ובאה לידי ביטוי באלפי דרכים שונות, שלכולן מכנה משותף אחד. היא מתמשכת מדבלין, שם הורים שביתם השתכרה וטיפסה לתוך כלוב נמרים סבורים שזו אשמתו הבלעדית של גן החיות, היא מגיעה לפריס, שם בני נוער ממורמרים פורעים ברחובות כי הממשלה אשמה בכך שהם עזבו את בית הספר ואינם עובדים, והיא מסתעפת לישראל, שם דו"ח ציבורי חמור המגנה את ההנהגה בחריפות אינו צפוי לרגש אף פוליטיקאי לכדי חרטה ציבורית.

זו אף פעם לא הבעיה שלנו. וזו בדיוק הבעיה של כולנו.

בניגוד לתפיסה הרווחת, שינויים אף פעם לא מתחילים מלמעלה. מדינה מושחתת לא תשתנה בזכות שלטון הגון. עולם מחרחר מלחמה לא יהפוך שליו בזכות מנהיגים שוחרי שלום. ואנושות שלהוטה ליהנות מחלק-חופש ומחצית-אמת, ולא להעלות על נס את האחריות, אינה יכולה לצפות שמנהיגיה יגלו גדלות נפש מוזרה כזו. לכן בארצות הברית בוש לא יודה בטעויות שליוו את ההחלטה להלחם בעיראק, ובבריטניה בלייר לא יתפטר לפני תום כהונתו. ואצלנו יהפכו הפוליטיקאים בעצלתיים את דפי הדו"ח ויתרווחו על כסאות עור הצבי ככל שרק יוכלו. אחריות היא שריד פרהיסטורי שאבד עליו הכלח.

אם רוצים לממש את חזונו של פרנקל, אם מעוניינים להכחיש את אמיתות הפתגם שלהצלחה אבות רבים אבל הכישלון יתום הוא, השינוי יתחיל מכל אחד מאיתנו. הוא יתחיל בכך שכולנו ניקח אחריות על חיינו ונעז להתמודד עם חוסר היכולת להאשים אחרים בבעיותינו. הוא יתחיל באנשים שמזהים את חובותיהם וממלאים אותם גם אם זה קשה ולא נוח. הוא יתחיל כשאנשים ייקחו אחריות מלאה על כל תחום בחייהם – לימודים, עבודה, ילדים, נישואים.

רק אז נוכל לצפות לטוב יותר גם מהחלונות הגבוהים. אז, אולי, התמונה של פוליטיקאי הלוקח אחריות מלאה ומסכים לשלם את המחיר, לא תראה כמו אפיזודה הלקוחה מסרט פנטזיה נועז במיוחד.

5/5/2007

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) אנונימי, 8/5/2007 19:21

כמו שכבר כתבת

אחריות היא שריד פרהיסטורי שאבד עליו הכלח
אבל המענה שנתת לא רלוונטי להיום , כעט זאת לא התשובה הדחופה לנו במצב שאנחנו נמצאים היום וחיינו כנראה תלויים בשני בני אדם שלא מתפקדים כראוי , אלוקים ישמור עלנו אמן!

(2) א', 7/5/2007 10:11

מסכים עם מה שכבתת

נועם, אני מסכים לחלוטין עם הדברים שהבאת. אני גם חושב שכך צריך לנהוג - שלכל אדם תהיה את האחריות האישית שלו לגבי סביבתו (מבחינתי הסביבה היא לא רק הבית והמשפחה אלא גם הקהילה והאזור בו הוא/היא חיים).

יישר כח !

(1) דוד רשף, 6/5/2007 07:55

רק משהו קטן לומר.. בקשר לכתבה על אחריות

רק רציתי לומר שאתה כותב מדהים

ורותקתי לכיסא כשקראתי תכתבה שלך...

כל הכבוד...

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub